פרולוג

בבוקר חג / בשנת תשכ"ג / פלוגה של טירונים / לפתח תקווה צעדה ממחנה שמונים / היה זה יום אפור של סתיו / או שמא יום חמסין / מצוחצחים ונרגשים הלכו הם שמאל–ימין, המם כף, והמם מם, והמם פא גם הוא / לפקודותיו של רס"ר גנץ כולם שם נשמעו / ויש אומרים שפתח תקווה לנצח לא תשכח / איך קיבלה ביום ההוא כבוד גדול כל כך.





כל זה היה ביום ההולדת ה–85 לאם המושבות. שבע שנים לפני שיורם טהרלב כתב ושלום חנוך הלחין ואריק איינשטיין שר. לפני שכל ילד שגדל פה למד את השיר הזה ושר אותו בבית הספר.





בבוקר לח בשנת תרל"ח

עת בציר הענבים

יצאו מיפו על סוסים

חמשת הרוכבים





ליד אומלבס הם חנו

בלב ביצות וסבך

ועל גבעה קטנה טיפסו

לראות את הסביבה





ככה, באמצע הטירונות פתאום נפל עלינו חג. מלבס, היא פתח תקווה, היא אם המושבות, חגגה 85 שנים, ואנחנו צעדנו ברחובות העיר. במשך שבוע ימים תרגלנו מבוקר עד לילה את השמאל־ימין, את היד הנגדית שמונפת כשהרגל מושטת קדימה. את הראש הפונה לימין שור ואת הטפיחה על רובה ה–FN מול במת הכבוד. מי שלא קלט דרך הרגליים נאלץ לקלוט דרך תרגולים נוספים, שבאו על חשבון השינה בלילה. מי שקלט דרך הרגליים נאלץ לתרגל את מי שלא קלט בתרגולים נוספים, שבאו על חשבון השינה בלילה.




תמונה ראשונה

ביום החגיגי, כשהגענו לפתח תקווה לפני עלות השחר, היינו כחולמים. הפתח תקוואים הוותיקים, אלה שמכונים "מלבסים" לא ידעו את נפשם מהתרגשות והציפו אותנו, חיילי צה"ל הגיבורים והאמיצים, הטירונים ממחנה שמונים, באהבה ובכבוד ובעיקר בשתייה ובפירות העונה.

אפילו הרס"ר גנץ, שטרטר אותנו כל השבוע עם הצעקות וה"הכתף שק" שלו, הרשה לעצמו להגניב פה ושם מילת עידוד ואפילו איזו טפיחה קלה על הכתף. אבל כשפתאום הוא הבחין בי, כשניסיתי כמו כולם להתחמק משדה הראייה שלו, הוא קרא, "בוא הנה, חייל" ורמז לי באצבעו להתקרב אליו. עמדנו זה מול זה, פנים אל פנים, ממש צמודים־צמודים. ואז קרה משהו שאני נוצר בלבי למעלה מיובל שנים. עד לרגע הזה לא גיליתי את זה לאף יצור עלי אדמות.

רס"ר גנץ כרע על ברכיו, הוציא מכיסו ממחטה והבריק לי את הנעליים המאובקות שלי!

בינתיים התחילו ההמונים להתגודד לאורך הרחובות. המכובדים תפסו את מקומותיהם על במת הכבוד. האות ניתן. תזמורת צה"ל, בניצוחו של סרן יצחק גרציאני, התמקמה בראש המצעד והתחילה לצעוד ולנגן.





כיתתנו בלילה צועדת

טובלה טבילת אש ועשן

בכל הר, בכל גיא במולדת

חיל ציון לא ינום, לא יישן





ההתרגשות הייתה גדולה. לא בכל יום זוכה פתח תקווה לתזמורת צה"ל שתצעד ותרעים בחוצותיה. לא בכל יום יושבים ראש הממשלה ונשיא המדינה על במת הכבוד במרכז העיר. לא בכל יום שולח צה"ל את מיטב טירוניו מהנח"ל לצעוד ברחובותיה. אבל ההתרגשות הגיעה לשיאה כשהודיע הכרוז: "קהל נכבד. קבלו נא את זקן השומרים".

לפנינו, רכוב על סוס שצעד לאט־לאט, אחז במושכות איש זקוף, גבר נאה וגאה. שום דבר לא ישווה להתרגשות שאחזה בקהל. מחיאות כפיים, שאגות שמחה ומטר של פרחים הושלך לעברו מכל עבר. נדמה לי גם שנשיא המדינה ירד מהבמה ללחוץ את ידו.

היה זה אברהם שפירא. האיש שחי, עבד והגן על פתח תקווה במשך עשרות שנים.




תמונה שנייה

בכ"א בניסן בשנת תרס"ט, הוא היום השביעי של פסח בשנת 1909, שזה מחר לפני 110 שנים, נערכה בכפר תבור אסיפת היסוד של ארגון השומר. כפי שנקבע שם, הייתה מטרת הארגון "לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זאת".

אחד האנשים החשובים והידועים בין מקימי ארגון השומר החל את דרכו כעובד אצל אברהם שפירא, שהיה ראש השומרים וה"מוכתר" של פתח תקווה. היה זה אלכסנדר זייד, השומר האגדי מגבעות שייח' אבריק.





אדמה אדמתי

רחומה עד מותי

רוח רב חרבונייך הרתיח

רוח רב הרתיח.

ארשתיך לי בדם

שאדם ונדם

על גבעות שייח' אבריק

וחרתיה

(אלכסנדר פן)





"השומר", לעומת ארגוני המחתרת, היה ארגון חוקי. בראש הסתדרות השומר עמד ועד שחתם בתחילה על חוזים לשמירת היישובים כפר תבור, חדרה וראשון לציון.

בארגון השומר היו בסך הכל מאה חברים. אליהם נוספו עוד כ–300 שכירים. הם למדו לדבר בשפתם של הערבים אבל במבטא רוסי, ולפעמים אפילו סיגלו לעצמם את הלבוש שלהם. וכמובן, כמו השייח'ים הערבים רכבו כולם על סוסים.





הבו לנו סוסים

סוסים אבירים

ורובה על שכם

עם כדורים





ולשמור בלילה

תשלחו אותי

שלא אתגעגע

אל אהובתי






תמונה שלישית

ג'דע זה בריון קשקשים, או עבדאי, או ז'לוב. מה שנקרא בעברית תקנית גברתן. זה גם הכינוי שהודבק לאברהם שפירא, הרבה שנים לפני שכולם הכירו אותו כזקן השומרים. אף על פי שהיה ג'דע שהפיל מורא ואיים על כנופיות ועל סתם גנבים, אמר: "בכל ימי חיי לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם".

בספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר מופיעות הברקות לא מעטות של האיש.





בכינוס השומרים הוותיקים, כשאברהם שפירא קם לספר זיכרונות, שאל אותו מישהו אם הוא אף פעם לא נפצע. "רבותי", אמר זקן השומרים, "רבים סימני המכות והפגיעות שקיבלתי בימי חיי. אבן אחת קיבלתי בחברון ישר בכתף. מכה בנבוט קיבלתי בביצות פתח תקווה. בגליל קיבלתי שתי מכות על הגב. ובוואדי מילק הורידו עלי קללות ילען אבוק. באיסטאמבול קיבלתי שתי סטירות לחי בעין. אבל זה באמת לא היה בצדק".

בספרו "ג'דע - סיפורו של אברהם שפירא" מספר אהוד בן עזר איך האיש נשא דברים בפני תלמידים בפתח תקווה מדי שנה בכ"ז בניסן, באזכרה לחללי ההתקפה שנערכה על המושבה ב–1921.

בין השאר אמר: "בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון (מסדר - א"ק)... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אינגליזי וזרק חביתים עם בומבות (פצצות - א"ק) ועשה בום–בום והערבים נפלו וברחו... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה (מגבעת - א"ק) של אבשלום והוא נפל מהסוס".

בספרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש ומסיים את דבריו בקול חנוק מבכי: "ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני (עיני - א"ק) על הגיבורים שנפלו".

התלמידים שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך... יום הזיכרון העצוב הפך לבדיחה.

אבל המשפט המפורסם ביותר שלו נאמר כשהוזמן פעם לנאום בכנס הנוער בפתח תקווה. הוא עלה על הבמה, העביר מבטו על פני קהל הצעירים ואמר: "אתם נוער אתם? אתם חרא", וירד מהבמה. המשפט הזה עבר שיפוץ ועידון ועיבוד והפך ל"אתם נוער אתם? אתם בררה". בספרו של אהוד בן עזר כתוב שדן בן אמוץ תפס אומץ ואמר לו פעם: "אדון שפירא, אל תכעס עלי על מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא אני יודע. אבל מה שאני רוצה לדעת אם נכון שאתה הוא שאמרת את זה".

שפירא נעלב. "מה, שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה–פרימו".





כה אמר אברהם שפירא,

איש שיבה וגבורות ותואר,

כה אמר אברהם שפירא

באחד מכנסי הנוער





רבותי - סח האיש - לא אכבירה

בדברים ללא ברקס וסוויצ'ים,

כי לא איש כאברום שפירא

יעמוד ויתקע לכם ספיצ'ים





אך כל עוד עץ מרנצעס יצמיח

תפוזיו, ויצחין המוסררה,

וכל עוד על חצי–אבטיח

יספרו זיכרונות השאטרה





לא אחדל מלשאול והטיח:

אתם נוער, אתם?

אתם... בררה!

("אתם נוער אתם?!" / יוסי גמזו)





אפילוג

בפסח תשכ"ה, 1965, ערך אברהם שפירא את ליל הסדר האחרון בחייו.





ישב בכורסתו וקיבל את בני משפחתו ואת האורחים הרבים שבאו לברכו בברכת חג שמח ואריכות ימים... את ארבע הכוסות שתה כדת וכדין. את ההגדה קראו בצוותא. כאשר הגיעו ל"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" גבר קולו והוא המשיך בזמירות ובקריאת "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה", והתלהבותו הלכה וגברה. קירות הבית כמעט רעדו. אנשים עצרו בחוץ... גם לאחר קריאת ההגדה המשיך שפירא ושר להנאתו שירים שאהב, כמו "צימוקים ושקדים".

("ג'דע - סיפורו של אברהם שפירא" / אהוד בן עזר)





בחודש דצמבר באותה השנה, שלושה חודשים אחרי שמלאו לו 95, נפטר זקן השומרים בפתח תקווה עירו, שבה חי ועליה הגן.





ובצל עריסת התינוק

ניצב לו גדי מתוק

הגדי אל השוק הלך הוא

גם אותך ייקח הוא

צימוקים ושקדים

זו תהיה מנחתך

צימוקים ושקדים

נומה בני את שנתך

("צימוקים ושקדים" / אברהם גולדפאדן)