"למרות שכתבתי מאז ומעולם, משהו מהצל של סבא שלי כיסה אותי. התחושה שיש ציפייה ושיש השוואה מאוד השפיעו עלי וגרמו לי למצוא את הקול שלי בכתיבה ולצאת איתו החוצה מאוד מאוחר", אומרת סיגל אשל, נכדתו של המשורר אברהם שלונסקי.

בימים אלה היא החלה בקמפיין גיוס המונים באתר "מימונה", כדי לגייס כ־38 אלף שקלים להוצאת ספר השירים השני שלה, "אֵיפֹה זֶה שָׁם". "לפעמים אני מרגישה אולי קצת לא בנוח", היא מודה. "אני לא אוהבת את המחשבה של לגייס, לבקש, אבל זו בעצם קניית המוצר מראש. אלה שתורמים, בסופו של דבר יקבלו את הספר ועוד כל מיני תשורות".

שלונסקי, יליד אוקראינה, זוכה פרס ישראל לספרות לשנת 1967, מהמשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, הטביע את חותמו על חיי הספרות בארץ גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וגם כחדשן של השפה העברית.

הכל מורכב

כשנפטר שלונסקי הייתה נכדתו בת 13. כיום היא בת 58, משוררת, עורכת, אמנית במה ואם לשיר, שבקרוב תחגוג 13. "אני ואבא של שיר חיינו יחד עד שהייתה בת 3", היא מספרת. "הצלחתי להיכנס להריון בגיל מבוגר, באופן טבעי לגמרי. כששיר נולדה, היה לה גידול שפיר בקנה הנשימה. זו הייתה תקופה לא פשוטה של שלוש שנים שבהן הייתי צריכה לצאת מכל עיסוקיי ורק טיפלתי בה. היו המון אשפוזים, בדיקות. שיר החלימה, וכיום היא ילדה מאוד מוכשרת. בשנתיים הראשונות לחייה לא שמעתי את הקול שלה בכלל, אבל כיום אוצר המילים שלה פשוט מדהים והיא אפילו זמרת".

אשל גדלה בקיבוץ שער הגולן בעמק הירדן. היא בתם של רות - בתו של שלונסקי, לשעבר מרצה לספרות ולחינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים, ושל אילן אשל (שעסק בתחום החקלאות והיה מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות ומנכ"ל הגידולים האורגניים). היא הבכורה במשפחה, ולה עוד שני אחים. לעיר הגדולה הגיעה בשנת 1983. "באתי לשנת חופש ונשארתי", היא מספרת.

אברהם שלונסקי. ה צלם : הנס פין, לע"מ אברהם שלונסקי. ה צלם : הנס פין, לע"מ

"תל אביב, שבה גרו סבא וסבתא שלי, מירה, תמיד הייתה בשבילי תיבת אוצרות נחשקת. זה היה לבוא מילדותי הקיבוצניקית לבקר בתל אביב אצל הסבא והסבתא הנהדרים האלה. בתור ילדה לא הבנתי שסבא שלי זה אברהם שלונסקי הידוע, בשבילי הוא היה רק סבא. אבל מביקורים בתל אביב קיבלתי כל מיני רמזים שאיכשהו בדמיון הילדותי הבנתי שסבא וסבתא הם מלכי תל אביב. כשעוברים איתם ברחוב, כולם היו מסתכלים, מחווים מחוות".

אילו זיכרונות יש לך מסבא?
"הכרתי אותו בעיקר כילדה קטנה וכנערה צעירה. לא הספקתי להכירו כבוגרת. לא הספקתי לדבר איתו על החיים, על העולם וגם לא על שירה. אבל אני תמיד אומרת שהוא היה העורך הראשון שלי, כי אמא שלי הייתה שולחת לו כל מיני הברקות שלי מגיל ממש קטן. הוא אפילו הכניס לשיר שלו 'ולסיום' קטע משיר ששרתי כשהייתי בת 4. כאמור, היינו מבקרים אצל סבא וסבתא בחגים ובחופשות. הייתה החגיגה המדהימה הזאת, לקבל את כל הפינוקים מהם".

"הם גרו ברחוב גורדון. היינו מטיילים בחוף גורדון, הולכים לקאמרי, מבלים בדיזנגוף, עוברים ליד 'כסית', אבל יושבים עם המשפחה בקפה 'רוול'. שם אני נורא זוכרת נשים עם 'קסדות שיער צהובות', אני קוראת לזה, עם שפתיים אדומות וריח נהדר של קפה. היו שם פטיפורים מדהימים. אני זוכרת אפילו את הפטיפור הראשון שהציעו לי שהיה מצופה בשוקולד ועליו איזו מרמלדה ירוקה. סירבתי בכל תוקף. אמרתי שאני לא רוצה את העוגה עם המלפפון הירוק. זו הייתה היציאה מחיי הקיבוץ לחיי הבוהמה התל־אביבית".

כשבגרה, החלה אשל לאסוף מידע על שלונסקי, התעניינה בציוני דרך חשובים בחייו. בשנתיים האחרונות היא מופיעה בעיקר במופעים הקשורים ביצירה של סבה. "כתבתי את המופע 'סבא שלי, שלונסקי', והוא נסוב סביב החיים של סבא", היא מספרת. "אני מופיעה בו עם הזמר עודד סנדטש והפסנתרנית והמנהלת המוזיקלית גבי ארגוב. אני מספרת על סבא שלי מהזווית האישית שלי. בתחילת המופע אני אומרת ש'כל מה שתשמעו ממני הערב הוא למיטב זיכרוני וטעמי הבלתי אובייקטיבי בעליל'".

מתי הבנת שסבך הוא משורר דגול?
"קודם כל, היו הרמזים האלה שהבנתי שהוא לא אדם רגיל. לא זוכרת בדיוק את רגע ההתגלות, אבל אני זוכרת שהזמינו אותי בחנוכה, בדצמבר 1965, כשהייתי בת 5, לבכורה של המחזמר 'עוץ לי גוץ לי,' שהיה מוקדש לי באופן רשמי. אז כבר ידעתי שסבא שלי כותב שירים ומחזות. כמו כן, בכל מקום לאנשים היה צורך לציין ש'זו הנכדה של שלונסקי ושהקדישו לה את עוץ לי גוץ לי'. זה היה מצד אחד נפלא ומצד שני נורא, כי הייתי ילדה ביישנית ורציתי להיות אני".

לאחרונה, כשהמשפחה התבקשה לתת אישור לכך שעומר אדם וגידי גוב יבצעו לצורך פרסומת את השיר "בוקר טוב" הלקוח מהמחזמר "עוץ לי גוץ לי", בהתחלה אשל הרימה גבה. "חשבתי, אבל די מהר הבנתי שאת הטקסט הרי לא יקלקלו", היא מספרת. "אמרתי שאם אפשר להציג את השיר מעוד זווית, יש בזה משהו מרענן. חייכתי לעצמי כשראיתי את הפרסומת. הרבה אנשים, הדור שלא ידע את יוסף או את אברהם, משוכנעים שזה השיר של עומר אדם. הם לא יודעים שדובי זלצר הלחין וסבא שלי כתב את המילים. בסופו של דבר, זה העלה שוב את השיר ואת היצירה לתודעה, למרות שהיצירה רצה משנת 1965 ועד היום על הבמות".

המשורר שלונסקי עושה כבוד לחתן בר המצווה מוישל׳ה איש כסית. צלם : אלבום פרטי המשורר שלונסקי עושה כבוד לחתן בר המצווה מוישל׳ה איש כסית. צלם : אלבום פרטי

בשנים האחרונות אשל גם התעמקה יותר בחייו האישיים של סבה, ובמערכות היחסים שלו עם רעייתו הראשונה לוסיה ועם סבתה מירה. "בתקופה האחרונה אני כל הזמן צוללות לתוך העובדות, וכאישה בוגרת אני יכולה להבין את המורכבות של החיים. הכל שם היה מאוד מורכב", היא אומרת. "לוסיה באמת הייתה אהבת נעוריו. הוא הכיר אותה באוקראינה כשהיה בן 15 והיא בת 17. הם מאוד אהבו זה את זו, עלו יחד לארץ, חיו תקופה בעין חרוד, עברו לתל אביב ושם הכתיבה התפתחה לאט־לאט. לוסיה הייתה שחקנית בתיאטרון 'האהל'. באותה תקופה כבר התחילה ההתרחקות ביניהם, עוד לפני שהכיר את סבתא שלי, למרות שהם היו קשורים בנפשם תמיד.

סבא שלי פעל בתקופה שבה הייתה הזדמנות להקים תרבות חדשה. הוא היה כולו בתוך זה, שלט בשפה העברית שלטון ללא מצרים, תרגם כל מה שאפשר מכל לשון, חידש מילים, כתב. הוא היה כולו מסור לזה. את לוסיה זה לא עניין, היא גם לא ידעה עברית כל כך, לא יכלה לקרוא מה שכתב. נפער ביניהם פער. סבתא שלי הייתה נשואה אז לסופר יעקב הורוביץ. שני הזוגות, שלונסקי ולוסיה ומירה ויעקב, הכירו כבר כמה שנים, עוד לפני שהיה ביניהם משהו. הם היו באותה חבורה. בשלב מסוים, סבתא שלי החלה להצטרף למפגשים הספרותיים, ולאט־לאט הקשר בינה לבין שלונסקי התפתח. הקשר הזה בסופו של דבר גם פירק את החבורה הספרותית. זו הייתה אהבה אמיתית ביניהם. שלונסקי התגרש מלוסיה והתחתן עם סבתא שלי. אמי היא פרי אהבתם".

למרות שבנה משפחה חדשה, שלונסקי נשאר בקשר עם לוסיה. "אמא שלי גם זוכרת שלוסיה הייתה באה לבקר", מספרת אשל. "היא הייתה אלכוהוליסטית, ובשלב מסוים סבא שלי מימן לה גמילה בסנטוריום בשוויץ כשכבר היה נשוי לסבתא שלי. הוא ממש שִעבד את עצמו כדי לעזור לה. הוא הרגיש חוב כלפיה והיא הייתה מאוד יקרה לו. לוסיה יצרה אחר כך זוגיות חדשה, ובסופו של דבר שמה קץ לחייה. כילדה לא הייתי מודעת כל כך לסיפור. כאדם בוגר, אני הרבה יותר יכולה להבין את המורכבות של הנפש".

מחברות מהיסודי

אשל כותבת מהיום שבו היא זוכרת את עצמה. "יש לי עד היום מחברות עם שירים מגיל היסודי", היא מספרת. "כל הזמן כתבתי, עסקתי בפעילויות הקשורות לכך. אין לי ספק שזה גם קשור בסבא שלי. קודם כל, זו תורשה. כמו כן, סבא שלי וגם אמא שלי איתי עשו כל הזמן משחקי לשון, כל הזמן התפלפלו, הצביעו על דברים מעניינים, כל הזמן הקריאו. זה מאוד מפתח. אבל אף על פי שכתבתי מאז ומעולם, משהו מהצל של סבא שלי כיסה אותי. לא הייתי בטוחה בעצמי ככותבת שירה ייחודית עם שפה וסגנון משלי. ידעתי שאני מוכשרת, תמיד אמרו לי זאת, אבל זה גם הגביר את הציפייה שלי מעצמי. הספר הראשון שלי, 'דם בודד', יצא רק בשנת 2001. ממש לא הייתי 'פרגית'".

מצד שני, הייחוס המשפחתי גם יכול לעזור.
"בהחלט, היחוס גם סִקרן וגם עזר, אבל אני עצמי עוד לא הרגשתי משוחררת מספיק, ולכן לקח לי זמן".

18 שנים לאחר הוצאת הספר הראשון שלה, אשל מוכנה להוצאת ספרה השני, שעבורו כאמור יצאה בגיוס המונים. הספר, בעריכתו של אילן שיינפלד, שערך גם את ספרה הראשון, כולל יותר מ־100 שירים. רבים מהם מוקדשים לחווית ההורות, אחרים עוסקים באהבה, בכמיהה וגם בשפה המהווה חלק משמעותי בחייה.

אם סבך היה קורא את שירייך, מה הוא היה אומר?
"הלוואי שהיה אפשר לשאול אותו. תמיד השתוקקתי למפגש הזה. עברו מאז כל כך הרבה שינויים בתרבות ובשפה, אבל בכל זאת נראה לי שהוא היה מאוד מתעניין בזה ואפילו גאה. הוא היה מזהה בשירים שלי גם משהו משלו, מהחוש לשפה, מהחוש למקצב. השירים שלי מאוד עשירים מבחינת השפה. אני חושבת שהוא יכול יהיה להכיר דרך השירים גם את העולם שלי, שלא זכה להכיר".