בתחילת ההצגה "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים", שהוצגה מחוץ לתחרות ב"תיאטרונטו", שבוע לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, קול עולה ממעמקים. על רקע יבבת קלרנית חרישית, נדלק אט־אט האור ואז מתגלה השחקן שמואל עצמון־וירצר, שמביא במבצע משחקי יוצא דופן את דבריו קורעי הלב של אחד מאחרוני היהודים בגטו ורשה, העולה באש.

אכן, חודשיים לפני יום הולדתו ה־90, חוזר עצמון, בעבר שחקן הבימה, לשחק בעברית, שממנה התנתק מאז הקים במו ידיו בשלהי שנות ה־80 את תיאטרון יידישפיל. בהצגה, בהפקת תיאטרון "הנפש", שאותה יצר עם הבמאי מוטי סנדק, הוא מרגש את הקהל בדמות יוסל רקובר, מעין איוב מודרני שאיבד את אשתו וששת ילדיו בהתקוממות גטו ורשה. רגעים לפני שיצטרף אליהם, הוא מתדיין עם אלוהיו על מר גורלם, כשדבריו אמורים להיטמן בבקבוק שיושלך בין ההריסות.

עצמון, עם קולו העמוק, כה משכנע בדמות שעמה הוא מזדהה, עד שניתן להאמין שמדובר בדמות אמיתית ולא בפרי רוחו של הסופר והעיתונאי צבי קוליץ, שהמציא אותה בסיפור שפרסם לפני 65 שנה בעיתון יידי בארגנטינה. הצגתו של עצמון היא גרסה מומחזת ראשונה של הסיפור בארץ.

"כשראיתי הצגה ביידיש על פי הסיפור בפסטיבל יהודי בקנדה, הופתעתי והתרגשתי. לאחר מכן התרגשתי ביתר שאת, כשראיתי בוורשה הופעה מצוינת של שחקן פולני גוי בדמותו של יוסל רקובר", הוא מעיד. "אז הבנתי שאני מוכרח לעשות עם זה משהו בעזרת תרגומה לעברית של עדה פלדור. לאחר שהשגתי את הזכויות מבנו של קוליץ, רופא שחי בלוס אנג'לס, פניתי לתיאטרונטו ונעניתי".

בביצועו המרשים של עצמון, מגיע סוף־סוף הביתה סיפורו של קוליץ, שבאמצע שנות ה־50 היה אחד ממפיקי הסרט המיתולוגי "גבעה 24 אינה עונה". ועצמון? הוא מאמץ את דברי המתרגמת פלדור, שאמרה לו: "הכנסת חיים במילים המתות".