פרולוג

כשהייתי בן 13 בערך, התברר לי להפתעתי שפתאום גבהתי מאוד. צמחתי כבר אז לגובה של הורי. מאוחר יותר הבנתי שזו לא הייתה משימה בלתי אפשרית, כי הורי התגלו לי כאנשים מאוד לא גבוהים. אבל הישיבה בשורות האחרונות בכיתה והעמידה מאחור בתמונת המחזור הוכיחו שאכן צמחתי.

דווקא אז, תוך כדי צמיחתי ועיבוי קולי, הגיעה אלי השמועה שבתיאטרון הילדים שבו שיחקתי מתכוונים להעלות את ההצגה "גוליבר" עם גדעון זינגר, הגבוה ההוא מרביעיית מועדון התיאטרון. זה שאומר בסוף כל בית בשיר "התוכנית כבקשתך" את המשפט ההורס מצחוק:





כאן רבקה מיכאלי עורכת בשמחה

תוכנית שהיא, נדמה לי לפי בקשתך

לפוציניו מקיצי, לקיציניו מפיץ

לפיציניו מציץ, לציציניו ממיץ





לבובו מבובונת, לחיחי מחה–חה

לז'נז'ו מז'נז'ונת שטרם שכחה

לגוגי מנתניה ליום חתונתך

שולחת החותנת "בוא ואשק לך"





וכאן נכנס גדעון זינגר ואומר בקול רם, ברור ומוטעם:





בתקווה שיבין את הרמז

(דן אלמגור)





והקהל, ששומעים אותו ברקע כי השיר הוקלט בהופעה חיה, מתפרץ בצחוק ובמחיאות כפיים סוערות.





מאלמונית קטנטונת לאלמוני גדול

לזכר הפגישונת שנערכה אתמול

כשהיא פתאום אמרה לו

"אתה כל כך נחמד"

נישקה אותו בצד

והוא החזיר מיד





אחר הלכו בשניים

לחורש הקרוב

והוא שלח ידיים

והיא אמרה "עזוב!"

ואחר כך הם רבו

ולמה? לא מובן

נשמיע תכף כאן

"בגלל מסמר קטן"

בתקווה שיבין את הרמז





אני הבנתי את הרמז כשאחרי נדנודים למנהל התיאטרון ותחנונים לבמאי ההצגה, שהיו במקרה אותו אדם, הגעתי לחזרת הקריאה הראשונה של "גוליבר", וגיליתי מסביבי המון ילדים ליליפוטים בני 6־7. כשהגיע תורי לקרוא, בגד בי קולי המתחלף והפך למין קריאת עורב לא מזוהה מהצגה אחרת, אולי ממשלי קרילוב. חיש קל נשלחתי לאולם החזרות הסמוך שבו החלו החזרות על "אי המטמון". במקום גוליבר קיבלתי את ג'ון סילבר.

אחרי המון שנים, כשסיפרתי את הסיפור הזה לגדעון זינגר, הוא הביט בי בעיניים מזוגגות ושאל, "מה, אני שיחקתי את גוליבר?". לא ידעתי אם לייחס את זה להומור המפורסם שלו, או לזיכרונו הקצר שהיה מפורסם לא פחות.




תמונה ראשונה

שאלתי את שלמה בר שביט חברי איך הגיע עולה חדש שבא מצ'כוסלובקיה, שבקושי דיבר עברית, לצ'יזבטרון, שהייתה הלהקה הכי פלמ"חניקית והכי צברית. ואיך דווקא הגחלייץ הזה, עם קול הבריטון האופראי, היה הסולן המקורי והראשון ששר על יפי הבלורית והתואר. שלוימל'ה שהיה בצ'יזבטרון אמר לי, "יספרו לך הרבה סיפורים עם המון גרסאות, אבל הגרסה שלי היא הכי מהימנה, ואין טעם שתפנה לאחרים". האמת היא שלא רק שאין טעם לפנות לאחרים, אלא שכבר אין כמעט למי לפנות, אז מחוסר ברירה אני מעלה את גרסת בר שביט.

בגיל 14 עלה גדעון זינגר ארצה. כשבני דורו התגייסו, הוא התגייס לפלמ"ח ונפצע בבטנו באחת הפעולות. בעקבות הפציעה הוא איכשהו הגיע לצ'יזבטרון, שהייתה הלהקה של הפלמ"ח. נעמי פולני, כוכבת הלהקה, בחנה אותו ליד פסנתר שעמד באולם החזרות. היא התרשמה עמוקות מקולו המיוחד ומאותו הרגע הוא צורף ללהקה.

למופע חגיגי לחיילים שערך הצ'יזבטרון באולם הבימה, כתבו חיים גורי וסשה ארגוב שיר חדש. גדעון זינגר נבחר להיות הסולן של השיר. הוא כל כך התרגש בחזרות. ההומור המיוחד שלו נעלם, והחרדה איימה להרוס את ביצוע הבכורה. הפתרון שנמצא היה קובייה ירוקה וממחטה. הושיבו את הסולן הנרגש על קובייה שתסתיר מהקהל את השקשוק הבלתי נשלט של רגליו הארוכות, ותחבו לידיו ממחטה שבעזרתה יסתיר את ידיו הרועדות. חברי הלהקה עמדו מאחורי הסולן היושב. ידיהם מונחות על כתפיו בפוזה של "כולנו יחדיו חבורה אחת", שאמורה הייתה להרגיע אותו.

ואז ניגן האקורדיוניסט את צלילי הפתיחה של השיר החדש, וגדעון זינגר הסולן התחיל לשיר בקול חזק ובוטח את... הבית השני של השיר. כשהבחין בטעות אחרי כמה שורות, התחיל לגלות סימני אימה. "לא נורא", לחש לו שלוימל'ה באוזן, "אחר כך תשיר את הבית הראשון". וכך היה ש"שיר הרעות", משירי פסקול חיינו, בוצע בפעם הראשונה בביצוע בכורה עולמי במהופך. קודם בית שני ורק אחר כך הראשון.





הרעות נשאנוך בלי מילים

אפורה, עקשנית ושותקת

מלילות האימה הגדולים

את נותרת בהירה ודולקת





הרעות כנערייך כולם

שוב בשמך נחייך ונלכה

כי רעים שנפלו על חרבם

את חייך הותירו לזכר

ונזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזו לעולם

לא תיתן את לבנו לשכוח

אהבה מקודשת בדם

את תשובי בינינו לפרוח

(חיים גורי)




אתנחתא

ב–1960 הועלתה בתיאטרון הבימה "אגדת שלושה וארבעה". במחזה שכתבה לאה גולדברג בעקבות סיפורו של ביאליק, גילם גדעון זינגר את תפקידו של שלמה המלך, שערך משתה לכל מלכי העולם. יוסי בנאי היה שם נתניה בן מלכישוע. שמואל רודנסקי היה סריס א', ושמוליק סגל סריס ב'. הייתה שם גם צעירה בת 19 בשם אסתר עופרים, ששיחקה את קציעה בת מלך אדום. והיה גם תוכי שאותו שיחק שלמה בר שביט.

לפני החזרה הראשונה פנה הבמאי שרגא פרידמן אל השחקנים. "לאה גולדברג תבוא לחזרה. היא תספר לנו על המחזה, על ביאליק ועל העיבוד שלה לסיפור שלו", אמר והפציר בשחקנים לגלות עניין בדבריה וגם לשאול שאלות אינטליגנטיות. אחרי שהמשוררת הנערצת נשאה דברים במשך כשעה, הודה לה הבמאי ופנה לשחקניו: "אם מישהו רוצה להעיר או לשאול, זו ההזדמנות". השתררה דממה מעיקה כנהוג וכרגיל במקרים כאלה, ואז הרים המלך שלמה, הוא גדעון זינגר, את אצבעו. באנחת רווחה גדולה נתן לו שרגא פרידמן את רשות הדיבור.

"מה סדר ההשתחוויה?" שאל גדעון זינגר. ולא היה אפשר לעצור את הצחוקים.





תמונה שנייה

ויהי היום ויעש המלך שלמה משתה גדול בארמונו. ויבואו אל המשתה כל מלכי מזרח ומערב. מלך ארם ומלך צור ומלכי עמון ומואב, ויתר המלכים הגדולים והקטנים וקטני הקטנים, ובראשם מלך מצרים הנאדר.

ויהי אחרי השיבם לבם ויביאם המלך כמשפטו אל גן הארמון לשוח שם בחביון צללים ולהשתעשע יחד בשיחות חכמה ובדברי משל ומליצה ובחידות מני קדם, כיד אלוהים הטובה על שלמה.





ככה נפתח הסיפור של ביאליק. אבל בהצגה, כמו בתיאטרון, זה הרבה יותר מפואר ומעורר התרגשות. נשמעת תרועת החצוצרות, וכשהמלך שלמה, הוא גדעון זינגר, נכנס לבמה, קמים כל המלכים האחרים ומשתחווים. המלך מתיישב על כיסאו וכולם מצפים למוצא פיו. רוצים לשמוע דבר חוכמה, ובמקום זה דממה. אז פונה החכם מכל אדם לתוכי שעומד לצדו ושואל אותו ביידיש, שזו שפה שכנראה שלמה המלך לא דיבר, כי היא לא הייתה קיימת אז. אבל הוא שואל בקול רם וברור שאפילו אחרוני היושבים ביציע יכולים לשמוע:

"פאפאגאיי, ווס זאג איך יעצט?" ("תוכי, מה אני אומר עכשיו?").

יש גרסה אחרת, ואולי היא לא אחרת אלא נוספת. שש שנים אחר כך, כשהיה דון קישוט במחזמר "איש למנשה" והיה צריך לפנות לסוסתו, הוא שכח את השם שלה, שהיה רוסיננטה, כמו שכנראה ידע כל הקהל. בצר לו הוא פנה על הבמה לסנשו פנשו, שאותו גילם שמואל רודנסקי ושאל בקול רם מאוד:

"זאג מיר, ווי הייסט די בהיימה?" ("תגיד לי, איך קוראים לבהמה?").






אפילוג

יש לי חבר שקוראים לו עמוס. הכרנו בימי צפת העליזים בבר של רפי, שהיה פתוח והומה בכל ימות השבוע. כן, כן, גם בימי שישי. כן, כן, בצפת. וזה היה לא לפני המון שנים.

עמוס היה אחראי על המטבח של רפי. כשרפי סגר את הבר, עבר עמוס לעבוד במסעדות אחרות בצפת, ואנחנו הלכנו אחריו ואחרי האוכל שלו. עד שביום בהיר אחד פוטר עמוס ממסעדה שניהלו חברים שלו ושלי. העלבון היה צורב, והמצב היה בכי רע. עמוס תפס אומץ ופתח בראש פינה מסעדה משלו. היו חבלי לידה, היו קשיים, אבל עמוס לא ויתר על שני דברים: על איכות ועל שירות.

כבר כמה שנים שהמסעדה של עמוס פורחת ומשגשגת בראש פינה. פעם הגיעו המפטרים למסעדה, ועמוס קיבל אותם בכבוד ובאהבה. הייתי המום. לא הבנתי ושאלתי אותו למה. "כי אני מודה להם בכל יום", הוא אמר. "הרי אם הם לא היו מפטרים אותי, הייתי נשאר שם עד היום".

ב–1983 פוטר גדעון זינגר מתיאטרון הבימה. הוא עזב את הארץ לווינה, שם התקבל בזרועות פתוחות. הוא זכה בקריירה מפוארת, באהדה גדולה של הקהל ובתפקידים שכל שחקן חולם עליהם.

לפני ארבע שנים, ב–11 במאי 2015, הוא נפטר.





לחלום חלומות אבודים

ללחום קרב אבוד שנגמר

לרוץ למקום שממנו

אף איש, אף אביר לא חזר





לשאת את הצער, הבכי

לצאת וברע להלום

לחוות אהבות נעורינו.

לשאוף לכוכב במרום.

("איש למנשה" / תרגום: עמוס אטינגר)