לפני שבועות מספר ראה אור ספרה החשוב של ההיסטוריונית עדית זרטל העוסק בקורות הסרבנות בישראל מאז שנות ה־50. בניגוד לצפוי, מתעקשת זרטל להתמקד בספרה במה שאפשר לכנות הביורוקרטיה של הסרבנות בצה"ל - עתירות, דיונים משפטיים, תזכירים וכדומה. כאילו היא שואפת להשוות גבהים עם מה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליות של הרוע", תופעה שנגדה הרי יוצאת תנועת הסרבנות.

הדברים הללו צפים מיד כשמתבוננים ב"חיים נסתרים" של טרנס מאליק, שלאורך שלוש שעות פדנטיות, מדקדק בקטנות ומגולל סיפור מעשה על אודות גבר אוסטרי, איכר נשוי ואב לשלוש בנות, שחמק משירות צבאי בימי מלחמת העולם השנייה משום שסירב להישבע אמונים לאדולף היטלר, שבו ראה את התגלמות הרשע. האיש, פרנץ שמו (בגילומו המשכנע של אוגוסט דיהל), נכלא במחנה ריכוז וסופו שהוצא להורג בקיץ 1943.

מאליק, לשעבר יוצר גדול, שבשלב הנוכחי של הקריירה הקולנועית הארוכה שלו כמו מינה עצמו לשמש כנביא הטרנסצנדנטלי של האומנות השביעית, אינו טורח לעסוק בזוטות כמו סיפור עלילה קוהרנטי. הוא מעדיף להתמכר ביחד עם גיבורו למראות הטבע הכפרי באוסטריה, לעבודת האדמה המפרכת ולשיחות נפש שמנהל הסרבן הכלוא, קתולי אדוק, עם אלוהיו. התוצאה, ואין היא מפתיעה כשמתמקדים במה שמאליק עושה במאה ה־21, היא טרחנית, משמימה, מיובשת והכי גרוע – יומרנית עד כדי ייאוש. מצד שני, אין לשכוח שלפני שמונה שנים הוענק "דקל הזהב" למאחז העיניים הזה בעבור "עץ החיים", שהוא אחד הסרטים היותר גרועים בתולדות הקולנוע.

ביום חמישי יתמודד "אנה" שכתב וביים הישראלי דקל ברנסון בתחרות הסרטים הקצרים שתיערך כאן, אבל כבר אתמול הגיעו בשורות מכיוונו. מתברר שבעוד כמה חודשים יביים ברנסון פעם נוספת את "אנה", הפעם כסרט באורך מלא. מזל טוב. עלילת הקצר, ומן הסתם גם הארוך לעתיד לבוא, עוקבת אחר פועלת עבת גוף בבית מטבחיים, הממוקם באזורי הקרבות במזרח אוקראינה. יום אחד היא מתפתה לצאת לערב פנויים/פנויות שמארגנים לעצמם כמה גברים אמריקאים, שהגיעו לאוקראינה כדי לברור לעצמם נשים ביבוא אישי.