סוף 1945. משפחה קטנה מבולגריה - אמא־אבא־בן - נענית לקריאת דוד בן־גוריון ליהודי העולם לעלות אל המולדת ההולכת ונבנית. ההורים, במאי ושחקנית, מחפשים מבוקר עד ערב עבודה. מה עושים עם הילד? בעיה. אז נודע להם על בית יתומים בתל־ליטוינסקי, ליד מושב כפר אז"ר, שבו מוחזקים ילדים שהוריהם אינם בנמצא. זה רעיון. האם תביא לשם את סשינקה שלהם בתור ילד שאיבד את הוריו והיא, כביכול מכרה שלהם, מצאה אותו באונייה בואכה פלסטינה?
"שלא יידעו שאני אמא שלך", האם משננת לבנה בן ה־6 את תפקידו ב"הצגה" ומורה לו שאם יישאל היכן הוריו, ימשוך בכתפיו ויאמר שאיננו יודע. ליתר ביטחון הם מתרגלים את הקטע. כשהם מגיעים לבית היתומים, הילד משחק את התפקיד בצורה מושלמת ומתקבל.
"תאמינו או לא, באותו רגע מרוב שלא רציתי לאכזב את אמא נהייתי שחקן, וזה היה התפקיד הראשון שלי", מצהיר אלכס אנסקי, הוא סשינקה של אז שבינתיים גדל ומחרתיים יחגוג את יום הולדתו ה־80. "כבר בתפקיד הזה נדרשתי לשקר, כשם שמתוך קנאה באלה שנולדו פה הייתי טוען שאני צבר".
"כן, הגעתי עכשיו ל־80, או לגבורות כפי שיאמרו אלה שרוצים לייפות את העניין", מתהרהר אנסקי. "בעיני הגיל הכרונולוגי זהו מספר חסר משמעות ומשהו מאוד מלאכותי".
בשעה שרבים מבני גילו חיים בגמלאות, אין בדעת אנסקי להוריד את הרגל מהדוושה אף עם החלפת הקידומת. לצד תוכניתו השבועית בגלי צה"ל, שאותה הוא מגיש מדי שישי בשש, הוא עמל בשנים האחרונות על כתיבת התמליל לאופרה על פי ספר חנוך, מהספרים החיצוניים לתנ"ך. "נעם שריף היה אמור להלחין את האופרה הזאת, אבל הוא מת לי פתאום", מעיר אנסקי, המופיע בימים אלה בערב המוקדש ללאונרד כהן. הוא מבוקש כמנחה וכקריין, וכשיש תפקיד הוא משחק בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.
השאלה הרודפת אחריו: מה הוא קודם כל - שחקן או שדר - מיותרת. כל הווייתו של אנסקי מתרכזת סביב היותו איש המילה המדוברת, וקולו, המזוהה מאוד ברבים, הוא הנכס העיקרי שלו. "זה כמו שאמא אמרה כי מכיוון שאינני מנגן, הקול הוא הכלי שלי ואיתו אני מגיע לציבור", אומר אנסקי. "כמי שאוהב אנשים וגם מחיאות כפיים, יכולתי לעסוק גם בפוליטיקה, אבל לעולם לא אהיה פוליטיקאי, מפני שחונכתי לחשוד באנשים האלה. מי יודע, אולי בתקופה אחרת יכולתי להיות סנאטור מושחת בסנאט הרומי".
אנסקי, שהשם המקורי של משפחתו היה אברבנאל, נולד בסופיה כבנם של גיזלה ואליעזר־אשר אנסקי. "במלחמה הבולגרים - שהם מטבעם חסידי אומות העולם - סירבו לתת לגרמנים יד בהשמדת היהודים ורק גירשו אותנו לכפרים בהרים", הוא משחזר. "כשנגמרה המלחמה, הייתי עד למריבה קשה מאוד בין הורי. אמא רצתה להגיע בכל מחיר לפריז, לתרבות, בדרך לאמריקה, בעוד שאבא התעקש על ארץ ישראל, המדינה של היהודים, וניצח. אם לא כן, אולי הייתי היום אמריקאי. ואמא? לאחר שהפסידה בריב עם אבא ובאה איתו הנה, היא עבדה בניקיון בסניף מפא"י בנחמני לפני שהופיעה כאן כזמרת וכשחקנית. כדי להתפרנס איכשהו אבא עלה על רעיון. הוא היה מקשיב לחדשות ב־BBC ואחר כך מתמצת ומדפיס בבולגרית על סטנסיל ומניח ליד מסעדה ביפו של עולי בולגריה. מהגרושים שהם שמו בקופסה היה לנו מה לאכול. הרגשתי נסיך ליד אבא כזה, אבל היינו בית עני, שהתביישתי להזמין אליו את החברים מתיכון חדש. כשהקים את תיאטרון הילדים 'במתנו', שיתף אותי לצד שושיק שני, עודד קוטלר, יוסי גרבר ונסים עזיקרי, שהיה חבר שלי בלב ובנפש. 'כשאני רואה אותך, אני פוחדת עדיין מאבא שלך', אומרת שושיק כשאנחנו נפגשים. אצלו אסור היה לאחר".
בדרכו כשחקן היו לאנסקי שני ציוני דרך מוקדמים. את הראשון מביניהם חווה בגיל 9, כששותף בתפקיד הבן בהצגת "כזאת הייתה אמא", בקאמרי: "שיחקתי שם לצד אורנה פורת הנהדרת, שעדיין לא ידעה עברית, לאחר שחודשים קודם לכן הגיעה מגרמניה. מדהים איך למדה את הטקסט, שאותו כתבה לעצמה באותיות לועזיות. כעבור חמש שנים, בהיותי תלמיד תיכון, שיחקתי בהבימה לצד מסקין בהצגת 'זעקי, ארץ אהובה'".
צילום מאז של שניהם, צבועים בשחור, מתנוסס על אחד מקירות הסטודיו של אנסקי. "מצאתי אותו בין הגרוטאות שהושלכו בשיפוץ של הבימה", הוא מעיד. "ככה לזרוק אותי לזבל? כמעט נעלבתי. ומסקין החמוד היה צובט אותי ומחמיא לי מאחורי הקלעים - 'יפה מאוד איך שהתאפקת'. אני זוכר אותו כשחקן ענק שאהב לספר לי בדיחות או למתוח אותי".
בעקבות עמדתו של אביו נגד הבידור, התגייס אנסקי לחיל האוויר ולא ללהקה צבאית ושירת כמכונאי בבסיס הקטן של החיל באילת ו"בפקודת מפקד החיל, עזר ויצמן, הייתי שם גם שמרטף צבאי לילדיה של אלמנת טייס שנפל". כשהשתחרר נשאר בעיר הדרומית ופעל בה כרכז תרבות במועצת הפועלים לצד נישואיו הראשונים לחיילת.
"באותם ימים זוג שנישא באילת היה מקבל דירה", אנסקי חושף פרט לא ידוע מעברו. מנישואי הבוסר הקצרים יש לו בן, מורה לטיס בן 58, ושני נכדים. מיכל, בתו מנישואיו השניים לעיתונאית האוכל שרי אנסקי, הפכה לאושיה בפני עצמה והוא גאה בהצלחתה. "אני צופה בה בתוכנית 'מאסטר שף', העולה בעונה חדשה ומתפעל ממנה", אומר אנסקי. "הלל, אחיה, הוא צייר. מיכל ואני לא אותו דבר, אולי מפני שאנחנו דורות שונים. היא חטפה באחרונה שיתוק זמני בפניה היפים ומשתפת באינסטגרם את העוקבים אחריה במה שקורה לה, משהו שאמור לעבור מעצמו. לעומתה אני לא שייך לשום רשת חברתית. רק כשאני יוצא בהצגה חדשה וצריך לפרסם אותה, אני מודיע על כך בספר הפנים, כמו שאני קורא לפייסבוק. בניגוד לה, אני לא מסוגל לחיות חיים ציבוריים ולא הייתי רוצה לאבד עד כדי כך את הפרטיות שלי ולהיות כמו אלה שהחיים שלהם הופכים למוצר צריכה".
אנסקי נשא לאישה בשנות ה־90 את רעייתו השלישית, חמוטל, מי שניהלה את היחידה לקשרי תרבות ישראל-צרפת, וזאת לאחר שהתאלמנה מבעלה שהיה קצין בכיר בחיל הים. את שירה, בתה, הממלאת תפקיד כלכלי, הוא רואה כבתו לכל דבר והוא סב אוהב לבנה, איתמר, כמו לדניאלה, נכדתו ממיכל.
מאילת עבר אנסקי לירושלים, שם נטל במשך שנתיים חלק בתהליך המחשוב של משרד האוצר. ברם, זיכרונות הילדות והנעורים שלו מהתיאטרון לא הרפו ממנו. כשעבר לתל אביב נשאב אליו - תחילה בהבימה, שאליו הגיע כשחיפשו מחליף לאלכס פלג בהצגת "ממלא המקום" ולאחר מכן ב"בימת השחקנים", שהקים עודד קוטלר. בהמשך נדד מרצון בין התיאטראות השונים. ההצגה האחרונה, לפי שעה, שבה נטל חלק הייתה לפני שש שנים "ביקור הגברת הזקנה", בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי.
"מצאתי שאני מתבטא טוב יותר בהצגות יחיד, כתיאטרון של איש אחד", הוא אומר. "זאת, אגב, לא רק באולמות. במידה רבה הפכתי לתיאטרון בית, כלומר תיאטרון שבא אל האנשים הביתה, שם אני מציג בסלון בפני עשרות. יש גם מקרים יוצאי דופן. יום אחד הוזמנתי לשחק בבית חולים לפני אישה מבוגרת, שבמצבה הקשה לא הייתה מסוגלת לרדת מהמיטה. הצגתי לה את 'אני לא דרייפוס', שכתב יהושע סובול. היינו רק אני והיא, כשרק בתה השקיפה מהצד. אחר כך שוחחנו שעה ארוכה על ההצגה".
גם אם דומה שאנסקי ברדיו מאז ומתמיד, הוא משדר בגלי צה"ל מ־1974. יצחק לבני, מפקד התחנה דאז, הציע לו להגיש תוכנית אישית, ואנסקי הרים את הכפפה. "דורי בן־זאב הגיע ל'טופ' בסגנון הזה", אנסקי מחמיא לקולגה, הצעיר ממנו בעשור. "הוא כל הזמן מפתיע במקוריות של ההברקות שלו".
אנסקי מסתייג מהדבקת המילה "שדרן" לעיסוקו ברדיו ודבק במילה "שדר". "שדרן' זה כמו 'ספרן', שאיננו כותב את הספרים שהוא מעביר הלאה", הוא סבור. "מהו שדר? שדר הוא איש שיכול להעביר סיפור בצורה מעניינת. זה מה שאני משתדל להיות".
הוא מחשיב את גלי צה"ל כביתו המקצועי, אך יש לו הסתייגויות לגבי דברים שקורים בתחנה. "ככל שהתחנה נעשתה יותר ויותר צבאית, כך היא הפסיקה להיות תחנת שידור", הוא קובע. "כיום היא משדרת פרסומות ומתחרה ברדיו האזורי. זה מפריע לי. בעיני תחנת שידור היא מקום שבו עושים אהבה עם התרבות, גם אם משדרים בו חדשות, ויש לה ערכים שאינם משתנים לפי עונות השנה או לפי המפקד שממנים לנהל אותה והוא לוקח את המשימה כדי לסמן עוד וי ברשימת התפקידים שלו".
אנסקי איננו מוכן להמיר את קסם האינטימיות של הרדיו בשום פיתוי טלוויזיוני. "ברדיו אתה מדבר מפה לאוזן; מלב ללב", הוא מאמין. "הערוצים המסחריים הם רעש, מהומה ותזזית. זה יותר דומה לקניון מאשר לכלי תרבותי. אבל אם קוראים לי למשהו שהוא מעבר לכל המסחריות והצעקנות, אני בא".
גם אם לא עבר לטלוויזיה, זה לא מפריע לו לבחון בשנינות את מה שקורה בה. כך, למשל, מסקרנים דבריו על מגישי החדשות על המרקע. "דני קושמרו יגיע לשיאו כשיפתח את מהדורת החדשות שהוא יערוך", הוא פותח את סקירתו. "נראה לי שיונית לוי עושה את צעדיה האחרונים בתחום, לאחר שניכר בה שהיא איבדה באופן מוחלט עניין בחדשות. כמראיינת מצוינת, מזמן היה כדאי לה לעזוב את ההגשה, שבה היא בולעת מילים וקשה להבין אותה. עושה רושם שהיא עברה את השיא שלה".
אנסקי של הרדיו ושל התיאטרון מגיח לעתים לקולנוע ולטלוויזיה. בין השאר גילם בשנים האחרונות את יצחק בן־צבי, נשיא המדינה השני, ב"סיפור אהבה ארץ־ישראלי", סרטו של דן וולמן, "שם יכולתי לגלם דמות של אדם משכיל וצנוע, שלא היה חתרן פוליטי". ממנו, מוותיקי הבמאים, עבר ל"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", סרטו של גלעד־אמיליו שנקר הצעיר. מסתבר, שלא קנה חתול בשק. "הכרתי את גלעד כאחד הבחורים המוכשרים בגלי צה"ל ונעניתי לו כשהציע לי לשחק את השוטר הפותר את התעלומה בסרט", הוא מספר.
התרעות פיקוד העורף