דליה שימקו: "בתיאטרון הרפרטוארי לא העריכו את כישרוני, זה מתסכל"

"תמיד רציתי להקת תיאטרון משלי", מודה שימקו. "תיאטרון בעיניי זו להקה ומשפחה. לא תעשייה. מפעל שבו מתכנסים אנשים הקשורים זה לזה באיזושהי אמונה וסוג מסוים של ערכים וקומוניקציה עם קהל. כשנכנסתי לתיאטרון חיפה בגיל 20, זה נבע מחיפוש אחר משפחה אמנותית, דבר שקשה למצוא בתיאטרון רפרטוארי, המשרת ציבור גדול, ולא את אלה שפועלים בו. לעומת זאת, אנסמבל 'אספמיה' שלי, שם את הדגש קודם כל על אלה שיוצרים את האמנות, בתקווה שיימצאו מספיק אנשים שיאהבו אותה. תיאטרון בשנות האלפיים צריך להוות אלטרנטיבה למה שקורה במדיות אחרות. כלומר, אם אנחנו חיים בעולם של רייטינג, ציוצים, סלוגנים ומסרים מהירים, כשהכל מעובד ברמה הכי נמוכה של העיכול, תפקיד התיאטרון הוא לשמר את רוח הפיוט והפילוסופיה של הקיום האנושי".