פרולוג

התוכנית הייתה כבר כמעט גמורה וערוכה ומוכנה להצגה בפני החיילים. שלא כמו התוכנית הקודמת, שהייתה מחזמר שזכה להצלחה גדולה, הפעם חזרנו למתכונת הידועה והאהובה של להקת הנח"ל: שיר, מעבר, מערכון. הקטע האחרון בתוכנית היה שיר–מערכון באורך שמונה דקות שנקרא "החתונה הגדולה", שתיאר חתונה בקיבוץ. כתבה אותו לאה נאור הצעירה, שהייתה זו הפעם הראשונה שבה הצטרפה לצוות הכותבות והכותבים של הלהקה. את המוזיקה כתב משה וילנסקי הוותיק, והשתתפו בו כל חברי הלהקה בלי יוצא מהכלל.





האורחים עוד לא הגיעו




הכלות לא מוכנות




את הקרח לא הביאו




לא הוציאו שולחנות




החשמל בכלל עוד לא בסדר




הנה מוצי רץ כבר לתקן




איפה מוצי? איפה מוצי?




הוא צריך היום להתחתן!





הארטיסטים על הדשא




יש שם חזרה כללית




אבל שמיל מוכרח ללכת




ליז התחילה להמליט!





אז קראו מהר למוצי




מוכרחים מיד רקדן!




לא אכפת לי, לא אכפת לי,




לא אכפת אם הוא חתן!





מוצי מתחתן עם אורה




גידהל'ה עם תמי




רבקהל'ה רוצה את יורם




אך נישאת לרמי




חיים מנסה לברוח




אבל אין לו כבר ברירה...




יענקל'ה בחור די טוב




אך אין לו בחורה





הכל היה מוכן חוץ מדבר אחד: שם לתוכנית. וכשאין שם לתוכנית, אז אין גם שיר פתיחה. כי שיר פתיחה מוצלח חייב לשאת את שם התוכנית. כמו "עד 120", או "לא לצאת מהכלים", או "בין מגל לחרב".

"יש לי שם לתוכנית", הכריז בוקר אחד הבמאי שלנו, וכמו קוסם שמפריח יונה, נשא עיניו אל על וקרא: "בפעם ה־18", והביט סביבו כדי לקלוט את התגובה שלנו, שנעה בין מרוצה לנלהבת. כי הבמאי שלנו היה עבורנו יותר מבמאי וקוסם - הוא היה המלך שלנו. כבר אז, כשאנחנו היינו בני 19–20 והוא אולי בן 30, היינו נשבעים בשמו ובכלל לא מהרהרים ולא מערערים על דבר ממה שאמר, כי הוא היה יוסי בנאי.

עכשיו נשאר רק שיר הפתיחה. מכיוון שנעמי שמר הייתה עסוקה בדברים אחרים וחיים חפר נעלם לנו ודן אלמגור היה בחו"ל, הציע יוסי שנפנה לע. הלל. הוא אפילו נתן לנו את הכתובת שלו ברמת אביב. הוא רק לא סיפר לנו שהוא וע. הלל שכנים. ממש מרפסת מול מרפסת, כמו שכתב ע. הלל באחד משיריו.





מרפסת מול מרפסת




שותה קפה נוגסת




ודו–כיוף גורסת




זו עיר של מרפסות




תמונה ראשונה

ע. הלל, שאנחנו קראנו לו בינינו "עין", היה נחמד ולבבי וגם קצת נבוך. הוא לא כל כך הבין למה אנחנו פונים דווקא אליו כדי שיכתוב לנו שיר פתיחה, ועוד פחות מזה היה ברור לו למה היינו צריכים להטריח את עצמנו באוטובוסים מפיקוד הנח"ל, בזמן שיוסי השכן היה יכול פשוט לדפוק בדלת ולדבר איתו, כמו שנהג לעשות כמעט בכל יום.

כדי לא להשיב את פנינו לגמרי ריקם, כמו שאומרים, הוא הפנה אותנו לשיר שהופיע בספר השירים הראשון שלו. "אולי זה יתאים למה שאתם מחפשים", אמר.





כאן נבנה בית!




קבלנים:




רזניק את רובינשטיין




בענייני דירה - נא לפנות במקום!




הא! איזו ליריקה עזה וחדישה!




ברזל - בטון!





למנצח מזמור לקלמן. טפסן סוג א'.




שיניו תותבות - הללויה!




למנצח מזמור לשניידר. טייח.




בחור טוב! - הללויה!




("בית בפרוזה" / ע. הלל)





זה לא התאים לשיר הפתיחה של "בפעם ה–18", אבל לי זה גילה עולם חדש. קראתי את "ארץ הצהריים" ושם מצאתי ע. הלל אחר מזה שהכרתי מ"מרפסת מול מרפסת" ו"זגג זגג", הנפלאים והמשעשעים ואפילו המצחיקים.





ראיתי לוח מודעות




עליו כתוב "איי לייק מאוד"




ראינו.





דיזל "מק" הבשן




מאה טון ועשן




רושם עז פה משאיר




משתגעת כל העיר





מישהו קורא: זגג. זגג. זגג.




("זגג זגג" / ע. הלל)





אבל בספר הזה, שהיה כאמור ספר השירים הראשון של ע. הלל ושראה אור לראשונה כשהייתי בן 5 בערך, היו כמה שירים שמאז הולכים איתי כל השנים ורשומים אצלי בפלייליסט האישי שלי.





הבה אשיר על עשרה רעים.




על כיתת־נערים לא נוצחה!





לא גיבורי קרבות,




לא שרד ולא הדר




כך, במעיל הגס, בנעל הסמורה




בגרב הפלמ"חי האפור!




פוסעים עשרת ידידַי, כיתה,




כיתה בארץ!





עורו, עורו, עשרת רעי!




תנו צחוקכם בעופרת, רעי!




תנו מזמורכם באש!




כך, במעיל הגס, בנעל הסמורה,




בגרב הפלמ"חי האפור!




עורי, הכיתה הלא נוצחה!




("כיתה בארץ" / ע. הלל)





אגב, למחרת אמרנו ליוסי בנאי שעין התפלא למה הוא שלח אותנו אליו ולמה הוא לא ניגש אליו בעצמו. "הייתי בטוח שלי הוא יסרב", אמר הבמאי שלנו, "אבל חשבתי שאם הוא יראה אתכם מגיעים אליו ועוד במדים, אז הוא יתרכך".

מכיוון שע. הלל לא התרכך ועדיין לא היה לנו שיר, התיישב הבמאי בכבודו ובעצמו וכתב את שיר הפתיחה. השיר הזה, אגב, היה השיר הראשון שנכתב בידי יוסי בנאי, ושכבר אפשר היה לגלות בו ניצנים גששיים חיוורים.





ערב טוב קהל נכבד מאוד




אנחנו פותחים




פותחים, פותחים!




את התוכנית.





שמונה עשרה זה מספר




מספר! מספר!




לא מבוטל. היו כבר שבע עשרה




יפה,




מאוד




אז אנחנו פותחים.





רוצים חרוז! רוצים חרוז!




אין. אללי!




איפה וילנסקי? חפר עסוק




גם סשה כתב!





בפעם השמונה עשרה




בפעם השמונה עשרה




על היאחזות קטנה, על שיר




על מה?




על מה שמתחשק




("בפעם השמונה עשרה" / יוסי בנאי)






תמונה שנייה

"מוקדש לאחי אסף




שנפל בדמי ימיו"





זו ההקדשה שמופיעה במהדורה של הספר "ארץ הצהריים" שראתה אור ב–1964.

סמל אסף עומר (עוגני) היה בן 19 כשנפל בעת מילוי תפקידו. הוא היה צעיר בשש שנים מהלל אחיו. הוא לא היה טיפוס של לוחם, מאלה ה"מורעלים". משפחתו וחבריו העידו עליו שהיה "בעל נפש מהורהרת ורגישה" ואף על פי שהמוזיקה הייתה אהבתו הגדולה, הוא היה בין הראשונים שהתנדבו לצנחנים.





איך לחיות?




אני מבודד ומלא כמיהה. אני רוצה לאהוב ואינני יודע מי ומה... אני רוצה לחיות את חיי שלי ואינני יכול, אינני יכול.




ושוב הפסנתרים מסביב... שחורים ומבריקים. ואני "מרביץ" על כולם ורואה את עצמי נשקף בלבם. מישהו בא ודופק בתוף עצום. אני נחרד ו... לא כלום. שוב אני מנגן ולא אכפת. הפסנתרים נסגרים על ידַי ואני צועק ובוכה ובועט - לא כלום!




לכל הרוחות... הלבישו לי כובע פלדה וקברו את הכול יחד... הפסנתר נסגר על ידַי, אבל אפתח אותו מחר.




(דפי יומנים מ–1951 / אסף עומר [עוגני])




אתנחתא

אבא של ע. הלל נולד בוורשה בשם בנימין קוטוביץ. כשעלה ארצה עברת את שם משפחתו בהתחלה ל"עוגני", אבל כולם הכירו אותו כ"חתולי". כשהבן הלל התחיל לכתוב שירים ולפרסם אותם ב"על המשמר", הציע לו העורך אברהם שלונסקי לחתום בשם ע. הלל. קצת לפני גיל 20 החליף הלל עוגני את שם משפחתו לעומר.

אבא בנימין עוגני–חתולי, איש משמר העמק, היה מלחין ומורה למוזיקה. בזכות ההצגה "מרד החשמונאים" שהועלתה בקיבוץ בשנת 1939, ושבנימין עוגני/חתולי/עומר כתב לה את המוזיקה, זכינו בשיר שמלווה אותנו מאז בערבי השירה בציבור ברחבי הארץ. ואם ישאלו אתכם אז תענו "כן, בנימין חתולי הוא בנימין עומר והוא אביו של ע. הלל".





מעל המגדל סביב אשקיפה




עיני תגמע מרחקים




ארץ רוגעת בדמי הליל




הוי, שומר, מה מליל?





חליל רועים ירון




גולשים עדרי הצאן,




מה לי ומי לי עוד - כנען




רוח מים הומה




בין שיבולי קמה




מה לי ומי לי עוד - כנען




("שיר השומר" / עמנואל לין)






אפילוג

ב–30 ביוני 1990, השבוע לפני 29 שנה, נפטר ע. הלל בגיל 63. ועוד לא הזכרנו את "דודי שמחה" ואת "יוסי, ילד שלי מוצלח" ואת הזברה שלבשה פיג'מה.





הזמן עובר ככה




והאדמה נחה




אז מה? אז מה?




אז ככה.





ומה עושה אני? כלום כלום




מה עושה אני? כלום




אני? אני שואל




סתם, אני שואל




מאוד, מאוד, מאוד




אני שואל




("אני שואל" / ע. הלל)





השיר "הלוואי עלי", שנכתב כשהיה מאושפז ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, שבועיים לפני מותו, היה כנראה השיר האחרון שכתב ע. הלל. השיר הזה מסתיים ככה:





אילה שלוחה דואה בהר




אלוהים אדירים, איזה הדר!




הלוואי עלי!





נמלה, חרגול, זוג חוחיות




אילה שלוחה




עושים ואינם יודעים מה, אבל אני כן:




עומד, משתאה ומהלל יה!





ואני עדיין עומד ומשתאה כאשר ע. הלל כאילו מתגלה לי בכל פעם מחדש כשאני חוזר אליו. אליו ואל המילים שלו.





הו. העולם מלא מילים




מכל המינים ומכל הגדלים:




מילים נמוכות, גבוהות, נפוחות




מילים מצחיקות, כועסות, מעופפות




מילים שובבות, מרקדות, יחפות.




מילים חרגולים. מילים ג'ירפות




וגם ככה סתם מילים יפות.