משום מה זה נשמע כמו בדיחה גששית, אולי אפילו כמתיחה. גברי בנאי - פעם גשש, לעד גשש - חוגג היום 80. גם אם זה בכלל לא נראה עליו, לפי התעודות הוא הגיע לגבורות ולך תתווכח איתן. “זה מה שנגזר עלי וכנראה מצפות לי עוד כמה שנים טובות, אבל אני ממש לא מרגיש את הגיל. כיף לי לראות איך אנשים המומים לשמוע את ה־80 הזה”, הוא אומר.

לפי תאריך הלידה שלו, בנאי היה הבכור מבין הגששים. מבוגר בחמישה חודשים משייקה לוי ובדיוק בשנתיים מישראל פוליאקוב, עליו השלום. אבל עם קולו הצייצני ולנוכח קומתו הבינונית, תמיד היה הילד בתוכניות הגשש, כפי שהיה בן הזקונים במשפחתו הענפה על שמונת ילדיה.

אנחנו מכירים יותר מ־45 שנה ולפי ראות עיניי הוא נשאר אותו גברי. פשוט הליכות, כוכב נטול גינוני כוכב, בדרן בחסד שאיננו מצחיקן. כך היה וכך נשאר, פרט לשינוי אחד, שאולי נובע מיום ההולדת. “הפעם בלי פוליטיקה”, אומר בנאי, מהיריבים המרים של השלטון הנוכחי, אחרי שלא פעם הבעיר מדורות בהתבטאויות קשות נגדו, גם במעריב.

“אפשר לסכם אותי בחמש מילים - להקת הנח”ל, התרנגולים, הגשש החיוור”, הוא מעיר כשאנחנו ניגשים לעבור על פני תחנות חייו. אף פעם לא סולן. תמיד בהרכבים. גם ברגע השיא של קבלת פרס ישראל.

גברי בנאי. צלם : אריאל בשור גברי בנאי. צלם : אריאל בשור

ילדות ברחוב האגס

באופן לא מפתיע בוחר בנאי לפתוח בשוק מחנה יהודה בירושלים: “היינו משפחה פרסית דתית עם כובע בארט ופיוטים. הצטופפנו עשר נפשות בדירת שני חדרים מעל חנות הירקות של אבא שלי, מאיר אליהו בנא, שבא ממשפחה של בנאים. כבן הזקונים נשלחתי ללמוד באופן אקסקלוסיבי בבית הספר היוקרתי בבית הכרם, לצד ילדי רופאים ופרופסורים מהאוניברסיטה. בכיתה מעורבת של בנים ובנות הייתי תלמיד שובב, לא מהמצטיינים בלימודים, אבל אהבו אותי משום ששרתי יפה. כל מה שרצו הוריי הוא שאלמד מקצוע - טייח, מסגר, משהו כזה, אולי ירקן. יצחק נבון קלקל להם את התוכניות. הוא למד בכיתה אחת עם אחי יעקב. יום אחד הוא סחב אותו לחוג דרמטי שפתח בירושלים רפאל צבי, שחקן הבימה. פתאום התגלגלו אצלנו שמות כמו חנה רובינא וחנה מרון. הבית שלנו השתנה. יעקב נהיה שחקן בתל אביב. הוריי היו בהלם. בחיים הם לא שמעו על מקצוע כזה.

“יוסי הלך בהשפעתו ללהקת הנח”ל הראשונה. באיזה מוצאי שבת, לאחר שהם הופיעו באולם ימק”א, יוסי הביא את חברי הלהקה לחגיגת בר המצווה שלי בבית של אחי אברהם. לאחר שהעמידו אותי על כיסא כדי שאשא את הדרשה, חברי הלהקה שרו שירים כמו ‘מה דודך מדוד’ ו’הנאווה בבנות’. מאותו רגע החלום שלי היה להיות בלהקת הנח”ל. אבל הוריי רצו שאלמד מקצוע. שנתיים החזקתי מעמד באורט. זה ממש לא היה בשבילי. כשפרשתי מהלימודים, הלכתי לעבוד כחשמלאי רכב במוסך פורד וזה לא היה תענוג”.

להקת הנח"ל

“התקבלתי ללהקה עם השיר ‘כרמלית’ ששרתי בבחינת הכניסה. איזו תקופה. התחברתי עם אריק איינשטיין וגרתי באכסניה ביפו, ליד פיקוד הנח”ל, עם יהורם גאון ועם האקורדיוניסט תובל פטר. יוסי, אחי, היה הבמאי והביא ללהקה את תרבות השנסונים הצרפתית. לשם העמדת הפזמונים קראו לנעמי פולני. היא הייתה מצחיקה מאוד וקפדנית מאוד, אחת ויחידה. רק עכשיו נזכרו לתת לה את פרס ישראל, שהגיע לה מזמן. בהמשך השירות שלי בלהקה הגיעו אליה מהכפר הירוק פולי וחנן גולדבלט. למעשה, הכרנו מקודם. חבר שלי מהיסודי בבית הכרם למד שם והייתי נוסע אליו לסופי שבוע עם חבר או שניים. במסגרת קבלת השבת בכפר ראינו אותם עושים מערכונים מצחיקים. אם אני לא טועה, הייתי זה שהביא את פולי ללהקת הנח”ל. כאן המקום לגלות שפולי בכלל לא רצה. הוא בא בשביל חנן, לאחר שקיווה להיות פלאח באיזו היאחזות. לי היו שעות פולי יותר מכולם, עד הסוף. חצי שנה לפני מותו הוא סחב אותי לאיזו קומדיה אנגלית בתיאטרון באר שבע.

“אחרי שהשתחררתי, נפרדו דרכינו לזמן קצר, שבו הופעתי בירושלים במועדון ‘בכחוס’ של סוראמלו, שם שרתי שירי אסירים כמו ‘עוזי, עוזי’. חוץ מנגן האקורדיון דן בירון, שהכרתי מהנח”ל, ליווה אותי בחצוצרה יענק’לה פרי, שהיה אז סטודנט. יום אחד נפגשנו באיזו מסיבה שעשו לרבין. ‘איפה אתה, יענק’לה, לא ראיתי אותך שנים’, התנפלתי עליו. אז הוא לקח אותי ככה הצדה והפתיע אותי: ‘מה, אתה לא יודע? אני ראש השב”כ’”.

התרנגולים

“הצטרפתי ללהקה בתוכנית השנייה. שם הכרתי את פשנל, מנהל הלהקה, שהיה איש עם הומור וידע להעביד אותנו. עד 46 הצגות בחודש היו לנו, שיא השיאים. מזל שהיו תשעה באב וימי זיכרון כאלה, שיכולנו לנשום. איזו הצלחה לא נורמלית. הכל בזכות נעמי פולני, שממש עשתה לנו בית ספר. ‘אין סטארים, עובדים כמו להקה’, ככה היא חינכה אותנו. למרות ההצלחה, היה ברור לנו שלא תהיה עוד תוכנית. אומנם נהנינו מכל רגע, אבל מיצינו, מה גם שרצינו להתקדם ולא להתחיל עוד פעם שנה וחצי חזרות עם נעמי”.




הגשש החיוור

“זה היה הרעיון של פשנל לקחת את פולי, שייקה (לוי) ואותי, שלושה תרנגולים, ולעשות מאיתנו שלישייה. הוא המציא את השם הגשש החיוור, כפי שקרא למועדון שלו ביפו הסנטר הכפול. זה היה הראש של פשנל. בכל זאת, שאלנו אותו למה הגשש החיוור. ‘מה זה למה’, הוא ענה. ‘אם הלהקה תהיה טובה, אף אחד לא ישאל’. פשה הציע, פשה החליט. בהסכם הראשוני שלנו איתו התחייבנו להופיע רק שלוש פעמים אצלו, במועדון הסנטר הכפול. זה היה התנאי שלנו, מפני שהייתה לנו הצעה לשחק בתיאטרון העונות. ‘תשחקו שם’, הציע בנדיבות, ‘ומהגשש יהיה לכם עוד קצת כסף, משהו מהצד'. על המהצד הזה אני חי עד היום.

“הכוונה של פשנל הייתה שנהיה שלישיית זמר, כמו גשר הירקון. בהקשר הזה הייתה לו רק טעות קטנה אחת, כשהביא את שייקה אופיר בתור במאי ולא את צדי צרפתי, שעדיין לא חלם להיות במאי. לשייקה דגדג להכניס לתוכנית כל מיני מערכונים קצרים. נגיד, שאם היה לנו שיר על דייג, הוא צירף אליו מערכון עם השאלה הנצחית אם דייג אוהב דגים. השירים בתוכנית הראשונה היו יפים, אבל די מהר התברר שהקהל אהב יותר את קטעי המעבר המצחיקים. שייקה עיצב את הגשש בשתי התוכניות הראשונות. ‘השתגעת?’, הגבנו כשאמר שעלינו להופיע בחליפות, הפוך מאיך שהופענו בהתרנגולים. ‘לא יעזור לכם שום דבר’, הוא התעקש. הלכנו לפשה ואמרנו לו ששייקה נפל על הראש עם החליפות. ‘תעשו מה שהוא אומר’, פשנל סגר עניין.

“מדי בוקר היינו פותחים את היום בבריכת גורדון. אם סיפרתי לך בעבר ששחיתי איתם - תמחק. ירושלמי נשאר ירושלמי ויוצא יבש. עד היום אני לא שוחה. בדרך לפשנל היינו קונים לחמניות, ביצים, מה שצריך, ופותחים אצלו שולחן עגול. פשה היה מכין לנו חביתות וסלט ירקות, שחלילה לא נהיה רעבים, ואז היינו מגלגלים רעיונות ועוברים על החומר. פשנל הכניס בנו את האהבה לאוכל. אחרת, כבן של ירקן משוק מחנה יהודה, לא הייתי מגיע לאכול צדפות, קלמארי ושרימפסים.

“מפשנל קיבלתי את האהבה לנסיעות לחוץ לארץ, שעד היום אני חולה עליהן. כבר אחרי התוכנית הראשונה של הגשש הוא לקח אותנו לטיול של שלושה חודשים סביב העולם. פריז, לונדון, ניו יורק, הוואי, טוקיו. לא תאמין, אפילו לקמבודיה הגענו. כשהתעייפנו מכל זה, ויתרנו על הודו וחזרנו ארצה דרך טהרן שלפני האייתוללות. יעקב נמרודי, שהיה בנציגות שלנו שם, הצמיד אלינו מישהו, שלא הרפה מאיתנו במשך שלושה ימים. יום אחד פגשתי אותו במסיבה אצל עורך הדין אורי סלונים. ‘אתה זוכר שהייתי איתכם בטהרן?’, שאל שבתי שביט, לימים ראש המוסד. ‘זה אתה?’, נדהמתי”.




מים לדוד המלך

“בהתחלה, ב־1970, לא רצינו לבצע את השיר הזה, שזכה במקום השני. ‘פשה, אנחנו מעל הדברים האלה’, אמרנו לו. אבל הוא היה בשלו. ‘חשוב לי שתופיעו בפסטיבל הזמר’, פשה לא אפשר לנו ברירה אחרת. לך תגיד לו לא. אבל בשביל ההומור הבאנו את החצאיות מההצגה ‘ליזיסטרטה’ בקאמרי. אפילו גולדה אהבה איך שהופענו שם. אגב, את מחבר השיר, עקיבא נוף, לא פגשנו”.




"גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר"

“גבעת חלפון של אסי דיין הוא עד היום שלאגר ענק. רואים עלינו בסרט כמה שנהנינו שם. כיום, כל אחד בא לצילומים עם הסוכן שלו ועם הספר שלו. לא עושים יותר סרטים בתנאים של אז. גרנו בתקופת ההסרטה, שלושת הגששים, בחדר אחד באיזה בית ספר חקלאי. אני, ששיחקתי שם את ג’ינג’י, הוא סמל רפאל מוקד, זוכר המון חול ואת האווירה המקסימה. אסי דיין היה נהדר ולא הפסיק לצחוק כששמע מאיתנו את הטקסטים שכתב, מה שנמשך גם בצילומי שלאגר, הסרט שחוגגים לו כעת 40 שנה”.




שידורי התעמולה

“לקראת בחירות 84’ גויסנו לתשדירים של המערך. לא התלבטנו. אמרנו שבמדינה עם 500% אינפלציה בשנה ומלחמת לבנון מיותרת צריך להחליף את הממשלה. זה מה שצריך לעשות גם היום. אם ביבי רע, זה הזמן לשלוח אותו הביתה. היו שחששו שניפול בגלל השידורים. ‘שורפים את הקלטות שלכם בירושלים’, הודיעה לי אחותי המנוחה עליזה. ‘יקנו חדש’, אמרתי לה. בדיוק ככה היה. כל כך אהבו אותנו”.

אהבו, אהבו, אבל בשנת 2000 כיביתם את מדורת השבט.
“כיבינו מפני שאחרי 37 שנות גשש לא רצינו להיראות פתטיים ושיגידו שאנחנו לא מה שהיינו. החלטנו לפרוש בשיא עם הזכייה המכובדת בפרס ישראל”.

אהרוני

“לא נשארתי מובטל. עוד באותה שנה הגיעה הפנייה מישראל אהרוני להופיע איתו בטלוויזיה בתוכנית ‘דרך האוכל’. ‘לא רוצה שידביקו לי איזו נערת גלגל’, אמר והזמין אותי להצטרף. זה התאים לי כאחד שאוהב לאכול. חתיכת חוויה הייתה לי שם במפגש עם כל העדות והשבטים. אחר כך הגעתי איתו עד מרוקו ואוזבקיסטן. הפרסומת שלנו לנוזל הכלים ‘פיירי’ משאירה אותי על המרקע”.




כולם היו בנאי

“כיום אני נהנה מהפנסיונריות שלי ומתפנן בסופי השבוע עם דפנה, אשתי, בבית שלנו בעין הוד. אנחנו מטיילים בעולם. עוד מעט ניסע למיין שבארצות הברית. הבמה לא חסרה לי. די לי במופע ‘כולם היו בנאי’ עם בניי - אורי, בנה של אורנה, אשתי הראשונה שחזרה בתשובה ובעז, בנה של דפנה. הקהל אוהב את השירים ואת הנוסטלגיה שאנחנו מביאים. יסמין, אחותו של בעז, פסיכולוגית המטפלת בנוער מצוקה, מחוץ לעניין. צריך מישהו רציני במשפחה”.




הדור הבא

“יש לי חמישה נכדים. אני לא סבא שלוקח אותם לים או לקרקס, אבל פה ושם מצחיק אותם. יונתן, בנו בן השלוש של אורי, ואני אוהבים לשחק בלדבר בשפת החרוזים. אולי מכאן יצמח ההמשך לגשש”.