פרולוג

קראנו לה "פגישה שכזאת". זו הייתה תוכנית שהפקנו בגלי צה"ל, בתיה שושני, השותפה והאחות הסיאמית שלי ואני. שמיל, הלא הוא שמואל שי שהיה כוכב רדיו עליון באותן שנות ה־70, שוחח עם אורח התוכנית על חייו המעניינים ו/או המסקרנים ו/או הסוערים. בשלב מסוים דאגנו להפתיע את האורח כשהעלינו לשידור קול מסתורי של מישהו או מישהי שקשורים בעברו. האורח שאל את הקול המסתורי כמה שאלות, ואחרי שהצטרף גם הוא לאולפן התחילה החגיגה האמיתית.

את הכבוד להיות האורח בתוכנית הראשונה הענקנו לזה שעזר לנו לגבש את המתכונת של התוכנית החדשה. הוא נשא בתואר ראש ענף הווי ובידור של צה"ל ונשא על כתפיו דרגת סגן אלוף. אבל בשבילנו, ובעצם בשביל כולם, הוא היה שאול. שאול ביבר מהפלמ"ח. לכן לא פלא שגם השם של התוכנית שלנו, שאותו הציע שאול, היה לקוח משיר של הצ'יזבטרון, שהייתה להקת הבידור של הפלמ"ח.




אח פגישה, אח פגישה שכזאת!

זה רק פעם בשניים דורות.

מה נשמע? איך הולך? אהלן!

זה את זה לא ראינו מזמן!

כי תמיד, כשפלמחניק נפגש עם חבר -

יחרביתק! בלב משהו מתעורר...

משהו מתעורר והומה מבפנים.

ושיחה מתחילה על אותם עניינים...

("הפגישה" / חיים חפר)




את הקול המסתורי זיהה שאול ביבר די בקלות. זה היה כמובן קול פלמ"חניקי, והוא היה שייך לרבקה'לה קרמר, מי שהייתה אחת מכוכבות הצ'יזבטרון. זאת שתיזכר לנצח כמבצעת המקורית של השיר האלמותי "הן אפשר".




בשלכת נושב כבר הסתיו

האבק בדרכים אט שקע

והיום רק אלייך נשרף

וחולם על פגישה רחוקה.





הן אפשר כי עוד ערב יבוא

והשער יחרוק לו דומם

ועינייך יהיו כה טובות

כמו אין מלחמה בכולם.

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה פשוט כבר מחר

הן אפשר ובג'יפ שעבר

שאגו בחורים כי נגמר

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה פשוט כבר מחר

("הן אפשר" / חיים חפר)





"רבקה'לה, לא תאמיני אבל חלמתי עלייך השבוע!", קרא שאול ביבר בהתרגשות כשהאורחת נכנסה לאולפן.

"לא נורא, אל תדאג. זה יורד בכביסה", פלטה כוכבת הצ'יזבטרון.




תמונה ראשונה

ההתחלה שלו כבר מוכיחה שהמציאות היא רק אופציה. אפשר להיצמד אליה ולהיאחז בעובדות היבשות. אבל אפשר, ואפילו רצוי לפעמים קצת לשנות ולהזיז וליפות אותה. כלומר, להתאים את הסיפור שלך לאיך שאתה היית רוצה שיהיה.

שאול ביבר היה צבר. מאלה שחיים גורי ידידו כינה "יפי הבלורית והתואר". ולא סתם צבר, אלא טברייני.

אז זהו, ששתי עובדות איימו לקלקל את הכל. האחת - הוא לא נולד בארץ. הוא הגיח לעולם כשהוריו, שפרה ולייבוש היו בדרכם ארצה. השנייה - עד גיל 8 הוא גדל בקיבוץ קריית ענבים, רק אז עברה המשפחה לטבריה.

הנה לפניכם שוב הוכחה ניצחת לכך שאין לקלקל את המציאות עם עובדות. כי מי יותר צבר משאול ביבר, שנשאר טברייני גם אם רוב שנותיו חי בתל אביב.

בית הספר החקלאי כדורי לרגלי הר תבור, שבו הוא למד, היה בשנות ה־40 מה שאוניברסיטת הארווארד הייתה לשאר העולם. רוב שרשרת הפיקוד של הפלמ"ח אוישה על ידי בוגרי כדורי: יגאל אלון, יצחק רבין, חיים גורי ושאול ביבר, שהיה בין שאר התפקידים שמילא בפלמ"ח גם מפקד המחלקה הערבית שהייתה הבסיס והיסוד למודיעין שפעל בקרב הערבים בארץ ובמדינות ערב.




באחד האוהלים של המחלקה הערבית ישבו פעם החבר'ה ודיברו על המפקדים.

"תראה את חיים השמן איך הוא צעיר וכבר יש לו קרחת", אמר אחד.

"מרוב שכל נשרפו לו השערות", אמר אחיו של

אבו–ליש.

("ילקוט הכזבים" / דן בן אמוץ וחיים חפר)





באותו הספר "ילקוט הכזבים" הוא היה גם עופר.





יום אחד נכנס עופר למסעדה ושאל את המלצרית: "מה יש לך היום?"

"יש לי רגל קרושה", אמרה המלצרית.

"הצרות שלך לא מעניינות אותי", אמר עופר.






תמונה שנייה

ב–1970, כשהשתחרר סגן אלוף שאול ביבר מצה"ל, כתב יהונתן גפן ב"מעריב": "הוא לא היה מפקד גבוה. מטר ו־70 עם הנעליים ובלי מפות ומשקפי אבק. אבל הוא דאג שיצחיקו את כל החיילים. שיצחיקו אותם במוצבי הרמה ובמעוזי התעלה".

שש שנים לפני כן, כשהפך מרב־סרן לסגן אלוף, כתב אלי לנדאו, שהיה אז הכתב הצבאי של "מעריב": "כשהרימו חבריו כוסית לכבודו, ביקשו ממנו הצהרה פומבית. הם כמובן התכוונו לאותו נוסח שאול ביברי ידוע. הוא חכך בדעתו שניות אחדות ואחר כך אמר: הייתי רוצה לעזור להפוך את ההווי לבידור ואת הבידור להווי".

כשהתחתן עם אורנה הוא היה בן 40 וקצת יותר. חתונת השנה התקיימה ב–1963 בתיאטרון החמאם ביפו. היו שם כל המי ומי והמי לא. כל הלהקות הצבאיות התייצבו והגישו לאבי הלהקות הצבאיות שיר כמתנת נישואים. גם אני הייתי שם עם להקת הנח"ל ועם "מחר" של נעמי שמר.





מחר, כשהצבא יפשוט מדיו

לבנו יעבור לדום

אחר - כל איש יבנה בשתי ידיו

את מה שהוא חלם היום.

כל זה אינו משל ולא חלום

זה נכון כאור בצהריים

כל זה יבוא מחר, אם לא היום

ואם לא מחר אז מחרתיים





כשאחרי יעל ומיכל נולדה הבת השלישית תמי, וכשהודבק לו התואר "אבו אל־בנאת", אמר: "זהו, נעצתי סופית במסמרים את הקרש לאסלה".




תמונה שלישית

שאול ביבר הלך לעולמו לפני שש שנים, ב–20 ביולי 2013. כשבועיים אחרי מותו התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה שנשאה את השם "הותיר אחריו שלוש בנות. ובן". הכותב רמי הוד הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית–כלכלית. הוא בנו של שאול ביבר, שגדל כבן יחיד לאם חד–הורית ולאב שהתעלם מקיומו. רק כשהיה האב על ערש דווי הצליח הבן לפעור פתח אל לבו.





אתה יודע, אמרתי לו, נעה ואני עומדים להתחתן...

רגע לפני שהלכתי שאל שאול שוב לתאריך החתונה שלי. 18 ביולי...

שאול הספיק להשתתף בחתונה שלי עם נעה אהובת לבי. זה היה האירוע היחיד שסומן ביומן שלו לשנה זו. שם גם צולמה תמונתנו היחידה יחד. עייף וחלש, בחולצת תכלת וכובע פלמ"ח...

התבוננתי בו מהחופה ותהיתי מה עובר בראשו. מדוע היה לו כה חשוב להגיע לחתונתי...





יומיים אחרי החתונה נפטר שאול ביבר.





כשארונו יורד אל הבור, הלכה והתבהרה לה ההכרה כי הנה, תמו האפשרויות שלי להכיר את אבי. יותר משאני כואב את מותו, אני כואב את חייו שהחמצתי, ולצדם את חיי שמהם הוא נעדר.






אתנחתא

דן אלמגור היה בן 13 בערך כשראה לראשונה את שאול ביבר ולא ידע מיהו. דן הנער בא בעצם להציץ ביפה ירקוני אלילתו, שישבה בקפה "חבקין" ברחובות. רצה להראות לה שירים שכתב. דווקא החייל נמוך הקומה שישב לידה גילה עניין במחברת השירים. אבל הג'יפ שהגיע לאסוף אותו מנע את המפגש ההיסטורי. ביבר רק הספיק לפלוט, "תראה מה שצומח להם כאן ברחובות" - והפליג אל האופק.

המפגש נדחה לכמה שנים טובות. הם נפגשו שוב כשדן היה הספק הבולט של פזמונים ללהקות צה"ל, ששאול ביבר הקים וטיפח.




הוא "גיבור הצ'יזבט", הוא אוצר הפולקלור,

וסדורים במוחו, רובד רובד

כל אמרה וכל סלנג, כל ניצוץ של הומור,

וכל שיר ממזרי, בן בלי כתובת.





בשפמפם הנצחי. בעיניים של צחוק,

ובחאקי נצחי וסולדאטי -

איזה "ערס" מפולפל.

איזה תום של תינוק.

בקיצור: איזה ביבר סימפטי!





אופטימיסט בלי תיקון. ציוני בלי מרפא.

(זו תכונה קצת לא... לא חבר'המנית).

ציניקן עוקצני, היודע על פה

עמודים של שירה אלתרמנית

("גיבור הצ'יזבט" / דן אלמגור)




אפילוג

בכניסה לבית שבו התגורר שאול ביבר, ברחוב צבי שפירא בתל אביב, הוצבה ביולי 2017 לוחית זיכרון שעליה כתובות המילים האלה:





בבית הזה התגורר הפזמונאי

אבי הלהקות הצבאיות

שאול ביבר

תרפ"ג־תשע"ג 1922–2013




ועל זה הגיבה דליה גוטמן, מפיקת־העל, במילים הבאות:




לא נכתב שם שהיה איש פלמ"ח רב-עלילות (ונשאר כזה הרבה אחרי שפירקו אותו), ושהיה בפלי"ם ובמחלקה הערבית של הפלמ"ח, ובעצם אף פעם לא השתחרר.

"אני פלמחניק וזה לתמיד".

ולכן חסר כל כך בשלט השם "פלמ"ח", לא יותר.





בטקס קביעת הלוחית דיברה גם נעמי פולני ואמרה בין השאר: "שאול הוא נדבך. נדבך זה יסוד. רבותי, הוא נדבך בעממיות שלנו. את ראשית הטעמים הללו שאבתי משאול".

על שניהם, שאול ביבר ונעמי פולני, אמרה דליה גוטמן ש"הם מהממלאים את העגלה שלנו. אבל יותר מכל - שניהם עדים של תקופה קורעת לב שבין קץ העולם לבריאה חדשה, כפי שכתב חיים גורי".





היו לי חברים עשירים

שכל הארץ הייתה ביתם

והם לנו בכרמי זיתים או בבתי אריזה שכוחים

או במערות עשן - או על פני רכסים שטופי רוח

כמו במיטתם

שידעו כמו יעקב לחלום חלומות היוצאים מדעתם

היו לי חברים...

("היו לי חברים" / חיים גורי)