הלך לעולמו פרופסור יעקב מלכין, מחנך, סופר ומחזאי, ממייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, עורך כתב העת המקוון "יהדות חופשית" וממנהלי המכון ליהדות חילונית-עולמית.

מלכין נפטר ביום ראשון בגיל 93. הוא נולד ב-3 לאוגוסט, 1926 בוורשה ועלה לישראל בגיל שבע, והיה יקיר העיר חיפה וזוכה פרס מפעל חיים של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

מלכין נפצע קשה במסגרת ההגנה, היה עורך ושדר קול ההגנה "תלם שמיר בועז", ואחראי הברחות הנשק לישראל מנמלי מרסיי ובולטימור (1948-9). מלכין היה מנהל הרפרטואר של תאטרון הבימה, עבד כמבקר ספרות, תאטרון וקולנוע, והקים בחיפה מרכזי קהילה ותרבות חילוניים: בית רוטשילד (בית הכט) ובית הגפן, המרכז הערבי-יהודי.

מאז פרישתו מאוניברסיטת תל אביב לפני עשרים וחמש שנים, הקדיש עצמו למאבק נגד זיהויה הבלעדי של היהדות עם דת ובעד תפיסת היהדות כתרבות. הוא הקים וכיהן כרקטור של "תמורה-יהדות ישראלית", מכון המכשיר רבנים חילוניים הומניסטים. בספריו, "במה מאמינים יהודים חילוניים", "תרבות היהדות החילונית", "הגן של אפיקורוס" וספרים נוספים ברוסית, צרפתית, ואנגלית, טען בזכות ערכיה ותוכנה של היהדות החילונית ההומניסטית. לפני שלוש שנים, בגיל תשעים, היה קרבן לאיומי רצח בשל עמדותיו החילוניות.

כתובות נאצה מחוץ לביתו של פרופ' יעקב מלכין, ארכיון. צילום: דובר המשטרה כתובות נאצה מחוץ לביתו של פרופ' יעקב מלכין, ארכיון. צילום: דובר המשטרה

עם צאת ספרו "הגן של אפיקורוס" בשנת 2013 אמר לי בריאיון למעריב: "כל עוד המוות לא נודע זה טבעי. ככל שאדם יודע יותר ויותר על המוות, הלא נודע הופך נודע. אותם גאונים שהשתמשו באינטואיציה שלהם וידעו שאדם נוצר מחומרים שישנם בטבע – מעפר – כי זה מוצאו וסופו עפר ואפר, הבינו שהתפוררות הגווייה היא דבר סופי. ברגע שהמוות הוא דבר סופי, כלומר הוא אין – או כפי שאפיקורס אמר: במקום בו אני נמצא, אין מוות. במקום שיש מוות – אני אינני. לכן אין כאן מקום לחרדה".

"החרדה פותחה בתרבויות הדתיות. זה אחד מהנזקים הכי גדולים שהדת גרמה לאנושות – לצד תרומות חשובות – כמו כללי צדק שנמצאים בעשרת הדברות. לזכותם של כמעט כל סופרי התנ"ך, אף אחד מהם אינו מדבר על חיים שלאחר המוות ולכן המוות אינו התחלה של חיים חדשים ולכן אין מה לפחד", הוסיף.

עם היוודע דבר מותו, אמר הרב בני לאו: "כשאני חושב על הגדרת הזהות של יעקב מלכין, היא מצטמצמת למילה אחת: יהודי. נכון, הוא היה איש תרבות העולם, פרופסור נחשב לאומנות ואסתטיקה. נכון הוא היה איש הומניסטי שראה את האדם באשר הוא אדם כנזר היצירה. אבל עיניו ברקו כששוחחתי איתו על יהדות. הוא בער גם בגעגוע וגם בהשתוקקות וגם בכאב על העוצמה של היהדות כתנועת תיקון בעולם, כתנועה של בשורה לאנושות כולה. היינו שכנים עם קיר מבדיל בינינו".

"מצד אחד בית כנסת הרמב״ן שמקפיד להתפלל תמידים כסדרם. מצד שני בית מלופף בספרי יהדות המקפיד שלא להתפלל כי אדם חייב להיות ריבוני. מחיצת הקיר אפשרה לנו לשמור על מרחבי חיים אינטימיים ומוגדרים. בזכות זאת הצלחנו לפרק את מחיצת הלב ולראות עין בעין את האפשרות של חיים משותפים שיש בהם הרבה להט של ויכוח אבל מעל ומעבר לוויכוח יש שותפות בגורל וביעוד. איש יהודי הלך לו לבית עולמו וחלל נפער בעולמנו. יהי זכרו ברוך". 
טקס ההלוויה יתקיים ביום שישי, ה-26 ליולי, 2019, בשעה 11 בבוקר בתיכון לאמנויות בירושלים