"המאבק האתיופי הוא למעשה לא המאבק של האתיופים, אלא המאבק שלנו כחברה. כשהמחאה האתיופית התפרצה כמו הר געש, כמובן שישר נזרקתי להצגה 'מוסררה' (2013) בתיאטרון פסיק הירושלמי, שכתבתי על הפנתרים השחורים. בהתחלה חשבתי: זה בדיוק אותו דבר, כלום לא השתנה, כי יש כאן מאפיינים דומים. במחשבה מעמיקה יותר, אני מרגישה שכן התקדמנו קצת מאז. זה כמו לחזור לאותה נקודה במעגל, אבל בספירלה, ממקום טיפה יותר גבוה. אנשים היום יותר מודעים לגזענות ויותר מחונכים ומתורבתים. אבל לא יעזור כלום, גזענות היא חלק מהטבע האנושי".

הדוברת היא הדר גלרון (49), שהמחזה הכי ידוע שלה, "מקווה", שהוצג לראשונה בבית ליסין ב־2004 והיה הצלחה ענקית, עלה לאחרונה מחדש בהבימה והפך אקטואלי מתמיד, בזכות תוספת דמות אתיופית, שנוספה לגמרי במקרה. "מקווה" מתרחש במקום המפגש החודשי של נשים ששומרות על מצוות הטהרה בתקופת הנידה. שם, במקווה הטהרה, נרקמות מערכות יחסים מרתקות שדרכן נחשפים סודות, שקרים, מאוויים ותשוקות בחייהן של שמונה נשים חרדיות ודתיות, המתמודדות עם המציאות המורכבת שבה הן חיות, ועם מערכת חוקים נוקשה שמתנגשת קשות עם עולמן הפנימי.


מה השינויים שעשית בגרסה המחודשת של "מקווה" בהבימה?

"הכוח של המחזה, לפחות בחלקו, שהוא אקטואלי. זה לא משהו שקרה לפני מאות שנים ולא במקום מרוחק. זה קרה וקורה כאן ועכשיו. כשהמחזה עלה לפני כ־15 שנה בבית ליסין, הרבה מהנושאים היו עד אז טאבו ועוררו שיח חברתי. לצערי, אותם נושאים כואבים, עדיין רלוונטיים. אז ביחד עם הבמאי רפי ניב, ומשה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה - שגם הוא בא מהעולם הזה - עדכנּו את המציאות של 2019 לתוך המחזה. חידדתי את הממד הפוליטי ושמחתי מאוד כשרפי סיפר לי שאת הדמות החילונית היחידה במחזה תגלם אושרת אינגדשט, שחקנית ממוצא אתיופי. זה נתן לנו הזדמנות לחשוף עוד פן של החברה הישראלית. פן כל כך אקטואלי. כל הביוגרפיה של הדמות השתנתה וגם שמה, שהיה מיקי, הפך לאלמז".

"גזענות היא חלק מהטבע האנושי". גלרון. צילום: מיכל פנטה


את כותבת, מביימת, משחקת בתיאטרון ובטלוויזיה. מה ההעדפה שלך ולמה את לא מביימת יותר?

"זה יושב על מקומות שונים בנפש. יש בי צורך לשחק ודחף לכתוב. אם עובר יום שבו לא כתבתי משהו, אני מרגישה נורא. לא בהכרח משהו בעל ייעוד. לפעמים זה שיר, או רעיון, שאני חייבת לכתוב כדי לא לשכוח. אבל כשנכנסים לעומק הכתיבה, מעבר לברק הראשוני, הכתיבה נהיית סיזיפית ותובענית, וגוזלת את רוב שטח האחסון של המוח והנפש. הדמויות מסתובבות חופשי במרחב הפרטי, וזה יכול לחרפן. דווקא בימוי זה התהליך הכי מאוזן. הוא מכיל אינסוף יצירתיות והרבה שיתוף פעולה. אני לא לבד. אני מתייחסת לשחקנים כמו לצוות היוצרים השותפים. חשוב לי לקבל את האינפוט של כולם. אני מביימת די הרבה, אבל משום מה, עדיין לא נותנים לי לביים בתיאטראות הרפרטואריים בארץ. בחו"ל כבר ביימתי באנגלית ובצ'כית. אבל אני מאמינה שזה עוד יגיע".

מה דעתך על מדינת ההלכה שהחרדים והציונות הדתית מתכננים לכונן כאן?
"עשיתי דרך ארוכה עם האמונה וההלכה. אני אדם מאוד מאמין. ככל שנהייתי פחות דתייה, ככה הרגשתי יותר קרובה לאלוהים. מבחינתי, צריך להפריד לא רק בין דת למדינה, אלא בין הדת לאמונה. זה קו שמופיע חזק ב'מקווה' דרך דמותה של שירה, חוזרת בתשובה, אותה משחקת אסנת פישמן המקסימה".

מה הפרויקט הבא שלך?

"התחלתי לכתוב את העונה השנייה של 'הרמון'. הצ'כים הזמינו ממני מחזה לתיאטרון גדול בצ'כיה על יהדות צ'כיה. ראיינתי כבר 40 יהודים צ'כים, שחלקם גילו את זהותם היהודית רק בשלב מאוחר בחייהם. רוב יהודי צ'כיה, אחרי המלחמה ובעקבות הקומוניזם, החליטו שהם לא יהודים ועשו הכל כדי למחוק את זהותם היהודית ולהיטמע בין הגויים. הנושא עולה דווקא דרך הנכדים באופן מאוד תמוה. יש שיאמרו מיסטי. למעשה, דור הנכדים מכריח כיום את הסבים והסבתות לחזור לעברם, כדי שלנכדים יהיה עתיד. שוב אני חוזרת למוטיב שאי אפשר באמת לברוח מהעבר. הוא תמיד ישיג אותך באיזו סמטה חשוכה". 

"מקווה". הערב, 20:00. אולם מסקין, הבימה