בראיון שנתנה ליעקב בר-און למעריב בפברואר השנה סיפרה לנצט, שעלתה ארצה מהונגריה עם הוריה בגיל שנתיים, על ילדותה ועל המפגש הראשון שלה עם הבמה. "לא חשבתי להיות שחקנית”, היא טוענה. “התפנית קרתה כעבור זמן, כשהוריי יצאו לאירוע 1 במאי. מבית הפועלים במושבה שמעתי קולות. כשהצצתי פנימה, ראיתי איזו גברת מקריאה שיר אנטי־מלחמתי של אלכסנדר פן. זו הייתה השחקנית מרים ברנשטיין־כהן. ‘כמוה אני רוצה להיות’, אמרתי להוריי. לא הרפיתי מהם עד שהביאו אותי אליה, לתל אביב, כדי שתלמד אותי להיות שחקנית. בהמשך היא הייתה זאת ששלחה אותי לסטודיו בהבימה. גויסתי להקמת התיאטרון הקאמרי. יום אחד, ב־44’, בעודי צועדת ברחובות תל אביב, קראו לי: ‘אותך אנחנו מחפשים’. אלה היו שניים שלא הכרתי אישית, אלא מהבמה. אברהם בן־יוסף, אז שחקן באופרה הארץ־ישראלית, ויוסף מילוא, ששיחק בתיאטרון הסאטירי ‘המטאטא’. הם אמרו לי שחסרה להם שחקנית כמוני לערב מערכונים שבכוונתם להעלות. דיבורם הסעיר אותי וגרם לי להתגבר על היסוסיי ולהצטרף”.
“ניגשנו אל חצקל ב’כסית’ וסיפרנו לו שאנחנו במצוקה. כלומר, התיאטרון מצליח, אך אין כסף לאוכל. ‘מה הבעיה’, הגיב, ‘יש קוויטאלאך (פתקים). אתם תאכלו, וכשיהיה - תשלמו’. וכך היה”.מה את עוד זוכרת
“לא. התיאטרון היה אז מרכז חיי, וכאידיאליסטית עבר זמן עד שהבנתי שהוא גם מקצוע, לא רק אמצעי לתיקון העולם או למימוש הסוציאליזם. עוד בבית הספר העממי בהרצליה כתבתי חיבורים על עולם שוויוני עם אחווה ושלום. התיאטרון היה לי בית, אבל לא פעם הרגשתי בו כקרואה במשתה, אומנם מלא קסם, אך של זרים. עם האידיאלים שלי, גם כשהייתי בשיאי עם תפקיד ירמה, בשלהי שנות ה־50, כשהחלה ההתעוררות באפריקה השחורה, חשבתי להתגייס למענה”.
התרעות פיקוד העורף