כעת עולה הצגה המבוססת על ספרו של גרוסמן בתיאטרון יפו, המדגישה ששום דבר בעצם לא השתנה מאז, ורוב הישראלים מעדיפים גם היום לטמון ראשם בחול.
גרוסמן מצא את המילים הנכונות כדי לתאר סיטואציה מורכבת. כך בספר, וכך גם במחזה, שעיבד וביים אילן רונן, ברגישות ובמסירות. ואכן מדובר בהצגה אמיצה, שמצליחה לצקת אוויר וגוף למילים שמדייקות כאב, לפתוח חרך לשני צדי המתרס ולחזות בפצע פתוח ושותת דם.
אין ספק, מדובר במבצע תאטרלי נועז ונחשוני, עוכר שלווה, שמשכיל להשתמש בארגז כלים מאובזר היטב - מתפאורה של פרידה שהם ותלבושות של נעה דותן, ועד נבחרת שחקנים מיומנת ומצוינת: מנשה נוי, ג'סאן עבאס, ראידה אדון ומורד חסן, שסוחטים את הקהל נפשית ולא מאפשרים לו ליהנות מרגע אחד של קתרזיס.
בסוף ההצגה אומנם נשמעו מחיאות כפיים, אך לא הייתה באוויר תחושת פורקן, וכל מה שנשאר זה מחנק בגרון וחיוכם המיוסר של השחקנים. אחרי הכל, מדובר בהצגה שנעה, כמו המציאות, במעגלים, ומזכירה כי לפנינו עדיין מנהרה ארוכה, מתישה ומייאשת.
התרעות פיקוד העורף