רגע אחרי שהאבק בדרכים שקע, אני מנסה לשחזר את החוויה שלקחתי איתי מ"פנטום האופרה", ומגיע למסקנה הבלתי נמנעת: זו אופרת רוק מצוחצחת, מצועצעת, צעקנית, גרנדיוזית, אקסטרווגנטית, מלוטשת מכל הפינות כמו יהלום, שעובדת על טייס אוטומטי.
לפני שהגעתי לבית האופרה בתל אביב כדי לחזות בחיזיון הצבעוני הזה, קראתי ברפרוף את סיפור העלילה, והבנתי שגם הסיפור של "פנטום" מתרחש בבית אופרה. לא בתל אביב. בפריז ("לה גרנייה"), שם מרחפת רוחו של הפנטום, גאון מוזיקלי עם פנים מעוותות, המהלך על כולם אימים בלי הכרה, כולל על אהובתו, זמרת אופרה צעירה ויפה, המחוזרת על ידי חבר ילדות שלה.
לפני שה"סיפור" יוצא לדרך באנגלית מצוחצחת, אני מזהה בכתוביות בעברית שרצות בצדי האופרה מילים כמו "האימפריה הרומית", "קרתגו", "חניבעל", "עבדים", "מלחמות" ועוד. לא הבנתי מה הקשר בין התקוממות צבא קרתגו בהנהגת חניבעל 247 שנים לפני הספירה, נגד הנוגש הרומי, לבית אופרה בפריז ב־1881, אבל זה כנראה כל העניין. אין שום קשר בין הסיפור, יעני, לחיזיון האורקולי. הדבר החשוב באמת ב"פנטום האופרה" הוא החוויה מ"המיוזיקל המצליח ביותר בכל הזמנים", שעשה הכי הרבה כסף (4.5 מיליארד דולר), ורץ 32 שנה רצוף (ועוד ידו נטויה) בווסט אנד בלונדון. אה, כן, וכתב אותה אנדרו לויד ובר הגאון, אחד מגדולי מפיקי ומלחיני מחזות הזמר בכל הזמנים ("יוסף וכתונת הפסים", "ישו כוכב עליון", "אוויטה", "קאטס" ועוד).
עד כאן שורת ההצלחה. מכאן השורה התחתונה: "פנטום האופרה" היא אכן "ההצגה הכי טובה בעיר", אבל אחרי שעה וחצי הבנתי את הפרינציפ. מדובר בעוגה ענקית, רבת-קומות, שבנויה בעיקר מקצפת מתקתקה שתהום הפרידה בינה לביני.
לפני כחודש הייתי במחזמר "זה אני" של מאור זגורי, שהתקיים באולם שכן. אם הייתם רואים איך מחזמר ממיטב שירי אייל גולן פורט לקהל על הנימים העמוקים ביותר, לא הייתם מתקשים להגיע למסקנה, כמוני: עם כל הכבוד ל"פנטום" הבינלאומי, אני עדיין מעדיף מנת פלפל עם חצי כפית סחוג על ארוחת אספרגוסים ולובסטרים מפוצצת שלא משאירה שום טעם בפה.