“גדלתי במשפחה גדולה, חמה ומחבקת. דירת הגג של הוריי הייתה אבן שואבת לכל מי שעבר בסביבה. כמעט לא היה רגע ביום שלא היו אצלנו אורחים בסלון. הייתי הנכדה הראשונה שנולדה לסבא וסבתא נחמיאס והאחיינית הראשונה שנולדה לדודותיי מרים ואסתר. זכיתי למנת פינוקים שחנקה אותי מרוב אהבה. החיבוק והדאגה נמשכו לאורך כל חיי, עד היום, אבל אני חשבתי אז שמדובר בחיבוק דב ומרדתי. עד לונדון הרחקתי כדי להשתחרר. היום אני גאה מאוד במשפחה שנולדתי לתוכה. חבל לי שבזבזתי שנים רבות כל כך במרד מטופש, ובניסיון שלא היה לו סיכוי מלכתחילה להתרחק ולבנות לי עולם חדש”.
“שירתי ביחידה 8200, שעד מלחמת יום כיפור נקראה 515 או בשם החיבה שלה חמש ורבע. זו הייתה יחידה קטנה שבה כולם הכירו את כולם. למרות קרבתה למרכז, יצאנו הביתה פעם בשבועיים, מה שאפשר לי להעמיק את היכרותי עם תל אביב, העיר שהיה ברור לי שאגור בה מיד עם השחרור. אהבתי את הצבא, הוא השלים את החינוך שקיבלתי בבית הספר והוא חלק מהזהות הישראלית שלי”.
התרעות פיקוד העורף