פרולוג

ישבנו אצלו בבית לפני שבועיים, כמו שנהגנו לעשות מדי שבוע בשנים האחרונות. לנחיריו היה מחובר צינור שהזרים חמצן לגופו. הוא התקשה בדיבור. שלמה בר־שביט התקשה בדיבור. כל מי שפגש בו אי־פעם מבין איזה אוקסימורון זה.

"זהו. אני חושב שסיפרתי לך כבר את כל הסיפורים", הוא לחש.

פתאום נבהלתי. אמרתי לו שאם קשה לו לדבר, אז אני אדבר והוא יקשיב ויאשר. ואם יהיה לו מה להעיר או להוסיף, רק אז שידבר.

"בוא נתחיל מ'בערבות הנגב'", אמרתי לו. "התפקיד הראשון שלך בהבימה".

"אתה מתכוון לכתוב על 'בערבות הנגב'?", שאל.

"השנה ימלאו 70 שנה למחזה. אז אולי", אמרתי.

"10 בפברואר 1949", שלף מיד.

שאלתי כמה שאלות על ההצגה. ביקשתי שיחזור ויספר לי על הניסיון של הבימה לשחרר אותו מהצ'יזבטרון, על יגאל אלון מפקד הפלמ"ח - שלא נענה לבקשה של התיאטרון ואמר לשלוימל'ה שכשתיגמר המלחמה הוא יסדר שיקבלו אותו לתיאטרון הקאמרי, ועל חנה רובינא, מלכת התיאטרון, שהטריחה את עצמה עד ללשכתו של הרמטכ"ל יעקב דורי כדי שישחרר אותו לתפקיד.

"אני האחרון שנשאר בחיים מכל הצוות של 'בערבות הנגב'", אמר. לא בצער ולא בגעגוע - פשוט קבע עובדה.

"טוב. נו, רובינא, מסקין, פינקל, קלצ'קין. כולם היו זקנים בני 40־50, ואתה בן 20".

"שרגא פרידמן, שמוליק סגל ועדה טל היו בגילי", אמר בשקט והרס לי את התירוץ.

מרגלית, המטפלת שישבה איתנו, הזכירה לו שרק לפני שעה הוא אמר לה שהוא מרגיש טוב מאוד. "אני שקרן. אני גדול השקרנים בעולם. עוד לא נולד שקרן גדול ממני. אבי, ספר לה איזה שקרן אני".





אם לא הייתי שחקן תיאטרון, מה הייתי? על השאלה הזאת ענה שרגא פרידמן ידידי: "אם לא הייתי שחקן הייתי גנב". לורנס אוליבייה השחקן הבריטי הדגול ענה על השאלה הזאת: "הייתי משוגע".

התשובה שלי היא: "אם לא הייתי שחקן, הייתי רוצח".

(מתוך הספר "הנשמה התשיעית" / שלמה בר־שביט)





תמונה ראשונה

סיימנו להקליט תוכנית במועדון "צוותא", במרתף שברחוב מאפו פינת בן יהודה. זה היה לפני 54 שנים. הייתי משוחרר טרי מלהקת הנח"ל והתקבלתי לעבודה בקול ישראל. שמואל שי, אחד מכוכבי הרדיו הגדולים של התקופה, שהוא עצמו היה בוגר להקת הנח"ל הראשונה, לקח אותי מיד תחת חסותו. מין אחוות לוחמים שכזו.

"עכשיו אתה בא איתנו לקליפורניה", אמר לי שמיל.

"קליפורניה? אני?!", גמגמתי.

"כן, כן. כולם הולכים לקליפורניה אחרי ההופעות ואתה בא איתי".

שלא תהיה פה אי־הבנה. לא הייתי חנון עד כדי לא לדעת ש"קליפורניה" הוא בית הקפה שבו נפגשים כל האומנים הנחשבים ואלה שחושבים שהם חשובים, וגם אלה שרוצים להיחשב בין החשובים. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי יושב במקום הזה, שולחן ליד שולחן עם מושאי הערצתי. עם אלה שהייתי מציץ אליהם כשעברתי במדרכה ממול.

לנו בלהקת הנח"ל היה קפה "מאיר" ליד קולנוע "ארמון דוד". בהמשך הרחוב היה "כסית", שאליו לא העזנו להציץ אפילו. כי לראות את נתן אלתרמן יושב ושותה בבית קפה כאחד האדם היה חילול הקודש כמעט. והיה "קליפורניה" של אייבי נתן, שאליו הביא אותי שמיל באותו הלילה ובכך בעצם סימן לי שעליתי לליגה של הגדולים.

לשולחן שבו ישבו שמיל ונחמה אשתו ואני הנספח, הצטרף השחקן שלמה בר־שביט, שהגיע רכוב על הווספה שלו היישר מאולם "אלהמברה" ביפו ומהמחזמר "קזבלן", שבו הוא גילם את התפקיד של יאנוש, ה"גולאש" הרשע מהונגריה. הבר־שביטים ושמיל ונחמה היו חברים טובים־טובים. אני הייתי צעיר, המום ונרגש מגודל המעמד. בלעתי את כל מה שאמרו וסיפרו ולא הוצאתי מפי הברה אחת אפילו.

לך תדע איך מהמפגש הראשון הזה נולדה החברות ביני לבין השחקן הוותיק, שנחמדות לא הייתה אחת מהתכונות שאפיינו אותו, וש־17 שנים הפרידו בינינו. "הוא מנתק יחסים לעולם עם מי שמאחר לו בחמש דקות", אמרה פעם אשתו המשתאה, "ואתה מאחר לו בשעה והוא סולח לך".

אולי זה בגלל שפענחתי את הקוד הבר־שביטי שהכל היה בעצם העמדת פנים. שמאחורי בר־שביט הקשוח מסתתר בסך הכל שלוימל'ה, הילד שהתגלגל בין משפחות אומנה, מוסדות ופנימיות. זה שכדי לשרוד ולהתגבר על האכזריות שמסביבו חייב היה להפגין חוסן ולהימנע מרגישות ומרגשנות.





אם לדבר "ציונות", אז הייתי נרגש עד העצם. בלילה קר, פחד. וילד שוכב לך על הצוואר וישן. ישן כאילו אני אבא שלו או מטפלת בפעוטון. עוד ישלחו אותי לגמור קורס מטפלות. אבל, יש להודות, אצלי היה קצת רטוב ככה על יד הלחי הימנית ועל יד שתי העיניים השמאליות שלי. הספיק לי בהחלט סדין אחד בשביל לגמור עם הבאר הזאת...

("בערבות הנגב" / יגאל מוסינזון)





תמונה שנייה

"עד היום אני לא מספר את הכל", הוא אמר בראיון ב"מעריב" שערך איתו יונתן אסתרקין לפני עשר שנים. "יש המון מקומות שעליהם לא סיפרתי. כי זה כואב מדי ואישי מדי מה שקרה לי שם כשהייתי ילד לבד. גם כשהייתי ילד לא סיפרתי. החברים הכי טובים שלי מקיבוץ משמר העמק לא ידעו את הסיפור. כי כשאתה ילד, אתה לומד להגן על עצמך. אתה פוחד שתריב למחרת עם אותו חבר, ואז הוא ישתמש בזה נגדך. עדיף לך לסתום את הפה".

את הפה הוא לא סתם מיום שהתקבל לסטודיו למשחק של תיאטרון הבימה, כשהיה בן 19. היו אפילו כמה שחקנים ותיקים שלא כל כך אהבו את הסגנון החצוף של הצעיר. אחרי שהעיר למבוגרים על התנהגותם וביקר אותם ואת היחס שלהם לשחקנים הצעירים, הטיח לעברו שחקן ותיק אחד, שאם זה לא מוצא חן בעיניו הוא יכול פשוט לקום וללכת. "אני לא אקום ואני לא אלך מפה. כי הבימה הוא הבית שלי", ענה לו שלוימל'ה הצעיר. "תעזבו את הילד", אמר מנחם גנסין, מהאבות המייסדים של הבימה. "אתם לא רואים? הוא בא לפה בשביל להישאר. הוא הילד של הבימה".

בערוב ימיו, כשהיה על ערש דווי, קרא גנסין הגוסס לשלוימל'ה ואמר לו שהוא מוסר לו את מפתחות הבימה ממוסקבה. "כשאתה תצא לפנסיה", אמר לו, "תמצא את האדם הראוי ביותר להמשיך את הדרך ולהעביר לו את המפתחות".





הגיע היום שבו יצאתי אני לגמלאות. אבל עד היום לא מצאתי אדם ראוי ממני להחזיק במפתח של "הבימה" ולשאת אותו הלאה. נראה לי שבבוא היום אצטרך להחזיר אותו לבעליו המקוריים - מנחם גנסין.

("שחקן מפתח" / שלמה בר־שביט)





לפני שנתיים, כשהבימה חגג 100 שנה, הוא הודיע שמצא סוף־סוף למי להעביר את המפתח. הוא הגיש אותו לקהל.






אתנחתה

פתאום הרגיש מין רעד בידו. הוא לא יכול היה להתגבר עליו והמשיך לשחק. כי ההצגה הרי חייבת להימשך. זה קרה באולם הקטנטן בהצגת היחיד שלו שנקראה "שחקן מפתח".

"ראיתי שבשורה הראשונה יושבת אישה. היא תקעה מרפק לבעלה ורמזה לו לכיוון היד הרועדת", סיפר. "חשבתי לעצמי שאם אני מבחין באישה שבשורה הראשונה, אז בטח יש עוד כאלה באולם שעסוקים רק ביד הרועדת ואני פשוט לא רואה אותם. למחרת נכנסתי להנהלה והודעתי שאני מפסיק את ההצגה".

זו הייתה תחילתו של הפרקינסון וסיומה של קריירה מפוארת בת למעלה מ־60 שנה ו־260 תפקידים.




אפילוג

"נראה לי ש־90 זה יפה מאוד. החלטתי ש־90 מספיק לי בהחלט", הוא אמר לי זמן קצר לפני יום הולדתו ה־90.

מצאתי כמה תירוצים שבאמצעותם ניסיתי לשכנע אותו שהוא טועה בגדול. זה לא היה קל. כי בינינו, מה אפשר לומר לבן אדם בן כמעט 90 שהקריירה המפוארת שלו הוגשמה במלואה ושמחלת הפרקינסון, שאין לה מרפא, עושה בגופו שמות.

אפילו את הצפייה בכל הפרקים של "משחקי הכס" שאהב, הוא כבר השלים. התירוצים הלכו ואזלו. ריי, המטפל הנאמן שלו שהסכים לגרום לו נחת ולהופיע איתו על הבמה בחגיגות ה־100 של התיאטרון, הצליח לגרום לו גם לחייך כשאמר לו שהוא החליט לקרוא לעצמו ריי בר־שביט.

לפני שאושפז בפעם האחרונה, ידעתי שזו הפעם האחרונה. איכשהו גדול השקרנים בעולם לא הצליח להתחמק ולהעמיד פנים כשאמרתי לו שנתראה כרגיל בשבוע הבא. יצאתי וידעתי שכשאחזור לא אמצא אותו בבית.





אבא נפטר הלילה.

העצב הוא גדול.

חייו היו מלאים באושר, הגשמה וסיפוק -

ובכך נחמתי.





בתחילת השבוע, בבוקר יום ראשון, מצאתי את ההודעה של איה, בתו של שלוימל'ה, שהייתה איתו ולצדו בכל השנים הקשות. טיפלה בו, סעדה אותו וללא ספק הוסיפה לו כמה שנים ואיכות חיים לשנים האלה.

שלוימל'ה, אחי הגדול, כבר לא יקיים את ההבטחה שלו להספיד אותי.

ואולי כן, מי יודע.