מה דעתך על “ארץ נהדרת”, שאפשר להכתיר אותה כ”ניקוי ראש” של היום?
“אי אפשר להתווכח עם זה שהם עושים את זה 15 שנה, ואנחנו עשינו בקושי שנתיים. לא היינו ערוץ מסחרי, הייתה לנו יותר יד חופשית בחצים המורעלים. הסאטירה הייתה יותר מושחזת, כללי המשחק השתנו לגמרי, אבל אני יכול להבין שהיום צריך לפעול משיקולי רייטינג. החמאתי לערן זרחוביץ’ ולאסי כהן, שני החביבים עליי. יש להם לא רק כישרון, אלא גם אינטרפרטציה סאטירית, חוכמה ואינטליגנציה. הם מעבירים בתוך החיקוי את הביקורת. עשינו סאטירה בתקופה אחרת, הולך ומתפתח הדור”.

הפוליטיקה האמיתית הופכת ליותר הזויה מהסאטירה. עוד מעט כבר לא נצטרך קומיקאים?
“אין ספק, הם ממש גונבים לנו את ההצגה. בתקופה של ‘ניקוי ראש’, הפוליטיקאים היו מאוד סולידים ולא נגררו לכאלה פרובוקציות, ואנחנו, כדי לתאר את הרגשות הפנימיים האמיתיים שלהם, עשינו סאטירה. היום סערת הרגשות יוצאת החוצה, אין איפוק, והדברים כל כך חיצוניים שלא צריך להגיד אותם, והם גדולים ממילא, ולסאטיריקנים קשה לצחוק על זה. מה יכול להיות יותר קשה ומצחיק מכל דו־שיח בטלוויזיה שבו אתה אפילו לא שומע שום דבר מרוב צעקות. קשה מאוד להתחרות עם זה, ולשמחתי בהופעות של ‘צעירים לנצח’ (מופע בידור שלו עם מירי אלוני, דליה מזור וגדעון רייכר – ק”ב), אני מצליח לעשות מונולוגים, ואז אני לא מפריע לעצמי”.

המצב הפוליטי עושה חשק לעשות סאטירה?
“אני עם יד על הדופק כל הזמן, עושה חיקויים אקטואליים. אני עושה את ליברמן, את נתניהו וטראמפ. אני לא נח על זרי הדפנה, בשביל להישאר רלוונטי אני חייב להיות עם האצבע על הדופק. אני עוד עושה את נתניהו, משחק על ‘לא יהיה כלום כי אין כלום’. בבחירות האחרונות עשיתי שיר עם המילים: ‘עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה, אורלי ופרץ, שפיר ובן־גביר לא יעברו את אחוז החסימה’. הוספתי את הדמות של עמיר פרץ, והייתי צריך לעשות את זה מהיום למחר. השתמשתי בפאה שפעם עשיתי בה את אייל שני ותיקנתי אותה אצל הספר שלי, אבל זה יצא פחות או יותר התסרוקת של רני רהב. לא שינינו את הפאה כי חיכינו לראות אם הוא יעבור את אחוז החסימה, ולשמחתי הוא עבר. בקרוב נקנה פאה מקצועית ונשקיע בה, לפחות חסכנו על השפם”.

כמי שחיקה את נתניהו שנים כה רבות, נראה לך שהוא עומד לפנות את הדרך?
“לכל סאטיריקן יש ראייה חודרת, ולי לא נראה שהוא יעזוב את קרנות המזבח. הוא ינסה כמה טריקים כדי להישאר שם. עד שהעסק עם ביבי ייגמר, בדרך זו או אחרת - אם הוא יחליט, אם זה העניין המשפטי או הרוטציה - צפויים לנו כמה חודשים קשים כדי לראות אם נלך לעוד בחירות או לממשלה מסוג כזה או אחר. אין ערובה שהוא יישאר לפחות מארבע שנים”.

עוד נראה אותך עושה את נתניהו בסרבל כתום?
“כאזרח לא הייתי רוצה לראות את המראה הזה. גם אם זה יתבשל למשהו לא טוב מבחינתו, הייתי מעדיף שיעשו איתו עסקה, הספיק לנו לראות נשיא וראש ממשלה בכתום, אבל בשביל הסאטירה זה חומר טוב. יש לו זכויות גדולות, ובסופו של דבר אני הייתי מעדיף לראות את זה נפתר בצורה אלגנטית”.

פרפרים בבטן

צפיר כאמור מככב עתה בהצגה “גבעת חלפון אינה עונה”, אבל בתחילת הדרך הוא לא היה בטוח שהעיבוד הבימתי יקרום עור וגידים. “לא דמיינתי שזה יקרה”, הוא אומר, “אבל דברים קורים ומתהווים, וזאת האמנות. משה קפטן (במאי ההצגה – ק”ב) בא אליי והוסיף עלילה של מה שקורה היום לשתי הדמויות, שלי ושל ניצה (שאול – ק”ב). זה טוויסט מעניין שמאוד תפס, זה עושה את העסק מאוד מגרה. יש לי געגועים גדולים לפולי, שהתחברנו על הסט של ‘חלפון’ בחולות של ניצנה. מאז ועד מותו היינו חבורה אחת. מעניין לפגוש פתאום פולי חדש על הבמה: גם שלומי קוריאט וגם משה אשכנזי עושים את התפקיד ועושים את זה נפלא. ממרומי מעמדי, גילי וניסיוני, אני אומר לעצמי כמה טוב לראות שהצעירים עושים את התפקיד נהדר, קצת שונה מפולי, אבל מאוד מצחיק. הדור הולך ומשתבח, לא נגמרים הכישרונות”.

לא חששת לגעת בקלאסיקה?
“כן, היה חשש. לא הצליחו להפוך סרטים לשלאגרים גדולים על הבמה. ניסו לעשות לפני כמה שנים ‘חגיגה בסנוקר’ שוב, וזה לא הצליח. אנחנו לא יודעים מה יהיו התוצאות, ולכן תמיד יש פרפרים בבטן. הפעם זה הצליח, וזה כיף גדול להיות חלק ממשהו כל כך מצליח, למרות כל החששות. אני חושש גם בחידוש של ‘סבא טוביה’. יש לנו ילד שחקן ב’גבעת חלפון’. תמיד הוא שואל אותי: ‘אתה עדיין מתרגש?’, אני אומר לו: ‘כן, רועי, אני מתרגש, כולנו מתרגשים’. חזרתי לתיאטרון רפרטוארי אחרי הרבה שנים, וההרגשה היא נפלאה. בשנים שלא הייתי שם אולי פספסתי משהו, אבל הרווחתי את ‘סבא טוביה’. הבעיה עכשיו תהיה לשלב את כל זה יחד מבחינת זמנים עם צילומי העונה השביעית של ‘סברי מרנן’. רק יעל צפיר, אשתי שמנהלת אותי, ואלוהים, שזה בעיניי די דומה, יודעים איך לעשות את זה”.

"קיבלתי איומים על חיי": טוביה צפיר מדבר על נתניהו, סאטירה וגיל

השחקן מדבר על החזרה ל"גבעת חלפון" ("חששתי לגעת בקלאסיקה"), הסאטירה של ימינו ("לנו הייתה יד חופשית בחיצים המורעלים") ומודה: "יש בי ילד שובב שלא יוצא"