"בתקופת ‘ניקוי ראש’, קיבלתי חמש פעמים טלפונים עם איומים על חיי”, נזכר הקומיקאי והשחקן טוביה צפיר בעידן החד־ערוצי בארץ, כשכל מערכון סאטירי ששודר הגיע לכל אזרחי ישראל, והוא היה חקיין הפוליטיקאים הגדול ביותר. “אמרו: ‘יש דברים שאסור לגעת בהם’, ואנחנו שחטנו כל פרה קדושה שהייתה בשטח. קיבלתי איומים אחרי קטע מאוד חריף על רבין, זלזלתי בנשיא אפרים קציר על משהו שהוא אמר על פצצות, וזה היה בשביל אנשים שוק גדול כי ממש שורפים להם את הדגל. זה קרה גם כששרנו ‘כשהמצב קשה והמצב לא טוב, מתכננים מלחמה עם סוריה בקרוב’. התוכנית הרגיזה את הפוליטיקאים וגם את הציבור, היום יש הרבה ערוצים ואפשר לזפזפ, אבל בשנות ה־70 היו אנשים שהוציאו את הטלוויזיה מהשטקר וזרקו מהחלון בגללנו. עד אז לא קרה דבר כזה. כל שני וחמישי רצו להוריד את התוכנית”.

מזכיר את הקריאה של ראש הממשלה בנימין נתניהו להחרים את קשת 12.
“בוודאי שלא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה איזה רודן יסתום את הפה לערוצי תקשורת. בדמוקרטיה מותר לך להגיד מה שאתה רוצה, ולצופה יש את השלט והבחירה אם לראות את זה או לא. באנגליה, בזמן מלחמת פוקלנד, הראו את מרגרט תאצ’ר כקצבית, מלאה בדם, וזה עבר”. 





במקרה של שרת התרבות, מירי רגב, זה לא תמיד נגמר באיומים, אלא בקיצוצי תקציב של ממש.
“להגיד שתיאטרון לא מתאים למפלגת השלטון כי הוא שמאלני - זה אנטי־תרבותי”.

צפיר, שיחגוג בדצמבר הקרוב 74, מעיד כי העשור האחרון היה העמוס בחייו. לצד הופעות הבידור על הבמות הוא חזר לתפקיד האלמותי של המ”פ שמגר מהסרט “גבעת חלפון אינה עונה” בהצגה המבוססת על סרט הפולחן, הוא ממשיך לגלם את פנחס רוזן בעונה השישית של “סברי מרנן” בקשת 12, ובימים אלו הוא חוזר גם לעולם הילדים בעיבוד מחודש להצגה “סיפורי החיות של סבא טוביה”, שאותה העלה לראשונה לפני 20 שנה. “הבת של יואב (צפיר, בנו – ק”ב) תהיה באוקטובר בת 21”, הוא מספר.



“כשהיא נולדה הפכתי לסבא, ואז עלה הרעיון של סבא שמספר סיפורים לנכדתו, ומשם צמחו דברים כמו סיפורי התנ”ך וסיפורי המדינה, ועוד. המופעים והקלטות מאוד הצליחו. לאחרונה ניגשה אליי אמא ואמרה: ‘תשמע, בזכות הקלטת של ‘סבא טוביה’ הבן שלי הוציא ציון 95 בתנ”ך’. זו מחמאה מחממת לב. את ההצגה הזו אנחנו מחדשים, נותנים לה צורה בימתית חדשה, וגם עריכה מודרנית לאור הניסיון שלנו. ראיתי את המחזמר ‘טינה’ של טינה טרנר בלונדון. השיא שלו הוא כשהיא שרה את הלהיטים בסוף. הרעיון הזה מצא חן בעיניי והחלטתי לשלב במופע החדש מחרוזת עם הלהיטים מכל הקלטות. חוץ מזה, יש בהצגה תחרות שאני וחיית המחמד של הנכדה שלי – מרבה רגליים, שהוא רקדן טוב בגלל הרגליים הרבות - עושים, כל הילדים קופצים ורוקדים, ומה שקורה באולם זו שמחה גדולה, הפנינג”.

זה עדיין מרגש אותך אחרי 20 שנה?
“בהחלט. קרה לי משהו שמאוד ריגש אותי ב’סבא טוביה’: בא ילד עם עיניים גדולות והסתכל עליי בכמיהה, ואמא שלו אמרה: ‘אין לו סבא, לא מהצד שלי ולא מהצד של אבא, והוא בטוח שאתה הסבא שלו’. זה קרה לי כמה פעמים, המקרים האלו מאוד מרגשים. לפעמים אני נפגש עם הילדים, הם מציירים לי ציור שאני תולה בחדר שלי. יש ילד שצייר אותי בתור דמויות שדיבבתי, הג’יני של אלאדין וגם הממותה בעידן הקרח, וגם אותי עם משקפיים ואוברול כסבא טוביה. אני מרגיש שאני סבא לא רק של הנכדים שלי, אלא של עוד כמה ילדים, וזה מחמם את הלב’”.

טוביה צפיר. צלם: גרי אברמוביץטוביה צפיר. צלם: גרי אברמוביץ


כמו מרלון ברנדו

צפיר מלווה את התרבות הישראלית כבר מעל ליובל, מעשייה קולנועית ענפה בסרטים שהפכו לקלאסיקות (“צ’רלי וחצי”, “חגיגה בסנוקר” ו”הלהקה”), דרך תוכניות טלוויזיה מכל הזמנים (“סיבה למסיבה”, “החרצופים” ו”טלנובלה בע”מ”), הצגות תיאטרון רבות ועד קריירה ככוכב ילדים (“ספר הג’ונג’ל”, “הפיג’מות” ו”מותק של פסטיבל”). “מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל אפס כמעט, החלום שלי היה לעשות את זה”, הוא אומר. “כילד קטן החלום שלי היה להיות שחקן קולנוע, אהבתי את צ’רלי צ’פלין, הוא דמות מכוננת בשבילי. כנער אהבתי את מרלון ברנדו ורציתי להיות כמוהו. החיים בישראל הובילו אותי ללהקת הנח”ל, ובהתחלה יאיר רוזנבלום, שהיה המנהל המוזיקלי, לא קיבל אותי, אבל למזלי יוסי בנאי התעקש שאהיה בלהקה. בסוף אפילו נתנו לי לשיר עם שולה חן. זה היה בית ספר לבידור, שהכין אותי לתעשייה הזו, ואותה תשוקה של הילד בן השנתיים שאחותו הגדולה לקחה אותו לסרטים - מלווה אותי כל החיים”.

העשייה הענפה של צפיר הפכה אותו למוכר בכל בית בישראל, ובכל טווח הגילים כמעט. “באים אורחים בני 40־50 ואומרים לי: ‘אבא שלי העריץ אותך ב’ניקוי ראש’’, ואני גדלתי על ‘החרצופים’, הבן שלי גדל על ‘סבא טוביה’ ועכשיו הוא נהיה אבא, והבן שלו הולך לראות את סבא טוביה המחודש”, הוא מספר. “ארבעה דורות גדלו עליי, אין לתאר כמה זה מרגש”.




מה דעתך על “ארץ נהדרת”, שאפשר להכתיר אותה כ”ניקוי ראש” של היום?
“אי אפשר להתווכח עם זה שהם עושים את זה 15 שנה, ואנחנו עשינו בקושי שנתיים. לא היינו ערוץ מסחרי, הייתה לנו יותר יד חופשית בחצים המורעלים. הסאטירה הייתה יותר מושחזת, כללי המשחק השתנו לגמרי, אבל אני יכול להבין שהיום צריך לפעול משיקולי רייטינג. החמאתי לערן זרחוביץ’ ולאסי כהן, שני החביבים עליי. יש להם לא רק כישרון, אלא גם אינטרפרטציה סאטירית, חוכמה ואינטליגנציה. הם מעבירים בתוך החיקוי את הביקורת. עשינו סאטירה בתקופה אחרת, הולך ומתפתח הדור”.

הפוליטיקה האמיתית הופכת ליותר הזויה מהסאטירה. עוד מעט כבר לא נצטרך קומיקאים?
“אין ספק, הם ממש גונבים לנו את ההצגה. בתקופה של ‘ניקוי ראש’, הפוליטיקאים היו מאוד סולידים ולא נגררו לכאלה פרובוקציות, ואנחנו, כדי לתאר את הרגשות הפנימיים האמיתיים שלהם, עשינו סאטירה. היום סערת הרגשות יוצאת החוצה, אין איפוק, והדברים כל כך חיצוניים שלא צריך להגיד אותם, והם גדולים ממילא, ולסאטיריקנים קשה לצחוק על זה. מה יכול להיות יותר קשה ומצחיק מכל דו־שיח בטלוויזיה שבו אתה אפילו לא שומע שום דבר מרוב צעקות. קשה מאוד להתחרות עם זה, ולשמחתי בהופעות של ‘צעירים לנצח’ (מופע בידור שלו עם מירי אלוני, דליה מזור וגדעון רייכר – ק”ב), אני מצליח לעשות מונולוגים, ואז אני לא מפריע לעצמי”.



המצב הפוליטי עושה חשק לעשות סאטירה?
“אני עם יד על הדופק כל הזמן, עושה חיקויים אקטואליים. אני עושה את ליברמן, את נתניהו וטראמפ. אני לא נח על זרי הדפנה, בשביל להישאר רלוונטי אני חייב להיות עם האצבע על הדופק. אני עוד עושה את נתניהו, משחק על ‘לא יהיה כלום כי אין כלום’. בבחירות האחרונות עשיתי שיר עם המילים: ‘עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה, אורלי ופרץ, שפיר ובן־גביר לא יעברו את אחוז החסימה’. הוספתי את הדמות של עמיר פרץ, והייתי צריך לעשות את זה מהיום למחר. השתמשתי בפאה שפעם עשיתי בה את אייל שני ותיקנתי אותה אצל הספר שלי, אבל זה יצא פחות או יותר התסרוקת של רני רהב. לא שינינו את הפאה כי חיכינו לראות אם הוא יעבור את אחוז החסימה, ולשמחתי הוא עבר. בקרוב נקנה פאה מקצועית ונשקיע בה, לפחות חסכנו על השפם”.

כמי שחיקה את נתניהו שנים כה רבות, נראה לך שהוא עומד לפנות את הדרך?
“לכל סאטיריקן יש ראייה חודרת, ולי לא נראה שהוא יעזוב את קרנות המזבח. הוא ינסה כמה טריקים כדי להישאר שם. עד שהעסק עם ביבי ייגמר, בדרך זו או אחרת - אם הוא יחליט, אם זה העניין המשפטי או הרוטציה - צפויים לנו כמה חודשים קשים כדי לראות אם נלך לעוד בחירות או לממשלה מסוג כזה או אחר. אין ערובה שהוא יישאר לפחות מארבע שנים”.




עוד נראה אותך עושה את נתניהו בסרבל כתום?
“כאזרח לא הייתי רוצה לראות את המראה הזה. גם אם זה יתבשל למשהו לא טוב מבחינתו, הייתי מעדיף שיעשו איתו עסקה, הספיק לנו לראות נשיא וראש ממשלה בכתום, אבל בשביל הסאטירה זה חומר טוב. יש לו זכויות גדולות, ובסופו של דבר אני הייתי מעדיף לראות את זה נפתר בצורה אלגנטית”.

פרפרים בבטן

צפיר כאמור מככב עתה בהצגה “גבעת חלפון אינה עונה”, אבל בתחילת הדרך הוא לא היה בטוח שהעיבוד הבימתי יקרום עור וגידים. “לא דמיינתי שזה יקרה”, הוא אומר, “אבל דברים קורים ומתהווים, וזאת האמנות. משה קפטן (במאי ההצגה – ק”ב) בא אליי והוסיף עלילה של מה שקורה היום לשתי הדמויות, שלי ושל ניצה (שאול – ק”ב). זה טוויסט מעניין שמאוד תפס, זה עושה את העסק מאוד מגרה. יש לי געגועים גדולים לפולי, שהתחברנו על הסט של ‘חלפון’ בחולות של ניצנה. מאז ועד מותו היינו חבורה אחת. מעניין לפגוש פתאום פולי חדש על הבמה: גם שלומי קוריאט וגם משה אשכנזי עושים את התפקיד ועושים את זה נפלא. ממרומי מעמדי, גילי וניסיוני, אני אומר לעצמי כמה טוב לראות שהצעירים עושים את התפקיד נהדר, קצת שונה מפולי, אבל מאוד מצחיק. הדור הולך ומשתבח, לא נגמרים הכישרונות”.

לא חששת לגעת בקלאסיקה?
“כן, היה חשש. לא הצליחו להפוך סרטים לשלאגרים גדולים על הבמה. ניסו לעשות לפני כמה שנים ‘חגיגה בסנוקר’ שוב, וזה לא הצליח. אנחנו לא יודעים מה יהיו התוצאות, ולכן תמיד יש פרפרים בבטן. הפעם זה הצליח, וזה כיף גדול להיות חלק ממשהו כל כך מצליח, למרות כל החששות. אני חושש גם בחידוש של ‘סבא טוביה’. יש לנו ילד שחקן ב’גבעת חלפון’. תמיד הוא שואל אותי: ‘אתה עדיין מתרגש?’, אני אומר לו: ‘כן, רועי, אני מתרגש, כולנו מתרגשים’. חזרתי לתיאטרון רפרטוארי אחרי הרבה שנים, וההרגשה היא נפלאה. בשנים שלא הייתי שם אולי פספסתי משהו, אבל הרווחתי את ‘סבא טוביה’. הבעיה עכשיו תהיה לשלב את כל זה יחד מבחינת זמנים עם צילומי העונה השביעית של ‘סברי מרנן’. רק יעל צפיר, אשתי שמנהלת אותי, ואלוהים, שזה בעיניי די דומה, יודעים איך לעשות את זה”.




העונה השביעית של “סברי מרנן” תסגור למעשה עשור שבו הסדרה משודרת על המסך, ובה מגלם צפיר את האב לבית משפחת רוזן, היפוכונדר במקצת שנוטל תרופות בכמויות שאינן הגיוניות. “אנחנו הולכים לשבור עם זה רקורד עולמי, מבחינת סיטקום זה הכי הרבה פרקים שעשו לז’אנר הזה”, אומר צפיר. “רובי דואניאס, שכתב וביים את הסדרה, אומר שזה ייכנס לספר שיאי גינס”.

הביקורות קוטלות את הסדרה, ובכל זאת היא נכנסת לעונתה השביעית. איך אתה מסביר את זה?
“בהתחלה היה קשה לעכל את זה, הביקורות לא היו סתם קשות, הן היו מלעיגות. צפו לנו עתיד מאוד שחור, לא נתנו לנו יותר מעונה אחת וכתבו ‘וגם זה יותר מדי’, אבל כמו בהרבה מקרים, כמו בסרט ‘גבעת חלפון אינה עונה’, הזמן הוכיח שזו הצלחה אדירה. היום ‘גבעת חלפון’ זה מיתוס, הסרט הכי ישראלי שנוצר, בגלל ההומור של הגששים ואסי דיין, וגם המוזיקה של נפתלי אלטר, וגם בגלל שהוא עוסק בדבר הכי ישראלי שיש – שירות המילואים בצה”ל. בהתחלה הסרט התקבל לא ‘בצוננין’, אלא ממש במקלחת קרח, עד כדי כך שאסי העיד על עצמו שהוא כל כך האמין בחומר שהוא יצר, שהמקלחת הקפואה הזו הביאה אותו למחשבות אובדניות". 




"כשצביקה הדר המציא את הדמות של ז’וז’ו חלסטרה, שחטו אותו, אבל כשזה נהפך לקאלט, להרבה יותר מפופולרי, פתאום כל הפיינשמקרים והמבקרים שינו את עורם והתחילו למצוא את הצידוק הפילוסופי של הדמות הזאת. הם התיישרו לפי ההצלחה של הדבר. וזה מה שאני אומר שיקרה גם פה: יש פה קליעה בול שלא זיהו אותה - ההזדהות של הקהל עם הסיטואציה הזאת של ארוחת שישי, שקיימת כמעט בכל בית ישראלי. זה הדנ”א של החברה הישראלית, וסביב זה קורות הרבה סיטואציות מצחיקות. אנשים אומרים בבית: ‘וואי, זה מה שקורה אצלנו’. ההזדהות היא שיצרה את ההצלחה וזה מה שהמבקרים לא זיהו. אספו שחקנים נהדרים. אני לומד מהם המון בצילומים. אבל עוד לא קוראים לי ‘פנחס’ ברחוב. הילדים שגדלו עליי קוראים לי ‘סבא טוביה’, זה השם הפופולרי שלי ברחוב”.

אתה מעדיף פרויקטים למבוגרים או לילדים?
“ב’גבעת חלפון’ מאוד ריגש אותי לראות שבכניסה הראשונה שלנו ניצה ואני התקבלנו במחיאות כפיים סוערות. קיבלנו ‘סטנדינג אוביישן’. לא האמנתי שאני אזכה לזה. אנחנו מרוויחים הרבה כבוד והערכה עוד לפני שפתחנו את הפה בהצגה, וזה מדהים. מצד שני, התמימות וההשתתפות של ילדים בסצינה הן מדהימות. כשאני נמצא באיזו סכנה, הם צועקים ומזהירים אותי מאיזו חיה שמתקרבת. כשאתה מצליח להצחיק אותם, בסלפסטיק או בבדיחה שהם אוהבים, זה כיף אדיר. קשה לי להגיד מה יותר נעים, אבל נעים לעשות את הסוויץ’ הזה. הגיוון יוצר עניין”.




המורשת שנותרה

התשוקה לעולם הבידור לא נותרה רק אצל צפיר ודבקה גם בבנו, יואב צפיר, מפיק טלוויזיה, במאי, עורך, תסריטאי, שחקן ומדבב, מבכירי תעשיית הטלוויזיה בישראל. “יואב מביא לי המון סיפוק ונחת, גם הישגים כמו הזכייה באירוויזיון שהוא היה מעורב בה (צפיר הוא במאי “הכוכב הבא לאירוויזיון” וחבר בוועדה שבחרה את השיר לאירוויזיון – ק”ב), וכל העשייה בטלוויזיה היא גאווה גדולה", הוא אומר. "כשהוא היה בגיל העשרה, הבנתי שזה מאוד מושך אותו ושהוא רוצה ללכת בדרכי. הושבתי אותו בגיל 15־16, והזרקתי לו למוח. אמרתי לו: ‘יואב, יש לך כישרון גדול, אבל גם יכולת אינטלקטואלית גדולה, ואני אומר לך מהניסיון שלי, אל תהיה רק שחקן, בסדר שחקן, אבל לא רק’, ואני שמח שזה הצליח לי. הוא התחיל ממשחק, עבר לבימוי ואחר כך ליזמות ולפיקוח על, והיום הוא עושה דברים מפוארים”.

אשתו של יואב, השחקנית והזמרת מיכל צפיר, הפכה בשנים האחרונות לגורו תזונה טלוויזיונית ומאמנת לאורח חיים בריא, מה שכמובן משפיע על המאכלים שעולים על השולחן בבית משפחת צפיר. “אנחנו מתחשבים במיכל, ובהרבה בישולים עברנו ל’דוחן’, כמו שאנו קוראים בהומור לקטניות הבריאות", הוא מספר. "יש מודעות לבריאות. אם היינו אוכלים בעבר עוף עם העור, היום אנחנו מורידים את העור מכיוון שהוא פחות בריא. הנוסח של הקידוש שאני עושה ב’סברי מרנן’ זה הקידוש ששמעתי בבית אבי. אנחנו כ־20 בני משפחה, מקפידים להיפגש. גם קבוצת הווטסאפ המשפחתית נקראת ‘סברי מרנן’”.



בין כל עיסוקיו, שומר צפיר על אנרגיות גבוהות, ונראה כי אותה תשוקה עוזרת לו לעקוף בסיבוב בדרנים צעירים ממנו. “כנראה שמקנן בי איזשהו ילד שובב שלא רוצה לצאת, זה הדבר הכי חשוב”, הוא אומר. “אם עוד מרגישים שאנחנו בריאים ומסוגלים והכושר ישנו, אז למה לוותר ולמה להרים ידיים? ציפי שביט, אני ושכמותנו, מהדור שלנו, שפעילים וטובים - אנחנו משמחים את הילדים ואת ההורים, וזו מצווה גדולה, וגם שליחות. זה הייעוד שלי”.

לצד העשייה המרובה, צפיר לא שוכח את החברים בני דורו שמתמעטים עם השנים. “מני פאר היה חבר טוב, מאוד כאב לי על זה שהוא הלך”, הוא מספר. “שיתפנו פעולה, הסאטירה הייתה משותפת למני ולי. אני חייב את הקריירה שלי למוטי קירשנבאום, שנתן לי את הבמה ב’ניקוי ראש’, ובשנות ה־80 עשינו דברים עם ירון לונדון. ראיתי את ההתבטאויות שלו לאחרונה ב’כאן’. מוטי ידע לאזן את הגחמות של ירון, את ההתפרצויות והפרובוקציות המיותרות. הם היו צמד מנצח, ועובדה שלא הורידו אותם עד שמוטי נפטר. בקונסטלציה הזאת עם גאולה זה לא קורה וחבל, כי אין ספק שהוא איש רב כישרונות, אבל היציאות הפרובוקטיביות האלו מיותרות. מוטי היה האח הרוחני שלי. הוא חסר וזה כואב".

"כל אחד כזה קרוב ואהוב שהולך - משאיר בי משהו. מוטי תמיד אמר שזו לא חוכמה לצחוק על האויב שלך, אז על סאדאת, או על ערפאת, או על נסראללה. החוכמה היא לצחוק על עצמך, על ראש הממשלה שלך, על השרים, גם על האופוזיציה כשהיא עושה שטויות, אבל בעיקר על האנשים החזקים. זה דבר שהוא הבריג לנו למוח בשנות ה־70. ספי ריבלין היה מספר אדיר, והצורה שבה הוא סיפר בדיחה שיפרה את צורת ההגשה שלי, כשאני מגיש היום בדיחות. כל אחד משאיר משהו מעצמו, ואנחנו ממשיכים את דרכם, וזה נותן להם איזה מקום פה. יש להם נוכחות בעולם הזה”.

טוביה צפיר, "ניקוי ראש". צלם : קוקוטוביה צפיר, "ניקוי ראש". צלם : קוקו