עודד קוטלר נשאר עודד קוטלר. בתור מי שייסד את פסטיבל עכו, שייפתח בשני הקרוב, 14 בחודש, בפעם ה־40, בניהולו האמנותי של שלום שמואלוב, במקום לנוח על זרי הדפנה, קוטלר מנצל את ההזדמנות כדי לטפס שוב על המתרסים ולשחרר מהם עוד בעיטה לעבר הממסד דרך ההצגה “הקללה”, שכתב וביים לשם הצגתה מחוץ לתחרות בפסטיבל.
“לפני כ־20 שנה הייתי יוצא מדי פעם לביים הצגות בבלגיה, ו’הקללה’ היא אחת מהן”, מספר קוטלר. “את המחזה ביססתי על המחזות היווניים העתיקים ‘אגממנון’ מאת אייסכילוס, ‘איפיגניה באאוליס’ מאת אוריפידס ו’אלקטרה’ מאת סופוקלס. כשעלה הרעיון לחגוג 40 שנה לפסטיבל עכו, החלטתי להוציא אותו מהמגירה ולהציג בעיבוד לגמרי עכשווי”.
עם אותו מסר כפי שהובא בבלגיה?
“לא. שם הוא הובא עם איזו ארומה קוסמופוליטית, ואילו כאן הוא מכוון לעבר מה שקורה אצלנו, עם תהייה לגבי מיקום הקווים האדומים בניהול מדינה דמוקרטית, ולגבי השאלה מתי עניין גולש מטובת הציבור לטובת שכבת המנהיגות. כלומר, התקופות שונות, אבל ההיסטוריה חוזרת על עצמה, וממנה אנחנו לומדים שכאשר השלטון נמצא זמן רב בידי שליט, הוא נוטה להשחיתו. מול זה יכולת הסיבולת הישראלית עוברת כל גבול”.
בגיל 82, האם יש לך אותה תשוקה לביים כמו בעבר?
“בהחלט כבר אין לי אותה תשוקה לביים, וגם לא לשחק. התשוקה הזאת כבר ממני והלאה. בשנים האחרונות השתחררתי מכך, ובו בזמן התעמקה אהבתי לתיאטרון, שעברה במידה מסוימת להוראה של משחק. אני רואה בו אמנות נפלאה, שלמעשה לא משאירה אחריה זכר פרט להצגתה ערב אחרי ערב, אבל הופכת לאט־לאט לאגדה בלבבות הבאים לצפות בה”.
בלי אסקפיזם
יותר מארבע שנים חלפו מאז מה שכונה “נאום הבהמות” של קוטלר, שעורר סערה כאשר תקף את שרת התרבות מירי רגב בכנס חירום שהתקיים נגד הממשלה, ובו כינה את בוחרי הליכוד “עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". קוטלר התנצל אז על "הניסוח הלא מוצלח", אך ספג לא מעט ביקורת על הנאום הזה, ועדיין זה לא גורם לו להוריד פרופיל. "אני לא מתחרט על שום דבר שאמרתי אם כי מהבהמות עשו מזמן נקניקים, והיום יש רפרטואר חדש, אבל כדאי לשים לב לדברים המדויקים שאמרתי אז: 'מדינה עם צנזורה על אמנות כמוה כמי שאוכלת קש וגבבה'", הוא אומר. "על מה שעשו מזה, כבר נמאס לדבר".
ובכל זאת, על ראש הממשלה יש לו עוד מה להוסיף. “השליט שלנו, ששמו ידוע לכל, מספר עוד ועוד הבלים ושקרים שהוא עצמו איננו עומד מאחוריהם, רק כדי לרכוש עוד בוחרים, והכל על מנת לשרוד בתפקידו”, הוא אומר כעת. “יש לכך אינספור דוגמאות כמו האמירה שלו שהכדורים היחידים שאביגדור ליברמן מכיר הם כדורי טניס, כשלאחר מכן הוא מינה אותו כשר הביטחון. או כשהוא מצהיר משהו כמו ‘חיסלנו את הטרור, חיסלנו את חמאס’, אך בניגוד לדבריו, הטרור איננו יורד מסדר היום וחמאס ממשיך לפעול נגדנו. ומה עם ההסתות שלו נגד ערביי ישראל, המהווים חמישית מאוכלוסיית מדינת ישראל, החיים בתוכנו, ועוד מיליונים, החיים תחת רובינו? איך הוא מעז לא רק להכליל ולהסית ככה, אלא גם להתריע מפני אפשרות שהממשלה תיפול חלילה בידי השמאל והערבים? יש המשבחים את כישורי המשחק שלו, ואילו אני כבמאי, שבמשחק מבין משהו, לא הייתי לוקח אותו להצגה שאביים כי למעשה הוא פשוט שחקן לא טוב. כשהוא משקר, רואים את הלחץ שבו הוא נתון. ושלא יספרו לי סיפורים שהוא מסוגל למכור קרח לאסקימוסים. הרי אני אפילו לא הייתי קונה ממנו מכונית משומשת.
“האיש לא מפסיק לשקר, ובהתנהגות שלו, עם כל טובות ההנאה שלפי החשד זורמות אליו, אין כל יושרה”, מוסיף קוטלר. “כראש הממשלה הוא איננו מהווה דוגמה לציבור. ראה אפילו איך בנו הפך לקורבן שלו. אולי יש מידה של אנושיות בניסיונות הסרק של הבן להגן על אביו, אבל איזה אב הוא נתניהו שאיננו מונע ממנו להשמיע את הקללות שלו ואת לזות השפתיים שבה הוא חוטא? מי שטוען שאיננו מסוגל לשלוט בבנו, יכול בשעה כזאת להנהיג מדינה?“.
אם ננסה לסכם את 13.5 שנות שלטונו המצטבר של נתניהו, במה מתבטאת תרומתו לתרבות הישראלית?
“אינני יודע על תרומה מסוימת מצדו, אבל ידוע לי על ניסיון, אם לא ישירות ממנו, אז מגורמים המקיפים אותו, לגרום לכך שלא יעניקו לי את פרס א.מ.ת שבו זכיתי לפני שנתיים (לפי הפרסומים, ראש הממשלה החרים את הטקס בגלל זכייתו של קוטלר – יב”א). אך האחראים על הפרס הזה שמרו על עצמאות ההחלטה שלהם. אם היו ששיערו שהוא לא הגיע לטקס כדי להימנע מללחוץ לי את היד, האמת היא שבאותו יום הוא היה נתון בחקירות. אין לי ציפיות לגבי זכייה בפרס ישראל”.
ובכל זאת, האם הייתה לו גם תרומה לתרבות?
“ה’תרומה’ של נתניהו לתרבות בארץ התבטאה במינויה של מירי רגב כשרה המופקדת על התחום, הדורש אדם עם עומק חשיבה ועם אהבה לתרבות”.
אינך נשמע אופטימי במיוחד.
“בכל זאת מסתמנת איזושהי קרן אור, לאחר ששמענו שגדעון סער, אשר אינני מחסידי האידיאולוגיה שלו, ראה את האותיות על הקיר ומוכן להתמודד מול נתניהו בפריימריז, כשיהיו כאלה”.
מהן ציפיותיך משר התרבות הבא?
“אם מדובר בהמשך שלטונו של נתניהו, אני לא מצפה לכלום. אם השלטון יעבור לכחול לבן, אולי ישתנו דברים. הרי מספר שתיים במפלגה זו הוא יאיר לפיד, שאומנם אינני מהולכי הדרך שלו, אבל הוא לפחות התחכך בתחום, כאחד שכתב ספרים, מחזות ופזמונים וגם הופיע בסרטים. אולי הוא יביא בשורה לתרבות, אם כי לא אשכח לו איך כשר האוצר לא נקף אצבע למען האמנים”.
יש לך מסר לחבריך האמנים?
“אני קורא לחבריי, אנשי התיאטרון, לסרב לכל תכתיב שיכתיבו להם מאיזה משרד ממשלתי, ולעשות הכל כדי לאפשר לאמנות להיות בשיאה באמצעות בחירה ברפרטואר הנוגע בדברים כמו אלה המועלים בהצגה ‘הקללה’, ולא להיסחף לרפרטואר אסקפיסטי, הבורח מהמציאות עם פרשנות מוזיאלית של פעם”.
לא להידבק לכיסא
פסטיבל עכו נוסד כאמור ב־1980. קוטלר - שעד אז היו במאזנו הקמת תיאטרון הנוער התל־אביבי “קלעים”, הקמת “במת השחקנים”, ניהול אמנותי של תיאטרון חיפה, ניהול מחלקת הדרמה בטלוויזיה וזכייה בפרס השחקן בפסטיבל קאן על הופעתו בסרט “שלושה ימים וילד” - עסק אז בהקמת תיאטרון נווה צדק, כשעלה במוחו הקודח הרעיון לצאת בפסטיבל לתיאטרון אחר. “נתתי לפרינג’ את שמו ‘תיאטרון אחר”, מעיד קוטלר. “הרעיון עלה אצלי בשלהי תקופת הניהול הראשונה שלי בתיאטרון חיפה. הייתה לי הרגשה שישבנו בחיק הממסד שעה שהתעורר אצלנו רצון לפרוש כנפיים לעבר משהו שלא התקבל בנקל על ידי גורמי התרבות השונים”.
מדוע?
“הייתה הרגשה שהמדינה מתמסדת, והתיאטרונים יעשו לא מעט כדי להשביע רצון. אחד הדברים המקודשים בארץ זה קונצנזוס, ואחד הדברים המקוללים באמנות זה גם כן קונצנזוס. אבל אמנות לא יכולה להיות קונצנזואלית. היא צריכה להיות בועטת, תוהה, סותרת את המוכר והקיים. לכן הרגשתי צורך במסגרת שבה צעירים יחפשו את דרכם השונה, המקורית והייחודית ככל האפשר. כך נגדל דור חדש של אנשי תיאטרון ונרחיב את היריעה של התחום עם שילובו עם אמנויות אחרות”.
קוטלר לא התקשה לגייס את חברו זה מכבר, יוסי פרוסט, אז מנהל “אמנות לעם”, שאותו הוא מתאר בחיבה כ”פרא אדם חינני” בספרו האוטוביוגרפי “ימים רבים לא יכסו”, שהופיע בהוצאת עם עובד. לשם גיוס הכסף פנה ללאה פורת, אז ראשת מנהל התרבות במועצה לתרבות ולאמנות. היא נדלקה, אבל כששמעה על כוונתו לקיים את הפסטיבל במעין אווירה של פרובנס בכפר האמנים עין הוד, מתוך הערכה שניתן לקיים את הצגות הפסטיבל בחללי סטודיו בכפר, פורת נרתעה. “’זה רעיון נחמד, עין הוד, אבל מדוע לא לקיים את הפסטיבל בעיר מעורבת, יהודית־ערבית, כמו עכו?’, שאלה לאה פורת והעירה שזה יכול להשתלב במגמה לבזר את התרבות ולקרב בין העמים באמצעות הפסטיבל”, משחזר קוטלר.
הוא לא בזבז זמן ויצא אל היעד עם פרוסט ועם חיים טרגר, המפיק בפועל. “בבואנו לשם הגיעו לאוזנינו קולותיהם של שרידי המאושפזים בבית החולים לחולי נפש ששכן שם, לפני פינוים לאתר ממשלתי אחר. קולותיהם הזכירו לי את דוד אלחנן שלי, גאון מסוגו, שירד מהפסים בתקופת הגיוס לצבא הבריטי והיה מאושפז זמן רב. האתר, המשקיף אל הים, כבש את לבנו, אבל בהשוואה למצבו כיום הוא היה מוזנח. האולמות לא השתנו מאז ימי הצלבנים, והיה שם חום לא רגיל, שלא הרתיע את הקהל מלבוא לפסטיבל בסוכות. מוניתי כיו”ר ההנהלה וכמנהל האמנותי. זה העונש שהטילו עליי בתור יוזם כל העניין. שלוש שנים ניהלתי שם, וזה משך הכהונה של כל מנהלי הפסטיבל מאז, העיקר לא להידבק לכיסא”.
לדבריו, הפסטיבל יצא לדרך עם לא פחות מ־38 הצעות להצגות, שהוגשו לפסטיבל הראשון. בין הפונים היו בובנאים, מיצגנים, אנשי אמנות פלסטית וגם כוריאוגרפים של סוגי מחול שונים. האחרוּת ניכרה גם בהצגה הזוכה, “פונדק הרוחות”, שבה הותיר הבמאי דודי מעיין מעט מהגרסה המקורית של אלתרמן. באותו פסטיבל בתולי אף התגלה הבמאי שמואל הספרי עם ההצגה “חופה שחורה”, שאותה הגיש כרעיון לא כתוב. כעבור שנתיים הוא זכה שם עם הצגתו המסעירה “תשמ”ד”.
כיום, כשאנשי תיאטרון מהמעלה הראשונה נמנעים מלהשתתף בפסטיבל עכו, צריך להזכיר שבעבר גדולי השחקנים כיתתו את רגליהם אליו. לא אשכח את נחום בוכמן, שהיה מאריות הבימה, מרטיט שם לבבות בהצגה “מן הכנרת” של יוסי הדר. תשע שנים קודם לכן הגיע הפסטיבל לשיאו עם היצירה “עקידה” של עירא דביר, שבה ריגשו יוסי ידין וגבי עמרני עד דמעות בהצגה שהפגישה שני אבות שכולים של חיילים שנפלו, בבית קברות צבאי.
“היום שחקנים כאלה לא באים לעכו”, מעיר קוטלר. “חבר’ה שרק מסיימים בית ספר למשחק, ישר רצים לככב בטלוויזיה. אצלנו בערה אהבת התיאטרון, ולמענה היינו מוכנים להקריב את נפשנו”.
קוטלר לא יכחיש שעם השנים עבר פסטיבל עכו טלטלות, כולל לעתים הגזמה במידת האחרוּת עד כדי הרחקת הקהל, או שלא פעם קרה שם ההפך. “היו פסטיבלים בעכו שבהם ניסו לחקות את התיאטרון הרפרטוארי הממסדי, כשיוצרי הצגות השתמשו בפסטיבל ככרטיס ביקור ליכולותיהם המקצועניות על חשבון הצד הניסויי, ועם יותר מסחריות ופחות אמנות”, הוא אומר.
לצד האמנות, הצלחתו הגדולה של הפסטיבל היא אכן במימוש הקירוב המיוחל בין יהודים לבין ערבים, כשלדברי קוטלר אי אלה מההצגות הערביות בפסטיבל יצרו איכויות פיוטיות שנעדרו לעתים מההצגות העבריות שבו. מה שמצער הוא שבסופו של דבר לא מדובר אלא בשמחת עניים, כיוון שהפסטיבל מתמודד מראשיתו עם קשיים תקציביים. “זאת בושה איך שהגורמים המחויבים בכך לא תומכים כראוי בפסטיבל עכו”, מצר האב המייסד.
בינתיים, כאמור, הוא לא שוקט על שמריו וצפוי להפתיע בקרוב ברומן ביכורים משלו לצד ספר של סיפורים קצרים. “אין לי זמן לנוח”, הוא אומר, וקורא לקהל: “בואו לעכו”.