"כל מוזיקה, לא משנה מאיפה היא באה, יכולה להתחבר עם מוזיקה אחרת, כי היא אוניברסלית במהותה". כך אומרת האמנית הרבגונית דגה פדר (41), סולנית היצירה "יסמין" שעודד זהבי, מבכירי המלחינים בארץ, חיבר במיוחד למענה ולמען תזמורת הסינפונייטה הישראלית באר שבע.



"כשהאזנתי לראשונה ליצירתו של עודד, היא נשמעה לי מאוד מורכבת וגם מאוד מרגשת ואנושית", מוסיפה פדר, מהבולטים בין האמנים שעלו מאתיופיה. "התחלתי לדמיין איך צבע הקול שלי ישתלב עם הלחן שלו. אז זה לא התחבר בבום בבת אחת, אלא אחרי כמה ניסיונות, עד שזה נשמע טבעי יחד. אגב, הסאונד של הקול שלי לא אתיופי אותנטי, אלא מעין פיוז'ן של כל ההשפעות עליהן גדלתי בארץ ואותן ספגתי". זהבי: "יש משהו בגון הקול של דגה, בגמישות ובאנרגיה שלה, שהוא מרתק".



לדבריה, זה לא שיתוף פעולה ראשון שלה עם המלחין. "לראשונה נפגשנו כשרקדתי באוניברסיטת חיפה בלהקת 'אקסטא', מייסודה של רות אשל, שבה ביצענו את היצירות שלו", היא מספרת. "עודד למד להכיר אותי כמי שלא למדה מוזיקה והקול בא אצלה מהבטן. מאז הוא יודע לתת לי את החופש ביצירות שלו. כבר הקלטתי שירת עם אתיופית בהלחנתו".



פדר היא אמנית רב־תחומית בלתי שגרתית: כוריאוגרפית, רקדנית, מוזיקאית, זמרת וציירת מחוננת. "מכל הדברים שאני עושה, בשבילי להופיע עם תזמורת, זה כמו להגיע לירח", היא מעידה.



סיפור עלייתה ארצה ב־85' במסגרת מבצע משה, כשהייתה בת שבע, מרגש ומורכב. "בהתחלה צעדתי עם שניים בין תשעת אחיי ואחיותיי במשך יום מהכפר שלנו לגונדר", משחזרת פדר. "שם עצרו את אחיי, והמשכתי עם קרובי משפחה ברגל לסודן, בדרך לארץ. בעצם הגעתי לבדי. המפלט היה במחול ובמוזיקה, שהיו חלק בלתי נפרד ממני מילדותי".



פדר התגלתה כמו בסיפור סינדרלה: "הכל התחיל ב'אקסטא', לפני כעשרים שנה, כשהתלוויתי לא פעם לחברות שלי שרקדו בלהקה. תחילה הייתי יושבת מהצד ומסתכלת. באיזשהו שלב תופפתי שם להנאתי ואז הכוריאוגרפית רות אשל שמה לב שיש לי קצב וביקשה ממני ללוות את הלהקה בתיפוף. מזה, למעשה, עברתי לריקוד. מה שעשיתי שם ובלהקת 'ווזה ווזה' (תנועה), המשלבת רקדניות ממוצא אתיופי עם רקדניות אחרות, דחף את רות להפקיד בידיי את ניהול להקת 'ביתא', שהיא הקימה".



למעשה, לא מוגזם לומר שפדר הקיפה עם הלהקה הזאת את העולם, מארצות הברית עד דרום אפריקה, קולומביה ופולין. "הכי מרגש היה להגיע עם להקת 'ביתא' לאתיופיה, שם העברתי סדנת אמן בתיאטרון הלאומי", היא מעידה. "בין השאר הופעתי שם עם יצירה שנקראת 'ההו' (א"ב באמהרית), יצירת מחול מאוד מופשטת ומורכבת עם מוזיקה שהלחנתי והקלטתי. פחדתי איך יקבלו שם משהו כל כך רחוק ממה שהם מכירים".



זה עבר בשלום?
"מה אתה יודע. הייתי מופתעת איך שקיבלו את זה מדהים".



איך משתלב אצלך הציור עם הריקוד והמוזיקה?
"אני מרגישה שהכל בא אצלי מאותו מקום ומאותו מקור, מבלי לתכנן מראש מה אני הולכת לעשות. כמה שאני, מצד אחד, מתרחקת משורשיי האתיופיים, איכשהו הם נוכחים אצלי בכל".



פדר מתגוררת בקריית טבעון, לא בדיוק מקום מזוהה עם יוצאי אתיופיה בישראל. די בשם משפחתה האשכנזי כדי לרמוז שלא נישאה לבן עדתה. ואכן, היא נשואה לנגן הקונטרבס טל פדר, ששורשיו נמצאים בין גרמניה לפולין. "גם במשפחה שלי אני מחברת עולמות", היא מעירה בחיוך.



אתם מופיעים יחד?
"אכן, אנחנו יוצרים ומופיעים יחד ב'ללה', להקה מוזיקלית שהקמנו. אבל היצירה הכי מדהימה שיצרנו היא הילדה שלנו בת ה־12".



היא רוקדת או שרה?
"לא, היא מתופפת ובעיקר נותנת לי המון השראה".



עם מה את מצפה שהקהל יצא מהופעתך?
"אני מקווה שהוא לא רק ייהנה, אלא יבין כמה טוב יכול להיות שילוב תרבויות".