היא פתחה את מרוץ תפקידיה עם לאה ב"הדיבוק" ובין השאר כיכבה כקתרינה ב"אילוף הסוררת", כאלמה רוזה ב"תזמורת על תנאי", כביאטריסה ב"משרתם של שני אדונים" וכבת שבע ב"כתר בראש". אפילו את גולדה מאיר גילמה בטלוויזיה. אבל בדיוק כשעידית טפרסון, מהשחקניות הבולטות בתיאטרון הישראלי, נעלמה מהבמות הגדולות, היא צצה בתפקיד אורח בתיאטרון "הספרייה" הצנוע, ולדבריה טוב לה כך.
טפרסון (60), קרוב לוודאי תדע לרגש את הקהל בתפקיד יודית בהצגת "סוסים על כביש גהה", מאת סביון ליברכט, שתעלה בתיאטרון הרמת גני הערב (ה-13 בנובמבר) בבימויה של מאיה ישעיה. "יודית היא הדמות שמנסה להביא לאיזשהו סדר במשפחה בכפר, שבה חל קרע בין שני אחים", היא מספרת על התפקיד שבו היא מתחלקת עם אורה מאירסון, כשלפני שבע שנים ליאת גורן חוללה איתו נפלאות בגרסה המקורית בבית ליסין.
ככל שאת נשמעת נלהבת מהתפקיד, האם את מסכימה עם האמרה שאין תפקידים קטנים וגדולים, וזה מספק אותך?
"אני לא שחקנית מהמקומות האלה, אלא שחקנית מתוך סקרנות נורא גדולה. לדעתי, אנחנו, השחקנים, אנתרופולוגים של הנפש. אותי מעניין כל תפקיד שלוקח אותי לאחד המדבריות אצלי בפנים שעוד לא הייתי בו. לכן, מאתגר אותי כאן לשחק את יודית. אתה יודע מה? לפעמים מציעים לי תפקידים מאוד גדולים, אבל אם הם דומים לתפקידים שעשיתי בעבר, אני מעדיפה לסרב להם".
עם יודית את חוזרת אל האולם הקומפקטי ע"ש אהוד מנור בתיאטרון "הספרייה", שבו שיחקת לפני שלוש שנים בהצגת "הדיירת". זה לא קטן עלייך אחרי שחרכת אולמות הרבה יותר גדולים?
"תיאטרון 'הספרייה' נוסד ב-84', השנה שבה סיימתי את בית צבי, והוא נועד לתת במה לבוגרי בית הספר. אני וחבריי למחזור שיחקנו ב'שבועת אמונים', ההצגה הראשונה שביים יורם פאלק על פי עגנון. אחרי כל האולמות הגדולים שעל במתם שיחקתי, דע לך שלשחקן אין כמו האולמות הקטנים והאינטימיים, שבהם הוא משחק קרוב לקהל. רבות מהבמות בארץ נבנו גבוה מדי, עד כדי לאמץ את הקהל, בפרט בשורות הראשונות, להרים את הראש כדי לראות כראוי. גובה הבמה באולם שלנו הוא הכי נכון והכי אידיאלי. משחקים בו בגובה העיניים של הקהל, והקשר אתו הוא משהו נהדר. אני מתה על הוייב שיש שם".
מדי פעם רואים אותך בקולנוע ובטלוויזיה, אבל למען האמת את די חסרה לחובבי התיאטרון.
"בקרב שהיה לי עם הבימה אמנם ניצחתי בבית המשפט, והוכחתי שלתיאטראות לא משתלם להתעמר בשחקנים, אבל היה לזה מחיר, כשעברו עליי שנים לא פשוטות מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי. לא רק שנפלטתי מהבימה אחרי שעבדתי שם שנים, אלא שלא ממש נקראתי לתיאטראות האחרים, חוץ מתיאטרון באר שבע, שבו זכיתי לשחק בהצגת 'בית ברנרדה אלבה' באחד התפקידים הטובים ביותר שלי, כך שאני לא מתלוננת".
אבל, כאמור, אנחנו מתלוננים.
"אז תפנו להנהלות התיאטראות!"
מה קרה לך ב-2011 בהבימה? בואי נפתח את זה.
"אם לסכם בקצרה, הם הפרו בגדול חוזה שהיה לי איתם, לאחר ששינו בו סעיפים. משהו שקורה לפעמים לשחקנים והם לא שמים לב".
וזה, נזכיר, קרה לך, שש שנים אחרי זכייתך בפרס מסקין על משחקך בהצגת "אכזר ורחום". אין רחמים בתיאטרון?
"זה לא עניין של רחמים. שום דבר לא בטוח באף תיאטרון. גם בהבימה. שם היו לי שנים טובות ומאוד אהבתי להיות שם. עד היום המקום יקר לי ואם היה לי סכסוך, אז רק עם הנהלה מסוימת".
לא נעלים את העובדה, שבגלל סיבות משפחתיות לא יכולת להרשות לעצמך להיכנע בסכסוך ההוא.
"אכן, אני אם חד הורית, כשהבן שלי הוא בעל צרכים מיוחדים. לכן, בניגוד לשחקנים החוששים לעמוד על זכויותיהם, התעקשתי".
יש צורך באומץ לשם כך?
"לא הייתה לי ברירה אחרת, מה גם שלא רציתי שהפחד ינהל אותי. אני מקווה שבעקבות המקרה שלי, התיאטראות ישתדלו להתנהל על פי חוק".
לקחת סיכון כבד.
"לקחתי סיכון מאוד גדול, אם כי כשלא ראו אותי בתיאטרון הרפרטוארי, לא ישבתי בבית. אני חייבת לציין לטובה את תיאטרון 'השעה' לילדים ולנוער של מוטי חלימי, שם עבדתי בתקופה הקשה, וגם קיבלתי תפקידים נהדרים. אחד מהם, בהצגת 'החיים על פי אלון', היה מהחשובים בקריירה שלי, לאחר ששיחקתי שם אם לילד אוטיסט, כמו שקורה לי במציאות".
איפה היו עמיתייך השחקנים ואיגודי האמנים למיניהם?
"כולם תמכו, אבל מסיבות השמורות להם, הם העדיפו לא לתת פומבי לתמיכתם".
כל זאת כשאת מהשחקנים שלא יכולים בלי המשחק והבמה?
"לא נראה לי שמי שהוא שחקן בנשמתו, יכול להיות בלי משחק ובלי במה, גם אם יש לנו פחות הזדמנויות בהשוואה למדינות גדולות יותר. מה שחשוב זה ליזום. כמו שאני אומרת לתלמידים שלי בכיתות אמן: תמיד תזכרו ששחקן הוא כמו אתלט. אם הוא לא עובד על עצמו, הוא מעלה חלודה. לכך יש צורך במשמעת עצמית".
זה כנראה לא חסר לך כמי שהייתה קצינה בתותחנים.
"אתה אמרת".
כשאמרת "כמו אתלט", חייכתי.
"למה?"
כששואלים אותך מה המשותף לך ולאריק איינשטיין?
(צוחקת) "עכשיו נזכרתי. כמו שהוא היה אלוף הנוער בקפיצה לגובה, הייתי אלופת הנערות, אם כי אני משערת שהתוצאה שלי דאז, 1.60 מ', לא נחשבת היום במיוחד".
ועוד הפתעה לסיום. אני מבין שהשנה ראית עולם?
"קצת. חברתי, לאורה ריבלין, המשתתפת בפריז בהצגה יהודית-ערבית רב-לשונית, הנקראת 'כולם ציפורים', הציעה לי להתחלק איתה בו. אני אסירת תודה לה על תפקיד מופלא של פעם בחיים, כשאיתי רפי ויינשטוק ורפי תבור".