השיחה עם פרופ' סמי שלום שטרית מונחת על ארבע רגליים: אחת היא ירי טילים לדרום הארץ ובו אשדוד; השנייה היא הודעת הנהלת הפסטיגל על כריתת המילה "פרחה" מ"שיר הפרחה"; השלישית היא צאת ספרו החדש "לא רך לא קשה", שיצא לאוויר העולם אחרי "פתיחה", "פריחה שם יפה", "שירים באשדודית", "יהודים" ו"זמן מרוקו". אלא שבעוד אלו עסקו בשאלות פוליטיות, מלחמה ושלום, נושאים של זהות וחיפוש משמעות וגם אהבה, הספר החדש כולו שירי אהבה. הרגל הרביעית היא כמובן הניהול האמנותי של פסטיבל אשדודשירה 2019 שיזם וייסד מוטי מלכא (מהיום ועד 29 בנובמבר ברחבי אשדוד).

אז איך רותמים את המוזות לעשייה, כשהתותחים רועמים? "יש בי תמיד צורך לכתוב, ואצלי הוא עולה ברגעים לא שקטים", אומר שטרית. "יש מיתוס שכדי לכתוב צריך רוגע, שקט, התרחקות מהציביליזציה, כדי לכתוב. זה דפוס מחשבה הפוך ממה שיש אצלי. מתוך הכאוס, המשבר והבלגן, הכתיבה מגיעה. אנחנו עובדים על הפסטיבל באשדוד כבר שנה שלמה באופן אינטנסיבי. מדי פעם יש הפרעה של כמה ימים וממשיכים. לא טוב להתרגל, כי כשמתרגלים לבעיה, לא מטפלים בה. כולי תקווה שהשבוע יהיה שקט ונחגוג שירה ומוזיקה".

פסטיבל אשדוֹדָשירה 2019 ייערך השנה בסימן "לכתוב שיר בעידן הָסְטורי", שיפגיש בין השירה לפרוזה באמצעות מפגשים בין משוררים וסופרים, בהם איריס אליה כהן ויוסי סוכרי, רוני סומק ודן בניה סרי, שלומי חתוכה וא.ב. יהושע, רועי חסן ואורלי קסטל בלום ועוד. "הסטורי מספר את הסיפור שלו לאותו יום ולאותו רגע. הוא יכול להיות כמו שיר, והשיר עצמו יכול להיות סיפור. הגבולות די מיטשטשים", אומר שטרית. "לשיר יש עדנה בעידן הזה, כי הוא קצר ומהיר. הוא חזר למקומו הטבעי. שירה נתפסה כמלכת הספרות ותמיד הייתה גבוהה ויועדה למיטיבי קריאה. לא כולם קראו שירה ולא כולם נתקלו בה. מעניין שהאינטרנט, הפייסבוק ושאר הרשתות החזירו את השיר למקומו העממי, כפי שהיה לפני הולדת הפרוזה. כשאני מלמד קורס בשירה, אני שואל שתי שאלות: האחת: 'מי קרא ספר שירה בשנה האחרונה?'. בדרך כלל יש אחד שמצביע. כשאני שואל מי נתקל בשיר בשבוע האחרון, כולם מצביעים. מרתק לראות כמה אנשים כותבים. לדור שלי אומנם קשה להיפרד מהפורמט של דפים עם כריכה מסיבות נוסטלגיות, אבל לצעירים אין בעיה לקרוא הכול אונליין. שירה היא זמינה, מהירה, קלילה, והנה, גם הקלאסיקה חוזרת. אנשים נתקלים בשיר יפה, ומעלים אותו לרשת".

אבל הסטורי חולף. המבחן של השיר הוא העל־זמניות שלו.
"נכון. לסטורי יש זמן תפוגה. המבחן הוא אוניברסלי, כזה שיכול לדבר אל אחרים בכל מקום ובכל שפה. חיים מעבר לכמה שעות, אם כי גם כמה שעות זה בסדר. כל העולם השיתופי שאנחנו חיים בו, בוודאי עשה טוב לשירה".

זוהרה אלפסיה והמלך

בערב פתיחת הפסטיבל יתקיים מופע הצדעה ליצירתו של שטרית, "שירים באשדודית": אסופת שירים שנכתבו בין השנים 1982־2002, שחלקם הופיע בקבצים "פתיחה" (עֶקד, 1988) ו"פרֵיחה שם יפה" (נוּר, 1995) ובכתבי עת שונים. המופע ייערך בהשתתפות התזמורת הסימפונית של אשדוד, שמעון מימרן, יונתן כנען, ברי סחרוף, דקלה, עמיר לב, סיגלית בנאי וכמובן שטרית עצמו.

ואם אנחנו בענייני על־זמניות, "שירים באשדודית" אכן עומד במבחן הטלטלות והמהמורות החברתיות־פוליטיות זה כמה עשורים. "אני חושב שאנשים התחברו אליו, כי הם מצאו את עצמם שם", הוא אומר. "את השכונה שלהם. את הסבא שלהם. הסיפור האישי, הפרטי, שנוגע בזיכרון המאוד אינטימי שלי, מתגלה כזיכרון של הרבה אנשים בגרסאות שונות. היו מי שכתבו לי: 'אתה כותב על סבתא שלי, שאומנם הייתה פולנייה, אבל זה אותו זיכרון'. יש גם את המשוררים המזרחים הצעירים שקראו את זה, לפני שהם התחילו לכתוב, בדיוק כמו שקרה לי, כשקראתי את שיריו של ארז ביטון. הייתי בן 17 כשהוא הוציא את 'מנחה מרוקאית'. כתבתי שירים מגיל 12. לא אהבתי ספרות, אבל אהבתי שירה. ביאליק, עמיחי ולאה גולדברג ריגשו אותי, אבל שום דבר לא תפס אותי בבטן חזק עד שנתקלתי בשיריו של ביטון, שפשוט לא האמנתי. אמרתי: איך הוא כותב כך על זוהרה אלפסיה ועל המלך חסן? זה הרי קצת מביך. ב־1976 לא היה דבר כזה. שירה, עד אותה עת, כמו שלמדנו בבית הספר, הייתה מבחינתנו 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן, או שירת אמיר גלבוע, שלונסקי ורחל. אין שירה אחרת. כשקראתי את ביטון, זה תפס אותי בבטן. התחלתי להסתכל מסביבי ולתעד את הסביבה שלי. אני מרגיש עד היום חובה כזאת. אם הייתי מצלם, לא הייתי כותב שירה. השפה של ביטון בהחלט פרצה דרך לרבים. אני שמח שהשירה שלי לא נעלמה ביקום, ואנשים לקחו את זה לעצמם. כשאוסף משיריי יצא בארצות הברית, שאלתי את עצמי מה יעבור לקורא האמריקאי בלי הערות שוליים, הסברים ומילים, והיה יפה לגלות שכמעט הכל אוניברסלי, האימא המקסיקנית, הסבתא השחורה. מדהים לגלות עד כמה הזיכרון שלנו גלובלי".

איזה תפקיד אתה מוצא לפסטיבל אשדודשירה מעבר לעניין התרבותי?
"אני לא יודע איך הוא לא היה שם קודם. זה פסטיבל שונה מכל הפסטיבלים בפורמט שלו. לקחנו לעצמנו משימה, להמציא את עצמנו מחדש כל שנה ולא לחקות. כמעט כל דבר בפסטיבל חד־פעמי. כחמישה אירועים בחמישה ימים, ולשבור את הגבולות. אני אסיר תודה לכל המשתתפים שבאים בתמורה נמוכה, שמתגייסים ומבינים שאנחנו רוצים להמשיך לקיים את זה. הרעיון הוא שבירת גבולות. אם נתעקש ונתמיד מספיק, אני מאמין שנצליח".

שאלה בלתי נמנעת: פרֵיחה עדיין שם יפה?
"את 'פריחה שם יפה' כתבתי ב־1989, כעשור אחרי אסי דיין, ואין שום ספק שזה היה באוויר. דיין הפך את פרחה לפלקט ואת עפרה חזה לדיוקן בפלקט הזה, ולכן אני לא אוהב את הסרט, או את השיר. להוריד את המילה מהשיר? למה לא את השיר כולו? למה לא הורידו את 'בא לי בימים ובא לי בלילות'? ילדה קטנה תסתובב ותשיר את זה? זה מגוחך. פרחה, צריך לומר את האמת, שם מאוד יפה".