כשהשחקן דליק ווליניץ שומע את שמה של נולה צ'ילטון (97), כלת פרס ישראל לתיאטרון 2013 שהייתה מורתו הנערצת באוניברסיטת תל אביב, ולפני 40 שנה הלך אחריה במדבר לקבוצת תיאטרון בקריית שמונה - הוא עובר לדום. כששמע שהיא רוצה לביים אותו בהצגת יחיד על פי "פה ושם בארץ ישראל", ספרו המכונן של עמוס עוז, במלאת שנה למותו, עזב הכל והתייצב בפתח ביתה.

היה זה אי אז ב־82', על סיפה של מלחמת לבנון הראשונה, כשיצא עוז לדובב דוברים ממגזרים שונים ברחבי המדינה בשלל נושאים. ובליבת העניין: הסכסוך הישראלי־פלסטיני. את קולות הדוברים הוא הביא בסדרת כתבות מהדהדת שהופיעה ב"דבר השבוע", וכעבור שנה היא הפכה לספר מעורר עניין ורב תפוצה. בחמישי השבוע (20:30) יביא ווליניץ בבכורה בתיאטרון יפו את גרסתה המומחזת של צ'ילטון לספר.

"לנצח אהיה גאה בעובדה שהייתי אחד מתלמידיה המובהקים של נולה צ'ילטון", הוא אומר. "נולה קלטה אותי באוניברסיטה היישר מהשירות הממושך במלחמת יום הכיפורים. אחרי הצגות שבהן השתתפתי בתקופת התיכון ברחובות, באתי אליה עם המון שחצנות וביטחון שאני השחקן הכי טוב בעולם. תוך שעה היא העמידה אותי במקום, ונתנה לי להבין שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. מה שלמדתי ממנה, אני מביא כל השנים לבמה".

מה למדת מנולה?
"למדתי ממנה לא רק להופיע, אלא שלשחקן יש תפקיד חברתי, לא פחות חשוב מהקריירה שלו. וכמי שיש לו כלי, עליו לתרום בעזרתו תרומה חברתית. זה הנחה אותי בלא מעט תפקידים שהצגתי במרוצת השנים.המפליא אצל נולה הוא שגם בגילה המתקדם היא חדה כתער".

עמוס עוז. צלם : אריק סולטןעמוס עוז. צלם : אריק סולטן

לאחרונה היה על הקו אל ביתה הצנוע בקיבוץ שדות ים, שם התקיימו החזרות. "היא באה אליהן כשההצגה יושבת לה בראש על פי התרגום לאנגלית של הספר, כשהיא נעזרת בעריכה של אסף אופק, מתלמידיה הצעירים", מספר ווליניץ. "מבחינתי, כל חזרה אצלה הייתה כמו עלייה לרגל, והיא, תוך כדי עבודה הייתה מתמלאת בעזוז וגבורה כמו נערה בת 18. הרעיון שלה הוא שאני, שחקן אחד, מביא את כל הדמויות איך שאני, בלי מבטאים וכאלה, גם בלי אביזרי עזר, חוץ מכובעים שאני מחליף. בהצגה אני עובר עם הדמויות מנושא לנושא, כולל התייחסות לציונות, מבט על הסכסוך באזור, דיבור על אמונה באלוהים וכדומה. זאת, בתוספת קטעים מ'כל החשבון עוד לא נגמר', ספרון שבו קטעים מהרצאתו האחרונה של עמוס עוז ביוני 2018".

לדברי ווליניץ, רק חלק מהדמויות בספר מובאות בהצגה. "אני פותח בדמות חסרת שם, היחידה בספר, של מושבניק ותיק, המטיח דברים קשים לעיכול", הוא מעיד. "לטענתו, לפני הכל היו צריכים לחסל את כל הערבים בארץ הזאת, והוא היה מוכן להקריב את עצמו. הטיפוס מרחיק לכת ואומר שפרופ' ישעיהו לייבוביץ' צדק ואנחנו חולים במחלה הז'ידית, כלומר היהודונית".

איך אתה מתמודד עם כל זה?
"לפני הכל, מעניין איך עמוס עוז התמודד עם הדברים שהביא בשם אומרם, אחרי ששמע אותם בסבלנות ראויה לציון. ואני? אני שחקן שמשחק דמות בלי לשפוט אותה, כמו שאני משחק דמות של פלסטיני, שמדבריו מבצבצת תקווה מסוימת. את הדמות הבאה דלה עמוס עוז מבית שמש, שם חטף שמעון פרס קבלת פנים סוערת ועוינת במערכת הבחירות של 81', כולל הטחת דברים נוקבים, פוגעניים ובוטים נגד שלטון מפא"י. משם עוברים בהצגה לתקוע ושומעים מה אומר נגד הערבים מתנחל קיצוני מתקוע, ההתנחלות שבה חי הרב מנחם פרומן ז"ל, שפעל למען שלום עם הפלסטינים".

והמסקנה?
"המדהים הוא שאחרי ככלות הכול, הרבה ממה שכתב עמוס עוז בראשית שנות ה־80, תקף עדיין גם היום, כאילו שום דבר לא השתנה".

וכשאתה עובר למציאות העכשווית?
"אני נחרד מכל השנאה שמשתוללת בארץ הזאת. דברי השיסוי של ראש הממשלה נתניהו חמורים מאין כמותם, ועלולים לדרדר אותנו למלחמת אחים".