יפן בתל אביב. אלכס לנדסברג התאהב בארץ השמש העולה, ואת התרשמותו ממנה הוא מביא במיצב יפהפה, הלוכד את תשומת לב באי פסטיבל הצילום הבינלאומי המתקיים עד סוף השבוע ב"מגדל העקום" במתחם עזריאלי שרונה. לנדסברג יצר רחוב יפני מדומיין באמצעות פסיפס צילומים שצילם במקומות שונים, והציב אותם ברצף בזה אחר זה. "מי יודע, אולי יקראו לרחוב הזה רחוב אלכס", הוא מעיר בחיוך.

הוא מצלם מגיל 13. כשביקש מאביו אופניים כמתנת בר מצווה, בדומה לילדים אחרים בשכונה, נענה שאופניים הם דבר מסוכן, וקיבל במקומם מצלמת "זורקי 3" רוסית שאביו רכש מאחד מעולי העלייה הפולנית דאז. "כילד ממושמע נעניתי לו, מה גם שהקסימה אותי יכולת התיעוד של המצלמה", הוא נזכר.

הילד הממושמע כבר בן 75, אבל מציג בתערוכות מזה ארבע שנים בלבד. די בשם משפחתו כדי להסביר מדוע התמהמה כל כך. כבנו של התעשיין ברונו לנדסברג, מייסד "סנו", אימפריית מוצרי הטואלטיקה והקוסמטיקה, היו לו מן הסתם עניינים אחרים. "לא רק שהייתי לצדו בסנו - גם פחדתי מהביקורת שלו אם הצילומים לא היו מספיק טובים, אם כי הוא תמיד עודד אותי", אומר לנדסברג. "אין לי ספק שלו היה זוכה לראות את התערוכה הזאת, היא הייתה גורמת לו שמחה בלתי רגילה".

תערוכתו, הנקראת "פנטזיה יפנית" (אוצרת: דריה קאופמן), היא בלתי רגילה, בהיותה מיצב ולא תערוכה של צילום אמנותי או צילום תיעודי. "באמת חיפשתי להיות יוצא דופן", הוא מודה. "כלומר, שהצופה כאילו ייכנס לתוך התמונה ולא יסתפק בצפייה בצילומים התלויים מולו. ואם בתערוכה קודמת שלי, 'עובר אורח', שהוצגה בגלריית נמל יפו, היה דגש על הנוף האנושי, הפעם כמעט לא רואים אנשים במיצב. זו מעין במה ללא שחקנים".

מתוך התערוכה. קרדיט: אלכס לנדסברג

שער טוריאי אדום מקבל את פני הבאים לרחוב של אלכס, דרכו עוברים לעולם אחר, אקזוטי למדי, הרחק מאיתנו. המיצב, הממחיש את האסתטיקה היפנית האהובה על לנדסברג ומורכב מעשרה צילומים, מתפרש משני צדדים על פני 13 מטר אורך, שלושה מטרים גובה ושלושה מטרים רוחב. מעליו תלויים אהילים עשויים נייר אורז, והם, אם להודות, אינם יפניים אורגינל. לנדסברג לא יכחיש שהם מתוצרת סין, ונרכשו דווקא באיקאה.

בעודנו פוסעים ברחוב המסוגנן, אני מבחין בשם "הירושימה" המתנוסס על תיבת הדואר שבקדמת אחד הבתים. שאלתי אם זה אמיתי. "הכל אמיתי אצלי ולא מבוים", הוא מצהיר. "במקרה הזה מדובר בשם משפחה. אגב, להפתעתי גיליתי שלא מעטים ביפן אוחזים בשם המשפחה 'סנו', מה שקצת נתן לי להרגיש שם בבית".

הפתעה אחרת נעוצה במצלמה שבאמצעותה צילם את הצילומים שבתערוכה. "את כולם תפסתי במצלמת 'קנון D40' לא ממש מקצועית ולא מסובכת להפעלה - עם עדשה אחת - שאני לא מחליף אותה", מציין לנדסברג, שמיותר לומר כי הוא יכול להרשות לעצמו מצלמה משוכללת ויקרה בהרבה.

מה אתה מחפש כשאתה מצלם?
"הצילום הוא אצלי משהו אימפולסיבי. שום דבר לא מתוכנן אצלי מראש. כשאני רואה משהו שמוצא חן בעיניי, אני מצלם".

מת על תיאטרון

בנעוריו, בעידן התשלילים, פיתח לנדסברג בעצמו את הצילומים במעבדה מאולתרת שהתקין באמבטיה שבביתו. כיום, ממרחק הזמן, הוא מודה ש"זאת לא הייתה הצלחה היסטרית". בצנעה לא מעושה הוא גם נמנע מלטעון שהצילומים שצילם בימים רחוקים היו הצלחה אמנותית.

למרות זאת, בתקופת לימודיו בטכניון זכה בפרס שלישי בתחרות צילום שנערכה שם - אולי בחסדי הרומנטיקה. "הפרס היה על צילום של דיתי, רעייתי, אז החברה שלי, כשחצי מפניה היה מוסתר על ידי סלע", הוא מספר. "את הספר על צילום שזכיתי בו לא קראתי עד היום הזה".

חשבת להיות צלם מקצועי?
"צלם - אף פעם; שחקן - אולי".

אתה מפתיע אותי.
"מה אתה יודע. בגיל 12, כשאבא שלי וחבר התחילו להקרין סרטים לחברים שלהם תמורת דמי כניסה, שיחקתי את אחד הגמדים בהצגה 'שלגייה ושבעת הגמדים' בתיאטרון 'במתנו' של א.א. אנסקי, אבא של אלכס. עודד קוטלר היה שם המלך, וניסים עזיקרי המנוח שיחק את הנסיך. אבל החיים הוליכו אותי לכיוון אחר. והאמת? עד היום אני מת על תיאטרון. אני רואה באמנות צורך שאנשים לא מודעים עד כמה הוא יכול לתרום להם".

מתוך התערוכה. קרדיט: אלכס לנדסברג

בטיוליו בעולם, המצלמה היא תמיד חלק בלתי נפרד מהפק"ל שלו. לדבריו, לא תמיד יש חשק לצלם, אבל "כשמגיעים למקום עם נוף מדהים כמו קירגיזסטן היא עובדת שעות נוספות, כשמעבר לערבות, רואים שם מכל עבר הרים מושלגים". הגיל איננו מפחית מאהבתו לחרוש את הגלובוס ולראות עולם. טיולו האחרון היה בקמבודיה, וייטנאם ולאוס.

איך תפסה אותך המהפכה הדיגיטלית בצילום?
"בהתחלה היה לי קשה להתרגל. להודו נסעתי עם שתי מצלמות, אחת עם פילם והשנייה דיגיטלית. צילמתי כל אובייקט פעמיים. יצא לי כמעט אותו דבר. עם הזמן התרגלתי לעניין ואני מוכרח להודות שהכיף לצלם לא בפילם גדול פי עשרה. לא צריך לסחוב פילמים ולדאוג לפתח אותם. נראה שמאז תחילת העידן הדיגיטלי הצילום תפס תאוצה".

“תכנן את הוד השרון”

כשאני משוחח עם לנדסברג אני רואה כל הזמן מול עיניי את אביו הבלתי נשכח, אותו ראיינתי פעמיים בעשור הקודם. עד היום הוא קורא לאביו, שנפטר לפני שנתיים בגיל 97, "ברונו", וגם בדברי ההספד שנשא בלווייתו לא נמנע מכך. "כשהגעתי לסנו וראיתי שכולם קוראים לו 'מר ברונו', הצטרפתי אליהם בכך ולא קראתי לו 'אבא', אולי כדי שלא יגידו עליי שהגעתי לעבודה בפרוטקציה", הוא מסביר.

לנדסברג הבן, בעל השליטה בתשלובת סנו עם אחזקות של 54% וסגן יו"ר הדירקטוריון, נולד בשלהי מלחמת העולם השנייה בברית המועצות לשעבר, לשם הגיעו הוריו במנוסתם מהנאצים. ב־52' עלו ארצה מרומניה. "זה היה כיף", הוא מציין. "כאן הרגשתי הרבה יותר חופשי והרבה יותר שמח".

אביו, שצעדיו הראשונים בדרך לאימפריה שהקים היו כעוזר מחסנאי, נקט כעבור שש שנים צעד בלתי שגרתי. בהיותו כבר מנהל מכירות של חברה לשיווק חומרי ניקוי, משכן את ביתו כדי לרכוש קו חלוקה משלו. "אבא העז כי היה בטוח שיצליח", אומר לנדסברג. לחברה שלו קרא אביו "סנו", "בריא" בלטינית. הוא שאב את השם מהפתגם "נפש בריאה בגוף בריא". בחופשות מהלימודים בתיכון היה מגיע בנו למפעל בבת ים ונותן שם יד. "התחלתי כעוזר לנהג חלוקה. זה כלל גם סבלות, ולא נבהלתי מזה", הוא נזכר בימים אחרים.

למרות זאת, לדבריו, לא היה בטוח שיבנה את עתידו בחברה שהקים אביו. לאחר שירותו הצבאי כמדריך גדנ"ע יצא ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. חברו לחדר במגורים שם היה יגאל שילון לבית שולקיס. "היינו חברים קרובים ואנחנו עד היום בקשר", הוא מספר.

הוא מתח גם אותך?
"זה היה עדיין בתקופת הטרום מתיחות שלו".

לאחר הטכניון יצא לנדסברג להשתלמות של חודשים אחדים במפעלי מרסל דאסו בצרפת ובשובו עבד בתעשייה האווירית, עד שנענה לקריאה לדגל של אביו. "לאחר שברונו קנה שטח של עשרה דונמים, שהיה שדה כותנה בהוד השרון, הוא החליט להעביר לשם את סנו", מספר לנדסברג על הרגע המכונן בחייו. "'כמהנדס, לך ותכנן את הוד השרון', הוא אמר לי, והתעלם מכך שבהשכלה שלי אני מהנדס מטוסים. נראה לי שלא אכזבתי אותו ובמקביל למדתי מנהל עסקים".

כמו אביו, שלימים העביר לו את הניהול השוטף של סנו, נקט אלכס בהגיעו לגיל 67 מהלך דומה, ולאחר 22 שנות מנכ"לות העביר את השרביט לבנו יובל, שגם הוא התחיל בחברה מלמטה. "כאילו הוצאתי את עצמי לגמלאות, אבל גם עכשיו יש לי מלא עבודה וכשאני בארץ אני מגיע יום־יום למפעל, גם אם אינני מחויב בכך", הוא מספר.

תמר, בתו הבכורה, אחראית בסנו על פיתוח מוצרים חדשים, לאחר שלמדה מנהל עסקים ואמנות ועבדה בחברות הייטק. אורי, בנו הצעיר, למד פילוסופיה ומשמש כמורה בגימנסיה הרצליה, לאחר שהעדיף להיות מחוץ לביזנס, כמו יהודית (דיתי), רעייתו של אלכס, עורכת דין במקצועה.


שמענו על משברים בלא מעט חברות משפחתיות, שהגיעו לערכאות. איך אצלכם?
"תודה לאל, אצלנו זה לא קרה".

אתם, בסנו, עומדים על משמר האקולוגיה?
"אנחנו משתדלים ומקפידים שהמוצרים שלנו יהיו ידידותיים לסביבה. השפכים מהמפעלים מועברים למיחזור".

חברת סנו, שעם שלל מפעליה ברחבי הארץ מייצרת מאות מוצרים ומגלגלת מיליארדים, נחשבת לסיפור הצלחה, אם כי לא בכל התחומים. "הניסיון שלנו לפרוץ לתחום המזון לא צלח", מודה לנדסברג.

ובהשוואה לחברות במשק הישראלי, שבגלל העלויות הגבוהות כאן העבירו את קווי הייצור למדינות העולם השלישי?
"אני מבין אותן, אבל לנו אין כל כוונה כזאת".