היא נולדה באתיופיה לפני 28 שנים, לאם לא יהודייה שהרתה בעקבות אונס בגיל 19. "הגבר שאנס את אמי זרק אותה, הוריה סירבו לאפשר לה לחזור הביתה בהריון, ואנשים טובים עזרו לה ללדת אותי בביתם. כשהייתי בת שמונה חודשים, סבתי הסכימה לקבל אותי וגדלתי בביתה עד גיל שבע. סבתי, שהייתה מבוגרת והתקשתה לטפל בי, מסרה אותי למשפחה מאמצת", מספרת ד'.
כשהגיעה לגיל 12, שידכו אותה הוריה המאמצים - בניגוד לרצונה - לגבר מבוגר. "נישואים כאלה אינם נעשים מתוך קרבה או אהבה. הגבר מתחתן עם הילדה, תמורת הבטחה שיתמוך במשפחתה. אף אחד לא מתעניין מה יקרה לילדה", היא אומרת. "ידעתי שאני לא יכולה להיות אישה בגיל כל כך צעיר. ילדות בסביבתי שגם נישאו בעל כורחן, חלו ומתו בזמן ההריון והלידה. לא רציתי להיות במצב הזה, ולמרות גילי הצעיר, החלטתי לברוח".
איך ילדה בת 12 מצליחה לשרוד?
"היה לי קשה מאוד לצאת מהכפר לעיר. החיים בעיר שונים מאוד. תקופה קצרה עבדתי כפועלת בניין. באחד הימים הציעו לי עבודה במקום מרוחק. מאחר שהייתי ילדה בלי תעודות, העלו אותי על משאית שמובילה דשא ואיתה, כך התברר לי, הגעתי לסודן, שם נמכרתי לאנשים שמבריחים פליטים. כך הגעתי לישראל דרך סיני".
מיד כשהסתננה לישראל, נעצרה ד' ונכלאה בכלא סהרונים. אחרי שנה השתחררה ועברה למקלט לנשים, שם שהתה עוד שנה וחצי, עד שיצאה משם ומצאה עבודה. אחרי לידת בנה הבכור, כיום בן חמש, החלה לעבוד במשפחתון של "יוניטף" - עמותה המפעילה מסגרות חינוכיות לילדים מקהילת מבקשי המקלט והפליטים בתל אביב.
ב"יוניטף" גילתה ד' - לראשונה בחייה - את עולם הצילום, בעקבות מפגש עם רינה שטרן, שהעבירה לאמהות קורס צילום. זאת במסגרת "פוטו ווייס", מחלקה בארגון "פוטו ישראל", שפועלת עם אנשים מאוכלוסיות מוחלשות, שמשתתפים בקורסי צילום. "המצלמה אפשרה לי לספר על עצמי, ועל אנשים שעברו דרך דומה לזו שעברתי, להוציא מתוכי דברים שהצטברו, ולתת להם ביטוי בתמונות", מעידה ד'. "הצילומים שלי מספרים את סיפור חיי הקשה, לצד התקווה. התקווה היא אוויר לנשימה. היא זו שמחזיקה ומחזקת אותי, נותנת לי כוח לעבור את הקשיים והבעיות, ולהמשיך הלאה".
בימים אלה משתתפת ד' בפסטיבל הצילום הבינלאומי השביעי, המתקיים בעזריאלי שרונה בתל אביב, שם מוצגות 40 תערוכות בהשתתפות 250 צלמים מישראל ומהעולם. ד' מציגה ארבעה צילומים בתערוכה קבוצתית, במסגרת הפרויקט "דרכים חדשות", פרי פעילותו של PHOTO IS: RAEL, שכל צילומיו זועקים את זעקת האחרים, אל מול יחסה העוין של החברה הישראלית. מבין ארבעת צילומיה בתערוכה, מחוברת ד' לצילום "אני רוצה לצאת לעולם טוב יותר", במרכזו תינוק שחרחר־אדמדם ושיח קקטוס. "הקוצים החדים של הקקטוס סוגרים עליי, ולא מאפשרים לי מרחב תנועה. אני מרגישה כלואה ומאוימת. כאילו הכול חסום בפניי. כמו התינוק, שזקוק לעזרה כדי לצאת מהסכנה. אלא שהקקטוס לא רק קוצני. הפרי המתוק שלו, מבטא את התקווה שלי לחיים טובים יותר", מתפייטת ד'.
צילום הקקטוס, לדבריה, צולם בתקופה רפואית בעייתית במיוחד, עמה נאלצה להתמודד. ד' נשואה לעובד זר אריתראי, ואמא לשני בנים (שלוש וחמש). לכן ביקשה להתראיין לכתבה בעילום שם. "למרות שקשה לי להיחשף באופן מלא, עדיין חשוב לי להשמיע את קולי, כדי לעזור לאנשים אחרים שמצויים בתוך סיטואציה דומה ומתמודדים עם כאב גדול. אני רוצה לשדר להם תקווה, ולהגיד שאולי המחר יהיה יותר טוב", היא אומרת.
את כועסת שרוצים לגרש אותך מישראל?
"אני לא כועסת על ישראל. אבל אני לא מבינה למה אני לא יכולה להמשיך לחיות כאן עם משפחתי. כואב לי ואני זקוקה לעזרה. אני לא רוצה לחזור לחיים שהיו לי בעבר, ולא רוצה שהבנים שלי יעברו את הקשיים שאני עברתי. זה איום ונורא".