פרולוג

לפני כך וכך שנים, בסמורגון אשר בליטא, ניגש ילד יהודי צמוק ורזה אל ראובן וגיטל ואמר להם: "אבא ואמא היקרים, החלטה גמלה בלבי, אני עולה לארץ ישראל ומצטרף שם לתיאטרון".

נפלו ראובן וגיטל על צווארו, הזילו דמעה ואמרו: "הכיצד זה? גם ארץ ישראל וגם תיאטרון?! אולי תוותר לפחות על אחד מהם?"





ענה להם הנער בלשון חדה כתער:

"במדבר פרדס אצמיח.

תיאטרון משממה אפריח.

אולי אהיה שחקן רזה,

אבל תמיד שחקן עברי גאה!"

(עדנה פלידל / מתוך "הדרן")





פעם, כשרק היה לנו את הערוץ הראשון וכשמפיקת־העל דליה גוטמן הפיקה שם את סדרת תוכניות ה"הדרן" הבלתי נשכחות והחד־פעמיות, הוקדש אחד ההדרנים לבנם של ראובן וגיטל, שחגג אז את יום הולדתו ה־83 ואת הזכייה שלו בפרס ישראל.

"כל יום בשבילו הוא יום חג, יום טוב, או לכל הפחות שבת", הוסיפה השחקנית עדנה פלידל להלל את שמואל רודנסקי, הוא "מולה". "ואתה אומר לו: 'מולק'ה, הרי היום זה סתם יום רביעי, א פראסטער מיטווך'. והוא עונה: 'את אשר הבטחתי לראובן וגיטל אני חייב לקיים יום־יום', מפריח נשיקה וממשיך בדרכו, ספק צועד, ספק מרקד".

ואז קם מולה רודנסקי מכיסאו, הדביק נשיקה חמה ורטובה לשחקנית ברונקה זלצמן ושניהם חזרו 50 שנה אחורה, לימי הזוהר שלהם בתיאטרון המטאטא.





בעניינים האלה הישנים

אופנה אחת סובבת וחוזרת.

התכסיסים, חביבה, משתנים

אבל האסטרטגיה נשארת.

ולא לשווא אומר גם לבבי לי

שהעניין הזה בכל לאום

תמיד היה צבאי ולא ציווילי

אפילו בימי שקט ושלום

("חייל וחיילת" / נתן אלתרמן)





"אני אוהבת אותך, מולה, כפי שאתה אוהב תפוחי אדמה", ככה תיארה חנה מרון את האהבה שלה לשחקן שבורך לא רק בכישרון גדול אלא גם בתיאבון ענק.

לא מעט אגדות התהלכו על מולה רודנסקי והתיאבון המפורסם שלו. כמו שתיאר את זה עודד תאומי, הבן של מאיר תאומי והאחיין של יעקב טימן. שניהם כיכבו עם רודנסקי בתיאטרון המטאטא:





אתה יושב בחדר האוכל

עם התרבותניק בקיבוץ

ולידו בנו הקטן מסתכל בפליאה באיש הזר

היושב עם אבא במשא ומתן.

"אז שהבמה תהיה איתנה ושלא תתנדנד

כשאומר: עננים על ראשנו, הרוח איתן"

אתה אומר, ובלי משים

מהצלחת הכללית אוכל

מה אוכל? בולע את הקציצות

קדימה ואחורה

הכל נעלם, כמו היו צימוקים

אחד לאחד. בקצב של הורה

והילד מסתכל בפליאה

ולוחש על אוזן אביו:

"אבא, מה זה? מי זה?

זה הקוסם מתל אביב!"





"נו, לעזאזל", הגיב מולה רודנסקי הנרגש. "כמה דמעות הם רוצים היום?".






תמונה ראשונה

הוא נולד ב־10 בדצמבר 1902, השבוע לפני 117 שנים. כשהיה בן 22 עלה ארצה ולפרנסתו סלל כבישים. במקביל הגשים את חלומו הגדול כשהצטרף לתיאטרון הארץ־ישראלי, שהיה בעצם התיאטרון היחיד שפעל פה. אבל התיאטרון נסגר אחרי שנתיים.

כשהבימה הגיע ארצה, חלק מהשחקנים נקלטו שם. רודנסקי לא התקבל להבימה, אז הוא הצטרף לתיאטרון הסאטירי הקומקום. וכשגם הוא נסגר, מצא את מקומו בתיאטרון המטאטא, שנוסד על חורבותיו. שם שיחק במשך 20 שנה.

"הוא שר, הוא רקד, הוא הרקיד והוא הלהיב. הוא השכיב את כולנו, את היישוב של אז, על הארץ כשצחקנו עד מוות", זה מה שסיפר שלמה להט - הוא צ'יץ' - כשהיה ראש עיריית תל אביב.

הדור ההוא ידע לומר איתו בעל פה את "שמוליק חצץ", שכתב לו במיוחד נתן אלתרמן לזכר הימים שבהם סלל כבישים. אין חלטורה או נשף שבהם הקהל לא דרש - וכמובן קיבל את "שמוליק חצץ".





שמוליק, התנער.

נו, טוב. עבר הזמן

ולא יהיה שנית.

אבל זה לא בריא, שמוליק,

להתגעגע רק אחורנית.

גם הזמן הזה

עז ועשיר הוא, שמוליק.

גם על הזמן הזה

עוד שיר ישירו, שמוליק.

שמוליק, את האוויר הזה

מלוא ריאותיך שאף נא.

אומנם זקנו קצת.

אומנם עייפנו קצת.

אבל בבוא יום הקץ

אל תפחד, שמוליק.

לנוח עוד נספיק.

הרבה הרבה לנוח...




אתנחתא

ניורה שיין נולדה באוקראינה באותה שנה שבה נולד שמואל רודנסקי. היא עלתה ארצה שנתיים אחריו, אחרי שסיימה את לימודי הפיזיקה והמתמטיקה באוניברסיטה באודסה, לצד לימודי תיאטרון בבית ספר דרמטי וזמרה בקונסרבטוריון. בסטודיו של גנסין נפגשו השניים. הם נישאו והמשיכו לשחק על אותן במות. ב־1930 שרה ניורה שיין על בימת המטאטא שיר שכתב עמנואל הרוסי, שהיה בין מייסדי התיאטרון.

השיר, שמילותיו נכתבו בפרעות תרפ"ט ללחן חסידי, טלטל את היישוב, שמיד אימץ אותו ושר אותו. ניורה שיין חזרה לבצע אותו 30 שנה אחר כך בהיכל התרבות, במופע "היה היו זמנים". הקהל הנרגש, שרובו זכר אותה מימי המטאטא, שר איתה והריע לה.





שכב, בני, שכב במנוחה

אל נא תבכה מרה.

על ידך יושבת אמך,

שומרת מכל רע.





מיילל בחוץ התן

ונושבת רוח שם.

אך אתה, בני הקטן,

נומה, שכב וישן.





לילה, לילה, לילה צל

יעוף מהר מאוד.

אסור, אסור להתעצל

מחר צריך לעבוד.





מחר ייצא אבא לחרוש.

בתלם, בתלם ילך האב.

הנה תגדל, תרים הראש.

תצאו לשדה אז יחדיו





שנתיים אחרי שהתפרסמה בכל הארץ עם "שכב, בני", התקבלה ניורה שיין להבימה. הבעל שמואל רודנסקי, שנאלץ להמתין לזה עוד 16 שנה, המשיך לבדר ולשיר בתיאטרון המטאטא ולהתפרנס מחלטורות בקיבוצים, במועצות פועלים ובבתי הבראה.





האוכל בכלל פה בסדר

רודנסקי הציג פה, לא רע.

ניגש קצת אליך לחדר?

אוי, נחה שם עוד חברה

("החופש בבית הבראה" / חיים חפר)





ב־1948 סוף־סוף התקבל רודנסקי להבימה. מהרגע שעלה שם על הבמה הוא הפך להיות אחד מעמודי התווך של התיאטרון. הוא וניורה גילמו תפקידים של בעל ואישה ב"איי לייק מייק", והם גם היו נוח וצפירה שמחון, הזוג הכי מפורסם בארץ בשנות ה־60. זה היה תסכית ששודר שלוש פעמים בשבוע בגלי צה"ל, וכולנו אמרנו ביחד איתם את דיאלוג הפתיחה שחזר בכל פרק:





אין אוכל?

יש אוכל.

בא דואר?

לא בא דואר.

נאוה בבית?

נאוה בבית.

נו, אז לאכול!

("משפחת שמחון" / משה בן אפרים)





לניורה ושמואל רודנסקי, שהיו נשואים 60 שנה, לא היו ילדים.




תמונה שנייה

ב־1 ביוני בשנת 1965 נערכה הצגת הבכורה של המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון אלהמברה של גיורא גודיק, האיש שהביא את ברודוויי לישראל. גודיק, שייעד את שמואל רודנסקי לתפקיד טוביה, ספג מכה קשה. בתיאטרון הבימה לא הסכימו לשחרר את השחקן שלהם, אף על פי שהיה מדובר בתפקיד הכל כך נחשק. בומבה צור זכה בתפקיד וגילם אותו בהצלחה. "את התפקיד של טוביה לא צריך לדעת לשחק, צריך לדעת לזכות בו", אמר פעם שחקן אחד לא כל כך מפרגן.

לגודיק, שלא הפסיק לחלום על רודנסקי על הגג, נפתח בשלב מסוים חלון ההזדמנויות. הבימה נכנעו ללחץ של המפיק ושל השחקן. נותרה רק בעיה אחת: המחזמר רץ כבר 200 פעם בהצלחה, ואין סיכוי שבומבה צור יוותר על הצלחת חייו. באגדות התיאטרון שעוברות מפה לאוזן שמור במקום אפל ונסתר הסיפור איך בן לילה ירד מהבמה בומבה ועלה במקומו מולה.





יבואו כל חכמי העיר לשאול בעצתי

גם הרב אותי ישאל אז:

מה הדין והמנהג,

אם תואיל, רב טוביה,

מה הדין, רב טוביה

בביצה שלא נולדה בערב חג?





ולעולם שום איש לא יעיר לי

אם טעיתי בדבריי.

כי הגביר צודק תמיד ודי!





("לו הייתי רוטשילד", מתוך "כנר על הגג" /

תרגום: דן אלמגור)





בגיל 63 הפך רודנסקי לסופר־סטאר. אחרי מאות הצגות בעברית העלה גודיק את "כנר על הגג" ביידיש. אחרי זה הוא הוזמן להיות טוביה בגרמניה ובשווייץ, וגם שם זכה להצלחה חסרת תקדים. מי שחלק איתו כאן לסירוגין את התפקיד היה חיים טופול, שהיה אז בן 30.

השאר היסטוריה, כמו שאומרים.




אפילוג

"יש שחקנים שהחלום הגדול שלהם הוא למות על הבמה", הוא אמר "אבל אני מעדיף לשחק על הבמה ולמות בבית במיטה".

ב־18 ביולי 1989 הוא סיים לשחק בהבימרתף. כשעלה במדרגות לאולם רובינא כדי להתחיל הצגה אחרת לקה בהתקף לב.

ניורה, אשתו כל הזמן, הצטרפה אליו כעבור שלוש שנים.

בתוכנית "הדרן" הקדישה לו נעמי שמר את "הכתר, השרביט והגלימה", שיר שכתבה במיוחד עבורו לערב ההוא:





התזמורת בצליליה מרעימה וזהו זה.

יש כאילו מצליליה אפילוג למחזה.

ואני משתחווה מן הבימה

עם הכתר, השרביט והגלימה.





המסך האחרון, ואחר כך בעלטה

תישאר בזיכרון רק האמת הכי פשוטה

עם הכתר, השרביט והגלימה

כאן שיחקתי לי עד כלות הנשמה.

שיחקתי לי עד כלות הנשמה.