נעמה אתל הייתה חלק מלהקת חמסה, להקה שמבחוץ נראתה כמו הגרסה הישראלית לספייס גירלס, אך כעבור להיט אחד, ובזמן מאוד קצר - הסיפור נגמר. לאחר פירוקן, נעמה טסה לארה"ב לברוח מכל הבלאגן וההיסטריה שהייתה מהפרידה ומאז לא חזרה. כעת, עם משפחה וקריירה מצליחה באמריקה היא חוזרת אלינו, אך הפעם בתור כוכבת ילדים, "נעמה סופר על" במחזמר "רפונזל", בהשתתפותם של טל מוסרי ואוולין הגואל. בראיון ל"מעריב אונליין", מספרת אתל על החוויות לאחר ובזמן הלהקה ופירוקן, על ההחלטה לעבור לארה"ב ועל בעלה, לו החליטה להינשא אחרי 4 חודשי הכרות בלבד.


מה המחשבות שלך על תקופת 'חמסה'?
"'אתה חייב למות עליי', (שרה) אין, אין, לא יניחו לי לעולם".

את מתגעגעת ללהקה? 
"תלוי למה? לבנות? אני בקשר איתן כל הזמן, מאוד קשה היה לי כשהלהקה התפרקה, דרך אגב איך שהלהקה התפרקה אני טסתי לחו"ל". 

למה?
"כל רגע היו שואלים אותי 'וואי, למה התפרקתן', לי זה היה טראומתי, כמו שאתה נפרד מהחבר שלך וכל רגע שואלים אותך עליו, 'למה נפרדתם, למה נפרדתם?'. פתאום לראות שאין כלום זה היה טראומתי. גם בגלל השיער הייתי מאוד בולטת בין בנות הלהקה, היה לי קשה, כאב לי שזה התפרק, אז העדפתי להתרחק". 



היו משחקי אגו בין הבנות? 
"לא ממש נתנו לנו שיהיה משחקי אגו, כי אמרו לנו על כל דבר מה נעשה, איפה נעמוד ומי תשיר מה. זה לא היה תלוי בנו".

ניצלו אתכן? 
"מבחינת תשלום. לא מבינה בזה כל כך. אני אהבתי כל כך להיות על הבמה שלא שמתי לב לזה. היום במקום שאני נמצאת, אני יודעת מה עברתי ואני הרבה יותר חכמה". 

אם הייתי מחזיר אותך 14 שנה אחורה היית עושה את זה שוב? 
"כן ברור, זה היה תרגול על הבמה". 

אמיר פרישר גוטמן, היה הבמאי שלכם, איך הייתה העבודה מולו?
"וואו, הוא היה איש מקצוע מאוד פרפקציוניסט. הוא היה כמו אח גדול. בפעם האחרונה שנפגשתי הוא דיבר על פרויקט ילדים שהוא רצה לעשות, סדרה לילדים שהוא תכנן, הוא היה מביים הצגות ילדים, דיברנו שהוא אולי יביים סדרה לילדים". 

אמיר פרישר גוטמן. צילום: סיוון פרג'אמיר פרישר גוטמן. צילום: סיוון פרג'


בואי נדבר קצת אמריקה, מתי עברת לאל.אי ולמה?
"עברתי לפני 14 שנה והכרתי שם את בעלי. התחתנו מאוד מהר, אחרי ארבעה חודשים. כשהגעתי לשם לא התעסקתי בשירה מבחינה מקצועית. רק הייתי שרה בכנסים של הקהילה היהודית. הייתי יותר עסוקה בלהביא בנות לעולם. השירה לא הייתה בראש שלי. אבל אז נולדה הבת השלישית שלי וביום הולדת שלוש שלה רצינו להביא לה אומן מהארץ ומשם זה התגלגל לדרך לא דרך לפסטיפאן הראשון, וזה רקם עור וגידים, העניין של מחזות לילדים".

מחזמר רפונזל. צילום: ניר סטולומחזמר רפונזל. צילום: ניר סטולו


מתגעגעת לקרית מלאכי?
"ברור אני כל הזמן בקרית מלאכי, אני כל הזמן פה, אנשים בדרך כלל מרגישים את החוסר הזה, אבל אני לא מרגישה שעזבתי. החיים שלי בין ישראל לארה"ב. אני מאוד מחוברת לישראל, גם עם הבנות שלי, אני לא מוותרת על זה. חשוב לי שהם יספגו את העברית, את הישראליות, אני מסיימת את הפרויקט הזה וכבר במאי אני פה. אין לי רגע להתגעגע".

אבל בכל זאת, קרית מלאכי או אל.אי? 
"אני לא יכולה לענות על זה, אלו שני דברים שונים".

את מפיקה את המחזמר בעלות של כמעט מיליון שקלים. למה בחרת לעשות זאת בדרך עצמאית ולא דרך חברות הפקה? 
"יש כמה מגבלות. העיקרית שבהן הוא שאני לא עובדת בשבתות".

מתוך טעמי דת?
"ברור. בעלי שומר שבת, אנחנו בבית כנסת בכל שישי, אני לא נוסעת גם בשבת ולא עובדת, זה משהו שהתחיל בעקבות הלב של בעלי. בארה"ב ההפקות שלוקחות אמנים עובדות לרוב בשבת ככה שזה לא היה רלוונטי".

איך את משלבת את הקריירה בין מדינות להיותך גם אמא?
"להגיד לך שאין לזה מחיר? ברור שיש, לפני שעזבתי רציתי לעשות סטורי עם הבנות, בסוף לא עשיתי כי הייתי בוכה כל הדרך לכאן. אני עוזבת אותן לשבועיים אבל אני מאוד מעורבת בחיים שלהן, יש לי משרד מהבית ולרוב אני גם עובדת מולן בשלט רחוק. בדיוק כשעזבתי אמרתי לבעלי בבכי איזו הקרבה זו, זה לא פשוט ובכל פעם כשאני טסה אני אומרת 'אין מצב שאני עושה את זה שוב', אבל כשאני מגיעה זה עובר".

את שוקלת לחזור לעולם המבוגרים?
"לא. אני מאוד אוהבת את עולם הילדים והקטע המצחיק הוא שבעבר היו אומרים לי להיכנס לתוך עולם הילדים התגובה הראשונה הייתה 'מה אני? מה לי ולזה', ותראה איפה אני היום. אז ברור שילדים. אני כל כך אוהבת להופיע מול ילדים, כאלה טהורים". 





אחותך נהרגה בתאונת דרכים, הגעגועים אליה תופסים מקום אצל נעמה סופר על?
"המוות שלה מלווה אותי בכל שלב בחיים. אני גדלתי בבית של אובדן, ובגלל זה אני גם אמא מאוד חרדתית. כשאני רואה איזה ילד נופל או שקורה לו משהו קטן אני נורא קיצונית בתגובה, אני לוקחת את זה מאוד קשה". 

כשאת עולה על הבמה את חושבת עליה?
"וואו, לא, אני כן חושבת על הבנות שלי. את המקרה הטראגי הזה אני מנסה לא להכניס לחיים שלי, אני משתדלת שלא. לחשוב על זה יכול לגרום לקהל שלך לדמוע, לחשוב על ילדה בת שלוש, שאם לילדה בקהל היה מקרה דומה, זה אסון אצלי. אני מנסה שלא לחשוב עליו. אני כן לוקחת את הדברים הנוראים ולהפוך אותם לדברים חיוביים".

איפה נעמה בעוד 10 שנים?
"אני מקווה מאוד שעל הבמה, להגיד לך אם אני בישראל או עדיין בארה"ב - אני לא יודעת לענות על זה, כי זה גם לא תלוי רק בי אלא גם בבעלי".