"הלוואי ואתרומם/ ואתנשא ואתעלה/ ואתהלל ואשתבח/ לעילא/ ממחלת הנפש שיש לי/ בעגלא ובזמן קריב/ ואמור/ אמן" (נהיר ליבי, "קדיש יתום", מתוך האנתולוגיה "נפש").

אי שם בעשורים הראשונים של המאה קודמת, כתב המשורר דילן תומאס: "העולם הוא אינו אותו עולם אחרי שנכתב שיר טוב. שיר טוב מסייע לשינוי הצורה ומשמעות היקום. מסייע לכל אדם להרחיב את הבנת משמעות קיומו וקיום העולם שסביבו".

ומהי הרחבת הקיום אם לא כניסה לנבכי הנפש והניסיון להבינה? אולי כהמשך ישיר לכך, רואה אור בהוצאת כרמל האנתולוגיה "נפש", בעריכתה של דורית ויסמן. 200 שירים, פרי יצירתן של 77 משוררות ויצירתם של 46 משוררים, מכונסים בה.

התוצאה: מבחר של שירה ישראלית שעוסקת במצבי נפש ובמחלות נפש, על כל הכרוך בכך. בספר שמונה שערים: "אני ארץ מתה" – שירים של איבוד דרך ומצבי נפש קיצוניים; "החלון סגור" – שירים על דיכאון; "מייזל מייזלון פסיכיאטרוש שלי" – שירים על טיפולים פסיכולוגיים; "כשבאתי לבקר בבית המשוגעים" – שירים על אשפוזים; ושערים נוספים עם שירים על דמויות, על תרופות פסיכיאטריות ועל הצעד הבלתי הפיך – התאבדות. השער האחרון, "אני מחבקת אותך", כולל שירי עידוד ותקווה.

האנתולוגיה תושק בפסטיבל "ימי שירה במדבר" (16־18 בינואר), בניהולה של אילנה שחף, במדרשת שדה בוקר. הפסטיבל יתקיים, כמדי שנה, במרחב רמת נגב, לשפת נחל צין, ויציע פעילויות מגוונות בנושאי שירה, ספרות, דרמה ומוזיקה. האירוע, שמאורגן בידי שחף, יישא את השם "שפיות בתוך אי־שפיות", והוא ייערך בשבת בצהריים, 18 בינואר, בהשתתפות אורית גידלי, אנה הרמן, אלפרד כהן, ארלט מינצר, רות נצר, דניאל עוז, אתי פלר, ריטה קוגן וגולן שחר.

נפש - עיצוב ורישום יואב ויינפלדנפש - עיצוב ורישום יואב ויינפלד

בגיל 20 בערך, אולי קצת לפני כן, התברר לויסמן שהאדם הקרוב אליה ביותר, בן משפחה שהיה לה לדמות מופת, מעורער בנפשו. "לא הבנתי איך ייתכן שבאותו אדם נקשרו כל התכונות הטובות יחד עם מצבי נפש קיצוניים. זה לא הוריד בעיניי מאומה מהדמות המופתית שאהבתי, אבל הכניס ממד חדש לחיי", מסבירה ויסמן את מניעיה להוצאת האנתולוגיה. "מאז אני מתעניינת בכל מה שקשור במחלות נפש ובחולי נפש. נפשי יצאה אל כל החלכאים והנדכאים שראיתי במחלקות השונות של מרפאות הנפש. הספר נולד מתוך עבודת ליקוט שנמשכה כעשור. היה בי משהו שהתעקש לאסוף כל שיר שהיה קשור לנושא. האנתולוגיה למעשה בראה את עצמה. היא נולדה מתוך כורח פנימי שלי, בעקבות החיבור שלי לנושא, וגם מתוך תודעה חברתית: אני מאמינה שעצם העלאת העניין כנושא פתוח ומדובר, תשפר את התדמית של חולי הנפש ומחלותיהם, ותעזור למצוא אמצעי ריפוי יעילים ואנושיים יותר – ואין הכוונה לתרופות".

ה"אמהות המייסדות" היו המשוררות יונה וולך ודליה רביקוביץ'. "יש להן שירים רבים, חשופים, שנגעו בתחום הזה", היא אומרת. "אצל רביקוביץ' זה יותר בין השורות, אבל עדיין חזק; וגם משורר, אלמוני להערכתי, בשם שמואל רבינוביץ'. מה שנוכחתי לדעת הוא שישנן יותר משוררות שכותבות על התנסויותיהן וחוויותיהן האישיות בנושא. רוב המשתתפות באנתולוגיה הן משוררות צעירות. עוד למדתי שהכתיבה העוסקת בנושא התעצמה בשנים האחרונות, ומידת ההומור בשירים אלו – עלתה גם כן עם הזמן. למשוררים רבים אחרים יש שירים ארוכים מאוד, או הרבה שירים, שגם הם מתמקדים בתחום הזה - מרדכי גלילי, אלחנן ניר, מיכל הירש־נוי, שרה כוי, יונה מוסט, ארלט מינצר, גל נתן. יש כמה משוררות ומשוררים שעיקר מסת הכתיבה שלהם היא על המחלה הזו, המעסיקה אותם: בראשם גליה אבן־חן ונהיר ליבי. ליבי הוא שם עט, וזה חומר למחשבה".

איך מלקטים שירים לפרויקט כזה?

"אני יכולה לומר שעיסוק בתחום של הנפש יש בשפע. 200 השירים באנתולוגיה הם ייצוג לא מקיף ולא מייצג של מה שנכתב היום בארץ בעניין. פשוט יש הגבלה בהיקף של אנתולוגיה כזו. כשאני חושבת על זה, עבודת הליקוט נמצאת בסתירה ליצירה האישית. זו עבודה מסודרת, אחראית, יש לנהל רישומים, יש לקבל רשות ולהשיג את זכויות ההעתקה – עבודה ביורוקרטית. ייתכן שקריאת המסה הגדולה של שירה שימשה כטריגר לכתיבת שירה משלי, אך בדרך כלל עבודת הליקוט מתנגשת ביצירה, שמטבעה היא אינטואיטיבית, קופצנית ולא עושה חשבון".