"עם יריית הפתיחה של מערכת הבחירות השלישית ברצף, מפלגות המרגישות שחרב מונחת על צווארן ולא נרדמו בשמירה כבר נכנסו לכוננות ספיגה. כדי לא לירות מהמותן ולא להיתפס עם פתיל קצר הן מגייסות כוחות ומכנסות את החמ"ל הפוליטי שלהן לשם קרב הישרדות לקראת שעת השי"ן".

גם אם מובאה זו היא פרי דמיונו הפרוע של מחברה, ניתן להבחין בנקל שהיא משקפת את התפשטות השפה הצבאית – שהשפה הצהלית נגזרת ממנה – בעברית של ימינו. עד כמה יש השקה ביניהן ואיזה נפח תופסת הצהלית בשיח שלנו? אני שואל את הבלשן והמילונאי ד"ר ראובן (רוביק) רוזנטל, שהוציא בימים אלה בהוצאת מוסד ביאליק את “מדברים צהלית", ספר עב כרס על דיוקן שפת הצבא הישראלי.

“כשאנשים שומעים על העיסוק שלי בצהלית, הם מגיבים בשתי תגובות חוזרות ונשנות", משיב רוזנטל (74). “מצד אחד יש האומרים כי זו שפה שהם אינם מבינים בכלל וטוב שיש מי שמסביר להם, ומצד שני ישנם אלה המעידים שזו השפה הכי משפיעה על העברית שאנחנו מדברים בה. שתי התגובות הפוכות לחלוטין מבחינת התוכן שלהן ושתיהן נכונות".

רוביק רוזנטל. צלם : אריאל בשוררוביק רוזנטל. צלם : אריאל בשור

והאמת נמצאת באמצע?

“לא. אם נכנסים לעובי הקורה, מגלים שבסיכומו של דבר הצהלית הרבה יותר סגורה מפתוחה, ולמרות הזליגות הרבות ממנה אל השפה האזרחית, כמו ‘תקפיץ את הילדה לגן', היא מיועדת בעיקר לצרכים של הצבא ולאווירה שבו".

זליגות שהן בלתי נמנעות בחברה שרבים ממנה הם יוצאי צבא?

“אכן, זה קורה כשהמתגייסים לצה"ל, גברים ונשים, נפגשים עם עמיתיהם מקבוצות אוכלוסייה אחרות, ומפיצים את מה שהם קולטים מהם לאחר שחרורם מצה"ל. זה כולל גם מילים נטולות משמעות צבאית כמו ‘אחי', שאיתן הם ממשיכים באזרחות".

כשרוזנטל הגיע בעשור הקודם, בגיל מתקדם למדי, ולאחר עבר עשיר כעיתונאי וכסופר, אל אוניברסיטת בר־אילן, כדי לעשות את הדוקטורט שלו ובכך לפנות אל האקדמיה, בחר כנושא מחקרו את השפה הצבאית. “היה לי חשוב ללכת על נושא בתחום הבלשנות החברתית שלא נחקר עד אז לעומק", הוא מציין. “זאת, לאחר שבארץ העדיפו לחקור את העברית הקלאסית".

מעניין שדווקא פציפיסט מוצהר שכמותך נדרש לנושא הצבאי.

(בהומור) “בוטנאי לא חייב להיות עץ, גם אם אני אוהב את שפת התרמילאים, אם תיקח אותי לאיזה הר, אשבוק חיים אחרי 100 מטר. אומנם אני פציפיסט בהשקפת עולמי, אבל לא אומר שאין צורך בצבא. עם זאת, העובדה שישראל היא מדינת צבא מאוד מאוד מעיקה עליי, בהיותנו חברה שיש בה יסודות אלימים ורדודים. כמי שהעברית הישראלית מעניינת אותו, אני מודע לכך שהצבא הוא הארגון החשוב ביותר בחברה כאן וחשוב לי לחקור את השפה שלו. הצהלית היא שפה יעילה, שבראש ובראשונה נועדה למלא משימות ולא לברבר או להביע רגשות. לכן עליה להיות קומפקטית וברורה. היא כוללת ז'רגון ההולך יותר לתחום המקצועי בצה"ל וסלנג צבאי, שיש בו יסוד יותר יצירתי, לעתים אף מלעיג. לו, אגב, הקדשתי ספר קודם שלי, ‘שירת הפזמניק – המילון הצבאי הלא רשמי' (כתר, 2015)".

מה ההבדל בין ז'רגון לבין סלנג?

“אומנם הגבולות ביניהם קצת מטושטשים, אבל בעוד שכולנו יודעים לזהות סלנג, אביא לך את ה'זלדה' כדוגמה לז'רגון לעומת ה'נגמ"ש', נושא הגייסות המשוריין, שבפוליטיקה יש היורים לתוכו. אגב, זלדה המסתורית שזכתה להיכנס למינוח הצבאי היא אשתו של הקצין האמריקאי שהטמיע את השימוש בנגמ"ש בצה"ל".

המצאות של משוררים

ראשית השפה הצבאית העברית המודרנית נעוצה באופן לא מפתיע באליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, שכאשר חסרה לו מילה הוא המציא אותה. כך חידש את "חייל" בעקבות המילה הערבית "חי'אל" שהוראתה "פרש", ובהתייחס לשורש המקראי חי"ל. אחריו היה זה זאב ז'בוטינסקי, שבשירותו בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה הוציא עם אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הרברט סמואל, מונחון של שני עמודים לפקודות בעברית.

אחד מחידושיהם היה הדרגה "טוראי", מלשון הולכים בטור, ואילו ה"סמל", אולי לא תאמינו, מקורו ב"סגן מחוץ למניין". אם המילה "סגן" באה מפקיד בבית המקדש, שכך נקרא, הדרגות שמעליו הן גיור של "סרן" הפלשתי ו"אלוף", שבא מאלופי עשיו. היה זה נפתלי טור־סיני, נשיא האקדמיה ללשון העברית, שהציע לקרוא לדרגה הבכירה "תרתן". בן גוריון הציל אותנו מכך בטענה שלא יאה שמפקד עברי ייקרא על שם איש אשורי. אם כך, עדיף אלוף, למרות הקשר שלו לאדומים.

בימים שבטרם מדינה עסקו משוררינו לא רק בחריזת חרוזים, אלא גם טרחו להמציא מילים חדשות. בלט בכך אברהם שלונסקי, שלו מיוחסות, בין השאר, המילים "גשש" במובן של סייר צבאי, "איגוף", "מטח", "תת־מקלע", "קצונה", "רובאי" ו"מטווח", שדחקה את הצעתו של משורר אחר, יונתן רטוש, שהציע את "טווח".

בנוגע ל"קצונה" מזכיר רוזנטל שמקורה במילה "קצין" המקראית (“שמלה לך, קצין תהיה לנו", בספר ישעיהו), במובן של שר או מנהיג צבאי. את הוראתה הצבאית חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ב־1935, בעיתונו “דואר היום". אצלו, מעיר רוזנטל, זה בא מ"אופיסר", היינו פקיד ב"אופיס", במשרד.

ומהיכן מגיע הפלאפל של הקצינים?

“זה בא מהדימוי של עלי הגפן בדרגות לפלאפל. הדבר נובע מהעדפת החיילים למונחים פחות מפחידים כדי להסיר מעליהם את אימת הקצונה הבכירה".

אגב, רטוש אומנם היה משורר מחונן, אבל לצד חידושו "הסלמה" הוא לא הבריק בחידושיו למילים צבאיות, שנדחו ברובם. כך הוא הציע לקרוא לצנזורה "בקרה", לארטילריה – "תותחה", לטרור – "יאום", לטרמפיסט (שהרי בצבא תמיד נסעו בטרמפים) – "אסחב", ובלי קשר לכך הציע את "עמך" לדמוקרטיה. ה"אסחב" נעלם חיש קל, גם ה"דרדך" שהציע בלשן אחר. כך נשאר הטרמפיסט.

מוטב מילים מובנות

הצהלית החלה להתגבש עוד בטרם נדם שאון התותחים של מלחמת העצמאות. מסקרנות דווקא הצעות למילים שהועלו באותה תקופה ולא השתרשו. כך היה זה מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי, שהציע לקרוא ל"מטה", מפקדת הצבא, "מעון רשמי" ובקיצור "מע"ר", כדי להימנע מבלבול עם מטות אחרים. הסכמתו של הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי לא עזרה לו.

גם על "ביטחון" קמו עוררין מחשש של בלבול עם משמעויות אחרות למילה זו. כך הציע יובל נאמן את "ביצרון" ומשה דיין, ששימש ב־1953 ראש אג"ם, הציע את "פרזון", אבל ראש הממשלה דוד בן גוריון, שכיהן גם כשר הביטחון, דבק ב"ביטחון". רוזנטל: “בכך קלע בן גוריון לתפקיד המהותי של הצבא בחברה הישראלית, להעניק לאנשים תחושה של ביטחון, כפי שנכתב בתנ"ך".

מרוב הצעות למילים אז, וביתר שאת בעקבות ההתרעה למלחמת יום הכיפורים, היו שטענו שכשל לשוני עלול להוליך לכשל צבאי. נושא זה צף ועלה כעבור שנים בימי מלחמת לבנון השנייה, והייתה זו ועדת וינוגרד שפסקה כי מוטב מילים מובנות לכל.

ואם במילים עסקינן, אנחנו מרפרפים עם רוזנטל על פני כמה מהן. כך, האם תהיתם אי פעם מיהי אותה רות שתפסה מאחז בשפת הקשר? ובכן, גם אם היו כאן כאלה שניכסו זאת לעצמן עקב שמן רותי, לרוזנטל אין בעיה לאכזב אותן. "רות, עבור" זו החלופה העברית שנבחרה ל"רוג'ר, עבור" כשחיפשו שם שמתחיל ברי"ש. ומדוע רוג'ר? האנגלים חיפשו שם שיתחיל ב־R, כמו Receive, כלומר לקבל.

לא כן המשאית מדגם אינטרנשיונל, שבצבא מכנים אותה "דנה" וכולם יודעים למה. כך כולם יודעים גם שנעלי גולדה המגושמות של החיילות נושאות את שמה של ראש הממשלה גולדה מאיר, שאיננה זכורה כאייקון של אופנה. בצבא יש גם "בוגי", כפי שמכונה בז'רגון של השריון הגלגל המחזיק את שרשרת הטנק. אבל בניגוד לחולם שבכינויו של משה יעלון, בכיר כחול לבן, כאן הבי"ת שרוקה.

ועוד על גלגולי מילים. שר החוץ משה שרת קבל על הכנסת המילה הזרה "מורל" לשימוש בשפה העברית, כשלטענתו קיימת בלשוננו המילה "רוח". זה לא עזר לו. המורל נשאר, אבל לצדו התקבל הצירוף "רוח הלחימה", או בקיצור רה"ל. זה, אגב, מזכיר את גלגולו של "רעל", השלילי כל כך, ל"מורעל" הכה חיובי.

מסקרן במיוחד גלגולה של המילה "ג'ובניק". לדברי רוזנטל, מקורה של מילה זו, שלא נועדה לפאר את חיילי העורף הלא קרביים, במילה האנגלית ג'וב (Job). וההפתעה? רוזנטל מצטט מ"מילון עולמי לעברית מדוברת", של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ, שם נחשב כג'ובניק מי שקיבל בפלמ"ח ג'וב לצאת לפעולה קרבית. רוזנטל מצביע על מקביליו של הג'ובניק בצבאות זרים, כגון "מרתיחי הקפה", שהעדיפו להכין קפה בזמן שאחרים לחמו ו"מגלגלי הטבליות", כפי שכונו בלגלוג אנשי חיל הרפואה. ובצבא הגרמני, איך לא, כונו הג'ובניקים "חזירי העורף".

מקומם ביותר הכינוי "בחורילה", הלחם של בחורה וגורילה, המודבק לחיילות בתפקידי לחימה. “לא מעט חיילים, כשהם מדברים על לוחמות, הם מתייחסים אליהן בצורה סקסיסטית", מוחה רוזנטל. “לא רק הם. הרב יגאל לוינשטיין מעלי שילב את הכינוי באחד מנאומיו המבחילים. הכינוי הזה מבטא את הסתירה בין המדיניות הרשמית של הצבא, המצדדת בשירות של חיילות, לבין מה שקורה בפועל".

והסיכום? גם אם נראה שהצהלית אוטוטו משתלטת על העברית, רוזנטל קובע שהרושם מוטעה, ומשמיע צפירת הרגעה. “בסך הכל הצהלית מהווה פחות מעשירית מכלל המילים בעברית", הוא אומר. “וככל שאנחנו נוטים לחדש, רבות מהמילים הצבאיות בתנ"ך נותרו על כנן בצהלית של ימינו. בהן מילים כמו ‘צבא', ‘מצביא', ‘מפקד', ‘גדוד', ‘פלוגה' ו'חוגר', שבא מ'אל יתהלל חוגר כמפתח'".

כאן אנחנו מתחברים לספרו הקודם, “מדברים בשפת התנ"ך", שהופיע לפני כשנתיים וחצי בהוצאת כתר. “נוצרה מעין חומת זכוכית בין הציבור בכלל ותלמידי ישראל בפרט לבין שפת התנ"ך", הוא מצר. “יש תלמידים חילונים שלא מבינים למה הם צריכים את זה בעוד התלמידים החרדים שקועים בגמרא. אותי זה מטריד מאוד. עם שאיננו שומר על נכסיו התרבותיים הקלאסיים, סופו להתנוון".

רק זה מטריד אותך?

“לא!", הוא משיב ומשתדל לשמור על נימת דבריו הרגועה. “מפריעים לי אלה שתוך התנשאות מתקנים לזולתם באופן סדרתי את העברית שלהם, מה שבכך משניא עליהם את השפה. אני, למשל, אינני מתרגש כששוגים ואומרים ‘מכיר' בסגול במקום בפתח, או ‘מבין' בקמץ במקום בצירה. לא אכנס לאנשים לוורידים על כל שגיאה שלהם. עם זאת, אני מוטרד מהעלייה בשגיאות הכתיב, בהשפעה של היעלמות ההכתבות מבתי הספר; שגיאות שנפוצות גם בעיתונים כמו ‘הבעיה נפטרה', כפי שפורסם באחד מהם. זה נורא".

כששואלים את רוזנטל עד כמה זה נורא, הוא מעדיף להיפרד בחיוך, באומרו: “לשם כך המצאתי את ‘הישראלי ה... עצלג', כלומר עצל וגם עילג. נקווה, שיהיו כמה שפחות כאלה".