במאי הקולנוע ארי פולמן, שחתום על "ואלס עם באשיר", סרטו המצליח ועטור השבחים מ־2009, עושה טוויסט בעלילה ויוצא לדרך חדשה, או לפחות גיחה חד־פעמית מסקרנת, והפעם בעולם התיאטרון. פולמן, כמו פולמן, לא עושה את הספתח עם עוד הצגה, אלא עם מחזה מאת גדול מחזאי ישראל חנוך לוין ז"ל, "מתאבל ללא קץ", שמעולם לא עלה על במה, ועולה בימים אלו לראשונה בקאמרי.

בחדר הילדים בארמון, מאבד מלך את בנו למחלה קשה. שורת רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם, נזעקים להציל את המצב. אלא שאז, כשהכל נראה אבוד, נודד המחזה, על פי מיטב המסורת החנוך לוינית, למקומות מפתיעים במחוזות הנפש ותעתועי הדמיון. במחזה משחקים: מוריס כהן, יואב לוי, מיה לנדסמן, דוד שאול, ערן מור, טל וייס, שוהם שיינר, דויד בילנקה, יוסי סגל, אורי רביץ, ערן שראל ויוסי קאנץ.

"הוזמנתי לעשות אירוע לציון 20 שנה למותו של חנוך לוין", מספר פולמן על הדרך למחזה. "אלמנתו, ליליאן ברטו, הציעה לי לבחור אחד מ־22 מחזות שלו שמעולם לא עלו, ולהעלות אותו על הבמה. לקחתי את זה שהכי חדר אליי מתחת לעור. משם התחיל תהליך. תמיד רציתי לעשות תיאטרון וחשבתי שלעולם לא יהיה לי זמן, לא האמנתי לרגע שהדברים יקרו, אבל כשההצעה הגיעה אליי – חטפתי בשתי ידיים. חנוך לוין הוא המחזאי האהוב עליי. אין שני לו בתרבות העברית".

לא חששת לקחת על עצמך יצירה של הגדול מכולם?
"אני פשוט לא אדם כזה. אין לי פחדים מכישלונות וזה פחות מעסיק אותי. התפלאתי מהתגובה של הסביבה, שאמרה לי 'וואו'. מישהו בסוף היה מרים את הכפפה, אז למה שזה לא יהיה אני. אני לא חושב ככה על החיים. אם מקננות חרדות, הן אולי יגיעו בפעם השנייה, ולא בפעם הראשונה, כשאתה 'קלולס' לגמרי".

חנוך לוין. צלם : גדי דגוןחנוך לוין. צלם : גדי דגון

ובכל זאת, איך הצגה שנכתבה לפני יותר מ־30 שנה רלוונטית להיום?
"זאת הצגה שמנציחה את האבל והשכול במשך שעה ו־40 דקות. האם היא מתכתבת עם עולמנו? במידת מה".

יש מצב שגם ההצגה הזו תהפוך להצלחה עולמית מעבר לים?
"אני לא חושב על זה בכלל. אני מקווה שההצגה הזאת תנדוד, אבל אני לא חושב במושגים האלו".

מתאבל ללא קץ. צלם : רדי רובינשטיין, יחמתאבל ללא קץ. צלם : רדי רובינשטיין, יח

במה שונה העשייה בקולנוע מהתיאטרון?
"אני מביא את עצמי ואת האנשים שאני עובד איתם. אני חושב אותו הדבר, שזה קודם כל, לבנות עולם ומרחב שבו ההצגה מתקיימת, ואז אני ממשיך. עבדתי עם המעצב דוד פולונסקי, כדי ליצור הומאז' לאקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה ה־20 בקולנוע. זה העולם שמוכר לי. התיאטרון פחות מוכר לי, אז כל הסט ייראה ככה. ארמון הילדים, והלבוש של האנשים, יכולים היו להיות בסרט אקספרסיוניסטי משנת 1916".

חנוך לוין נחשב לאחד מגדולי הסאטיריקנים. המציאות הפוליטית היום עולה על כל סאטירה. מה לדעתך הוא היה כותב על המציאות שלנו?
"אני חושב על זה הרבה מאז שהתחלתי לעבוד על ההצגה. הוא נפטר ב־1999, והמקום הזה השתנה ב־20 השנים שחלפו בצורה כל כך דרמטית, שכל הגדרת הישראליות היום היא אחרת לחלוטין. אבל אני סומך עליו שאם הוא היה בחיים, הוא היה מתאים את עצמו למה שקורה ומגיב, כי זה משהו שהוא ידע לעשות הכי טוב. מתעד את המציאות דרך העיניים שלו. העולם השתנה, אבל גם הוא השתנה. הייתה לו קריירה של 30 שנה והוא התפתח איתה. 'אשכבה' (1999), כבר לא נראה כמו 'מלכת האמבטיה' (1970). גם הוא היה בתנופה והגיב למאורעות".

חנוך לוין. צלם : פסי גירש, יחחנוך לוין. צלם : פסי גירש, יח

יש איזה קו מורבידי ביצירותיך בין "ואלס עם באשיר" ל"מתאבל ללא קץ". מאיפה זה מגיע?
"אני בן אדם מורבידי בגלל השואה" (צוחק). "אני לא בטוח. כל פעם אני אומר: 'אני אעשה קומדיה', אבל בסוף אני ניגש ליצור ואיכשהו בסוף ילד מת יושב על הספה. זה הגורל שלי".

"ואלס עם באשיר" נבחר לאחד מ־100 הסרטים הטובים של המאה ה־21 של מגזין הגרדיאן הבריטי. איך אתה עם זה?
"הרגשתי מצוין. התקשרתי לסניף הבנק לראות אם זה שינה משהו. זה לא שינה כלום. אז המשכתי את החיים".