מעברה אי שם בארץ. ראשית שנות ה־50. בחירות. בדרכו להצבעה בקלפי, מחליף המנהיג המקומי קריצות עם נציגי המפלגות שסברו כי קנו את קולו בכסף ובהבטחות מרקיעות שחקים. הוא עט על פתקי ההצבעה, ממלא את המעטפה לעייפה ואת הנותרים תוחב לכיסי בגדו. “זה בשביל הילדים”, הוא מסביר. וכמובן הוא איננו מסוגל לשלשל את המעטפה לחריץ. “זה קטן, החור הזה”, הוא קובל.
תרחיש אבסורדי זה הינו משיאי “סאלח שבתי”, סרט הביכורים של אפרים קישון, שב־1964 הקנה לו שתי זכיות בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות יוקרתית לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. “מה ידע סאלח?”, מעיר בחיוך חיים טופול, שהסרט ההוא הפך אותו לכוכב. “’בשבילי הכל אותו דבר’, הוא אמר”.
כעת, 56 שנה אחרי, ערב הבחירות לכנסת ה־23, מעלה בנו של הסאטיריקן והבמאי הנודע, ד”ר רפי קישון (וטרינר במקצועו), בבכורה חגיגית בקפה תיאטרון הקאמרי, את המופע “פוליטיקה זה דבר מצחיק – ההומור שבפוליטיקה על פי קישון”. המופע מועלה יממה לפני הבחירות, לאחר טבילת אש מוצלחת בפסטיבל מספרי סיפורים בסוכות, ונחשפים בו היחסים הדו־ערכיים בין גאון הסאטירה לבין הפוליטיקה ואנשיה.
השקרים והזיופים
כשקישון הבן (63) נשאל מה הביא אותו, רופא החיות, להיות זה מכבר גם מופיען, משיב הדוקטור כיצד נסחף לכך: “לאחר מותו של אבי לפני 15 שנה, יצא שלאט לאט מצאתי את עצמי נכנס לנעליים שלו בעסק המשפחתי של ההומור, שמאוד מאוד מוצא חן בעיניי. התברר שאני אוהב לעמוד מול קהל ולהצחיק אותו, ויש האומרים שאני עושה את זה לא רע. נראה שלו היה יודע מה שאני עושה עם החומר שלו, הוא היה מתמוגג מנחת. למעשה, יוצא שאת ההומור ירשתי ממנו, אם כי פחות בכל הנוגע לכתיבה הומוריסטית, תחום שבו אף אחד לא מסוגל להתחרות בו”.
מהבחינה הזאת, לו הוא היה חי כעת, קרוב לוודאי שהוא היה חוגג במציאות הפוליטית המוטרפת העכשווית.
“זה לא קורה רק היום. מדינת ישראל הייתה מאז ומתמיד כר פורה למאגר של אירועים שיכלו להזין כל תוכנית של הומוריסטן. ככזה, קישון (כך הוא קורא לא אחת לאביו במהלך הראיון; י”ב) היה מחפש את השקרים ואת הזיופים מאחורי מה שהבטיחו הפוליטיקאים. הוא תיאר אותם לא אחת כאנשים מכובדים במרומי האולימפוס שלהם, שאחת לארבע שנים, בבחירות, הם הופכים לליצנים ולמוקיונים, שמוכנים לעשות הכל, כולל אפילו סלטות על הראש, העיקר לקושש עוד ועוד מנדטים מהציבור”.
והמסקנה?
“אני בהחלט מסכים עם אבי שאמר כי תקופת בחירות היא תקופה נפלאה, כשהמסקנה שלו הייתה שאולי כדאי שנישאר במצב תמידי של תקופת בחירות. הרי זה מה שקורה כעת, כשתוך פחות משנה הולכים בפעם השלישית לקלפי”.
היית מגדיר אותו כטיפוס פוליטי?
“הוא היה כזה מבחינת העניין שגילה בפוליטיקה, אבל יעידו גם אחרים, לא רק אני, שהוא נשמר שלא להיות מעורב בה”.
לא מעורב, אבל מזוהה עם הימין.
“כן, ככה תמיד, אבל מה שקוראים אצלנו ימין רך. כשהיו כאלה שאמרו לו כי הוא ימני, הוא היה מתקן אותם ואומר ‘אני לא ימני, אני ישראלי’. ככזה, כשרבין הלך לחתום על הסכמי אוסלו, קישון כתב לו מכתב תמיכה, גם אם היה ספקן גדול לגביהם, והעיד על עצמו שהוא לא היה מהמאמינים לערבים”.
תמך והתאכזב.
“אוהו, ברור שהתאכזב. כולם התאכזבו, כולל אותי שבתחילת דרכי תמכתי בצד השמאלי של המפה”.
היו ביניכם ויכוחים על הרקע הזה?
“לא סוערים במיוחד. אבא היה מתייחס אליי בסלחנות. ‘אתה בני, נאיבי’, נהג לומר לי במקרה כזה. לדבריו, כמי שעבר את השואה, הכיר את טבע האדם ולפיכך הייתה לו נטייה פשוטה להאמין לדברים. לכן אמר, אם הם רוצים את כל פלסטין, הם אכן מתכוונים לכך. למען האמת, מלכתחילה הוא היה סקפטי לגבי סיכויי השלום עם הערבים. כשסאדאת נרצח, אני זוכר אותו אומר ‘זהו, נגמר הסיפור’. אז הוא התבדה, ואולי טוב שכך”.
קישון שילם מחיר על הימניות שלו?
(צוחק במרירות מה) “עכשיו אתה מצחיק אותי. הרי ברור שהוא שילם על כך מחיר כבד ביותר. ככל שהקהל היה מת עליו ועל מה שכתב, הממסד השמאלי לא אהב אותו הן בשל השקפותיו והן בשל קנאת הסופרים שהייתה כלפיו. מה, היו שהתפלאו, האיגן־מיגן הזה שאך הגיע לארץ וזה מקרוב למד עברית, מכר בעולם 40 מיליון ספרים, ואילו הם, הסופרים הצברים, בקושי מכרו 4,000. איזו חוצפה! מיהו בכלל? אז מה אם הוא היה מועמד לאוסקר?
"בנוסף, עם כל התהילה של אבי בעולם, בארץ הוא נעדר כמעט לחלוטין ממערכת החינוך. זה גורם לנו, משפחת קישון, להרגיש פגועים. אנחנו לא מצליחים להבין איך לא השכילו לשלב בתוכנית הלימודים את יוצר התרבות החשוב ביותר שפעל כאן. למעשה, התעלמו מההישגים הספרותיים שלו וקינאו בו. ‘ארץ קנאן’, כך הוא קרא בהומור שלו לארצנו. ואם הוא ראה את עצמו כראוי לפרס ישראל בתחום הספרות, הוענק לו הפרס כשלוש שנים לפני מותו על תרומתו לחברה. אני ראיתי בכך מעין הכרה בו גם על הישגיו כבמאי קולנוע, כמחזאי וכעיתונאי”.
היו שהתקוממו נגד הפרס וקבלו על התייחסותו לבני עדות המזרח.
“מי שראה את ‘סאלח שבתי’ – וכמעט אין מי שלא ראה – יודע שבמציאות זה היה הפוך ואלה שיצאו נגדו היו קומץ מטומטמים שלא הבינו דבר באמנות. הרי אין ספק ש’סאלח שבתי’ הוא הסרט שהכי דיבר מלבם של בני עדות המזרח והם נהרו אליו בהמוניהם. אלה שהתלוננו היו כמה שמאלנים הזויים מ’הקשת המזרחית’ שלא אהבו את הדעות הפוליטיות של קישון וניסו בכל דרך לנגח אותו”.
קישון שקל אי פעם להיכנס לפוליטיקה?
“ממש לא. הוא התרחק ממנה כמו מאש ולא רק לגבי עצמו. כשטומי לפיד, חברו הקרוב, קיבל הצעה לרוץ לכנסת מטעם 'שינוי' ובא להתייעץ עם אבא שלי, הוא ייעץ לו לדחות את ההצעה. אני זוכר אותו אומר ללפיד: ‘אם אתה כרגע בשיא התהילה שלך בציבור ויש הערכה כלפיך, יכול להיות שבפוליטיקה, כמה שתצליח בה, בסוף אולי תסיים את הדרך שלך בה מוכה ומושפל’. אולי הוא הגזים קצת, אבל לטומי לא היה הכי קל בפוליטיקה. אגב, כשלפיד ביקש מקישון לחתום את רשימת 'שינוי' לבחירות במקום ה־120 המכובד, אבא ויתר על הכבוד הזה כיוון שלא רצה להיות מזוהה עם מפלגה כלשהי. זאת, אולי מתוך הבנה שאם יתפתה לכך, הוא יאבד את כוחו כהומוריסטן.
"ניתן לומר שיחסו כלפי הפוליטיקאים היה בבחינת כבדהו וחשדהו. פעם אמר לי ‘כשאתה רואה איזו פעולה של פוליטיקאי, אתה לא יכול להיות בטוח שבאותו רגע הוא לא חושב על טובת עם ישראל, אלא איך לשרוד על הכיסא שלו’. מביניהם, לפיד היה חבר שלו בלב ובנפש ולא רק בהיותם ב’מאפיה ההונגרית’ עם הקריקטוריסטים זאב ודוש. הם אכן דיברו ביניהם בכל הזדמנות בהונגרית והאהבה של שניהם למשחק השחמט חיזקה את החברות שלהם. מביניהם, טומי היה נמרץ יותר בנוגע לאוכל, אבל שניהם אהבו נקניקים הונגריים”.
כשאני שואל את קישון הבן אם אביו קיבל מהפוליטיקה הצעה רצינית יותר מהמקום הייצוגי ברשימת "שינוי", למעשה אני יודע את התשובה. היה זה בראיון שהעניק לי אפרים קישון בקיץ 2001, כששחרר גילוי מפתיע: “ראש הממשלה גולדה מאיר הציעה לי לאחר מלחמת יום כיפור להיות שר ההסברה, אבל אני לא בטוח אם היא הספיקה לדון בסירוב שלי מפני שתוך עשרה ימים היא התפטרה”.
כששאלתיו מדוע סירב, נימק: “אמרתי לגולדה שבחפץ לב הייתי נענה לה, מה גם שאז ראיתי את עצמי מתאים למשרד הזה, שכל כך חסר היום, אולי בידיעה שיש לי החריפות הדרושה לתפקיד, אבל אני לא מסוגל לעמוד בהתקפות העיתונות הישראלית".
רפי קישון מוסיף גילוי: “אבא סירב לא רק לתפקיד בהסברה אצל גולדה, אלא גם דחה הצעה די דומה מצד בגין לאחר המהפך. בהיותו קנאי לחופש היצירה שלו, הוא לא רצה להיות מוחתם בחתימה פוליטית כלשהי. לדבריו, בכתיבה שלו תרם יותר להסברה הישראלית”.
חוות החיות
שיחתי עם קישון הבן מחזירה אותי למקום “הפשע”, אם כך אפשר לקרוא לחדר העבודה המבוצר של אביו, שבו ראיינתי אותו לא אחת. הזמן כמו עמד מלכת בחדר המאופיין על ידי ההומור משולח הרסן שלו. דומה שרק אפרים קישון היה מסוגל להציב מול מקום מושבו צילום של שלושת ילדיו למרגלות צילום של הרצל ובסמוך לכרזה של אש”ף וגם פתק הצבעה של פש – מפלגת היחיד, מנוחתה עדן, של שמואל פלאטו־שרון.
נראה שההומור האנרכיסטי הזה עבר בגנים אל רפי, שבמופע שולף פתק הצבעה של שנ”ץ, היינו שנת צהריים. מסתבר שלעומת אביו, הייתה לו התנסות פוליטית מסוימת, כשפעם־פעם היה מועמד לבחירות לכנסת מטעם מפלגת הירוקים חסרת הסיכוי, ובמשך חצי שנה ייצג אותה במועצת העיר תל אביב־יפו. “בנאום הראשון שלי שם סיפרתי שכל מה שאני יודע על העירייה זה מ’ארבינקא’ ומ’תעלת בלאומילך’, סרטיו של קישון”, הוא מעיד.
כאמור, רפי קישון לא ניסה להתחרות עם אביו המפורסם, בפרט בכל הנוגע לכתיבה הומוריסטית. חריג מכך התרחש ב־1998, כאשר מבלי להתכוון נקלע לדרבי משפחתי עם אביו. איכשהו, כשזה הוציא את ספרו האישי מאוד “שעיר לעזאזל”, שראשית כתיבתו במרתף שבו הסתתר בשלהי השואה בבודפשט הנצורה, פרסם בנו בספריית הפועלים את ספרו “אנשים על ארבע”. בספר הזה, הוא, הווטרינר, השווה דמויות, בעיקר מהפוליטיקה, לחיות, אלא מה.
התקנאת באביך?
“בכלל לא. הקטע התחיל כשרבין התרגז פעם על יוסי ביילין וכינה אותו ‘הפודל של פרס’. בעקבות זאת זומנתי לרדיו בתור מומחה לכלבים ולשם הבאתי תזה משלי ולפיה רבין דווקא רצה להחמיא לביילין, שהרי הפודל מוכר ככלב אינטליגנטי ונבון. התזה שלי מצאה חן והפכה לפינה שרצה שנתיים, וממנה קצרה הייתה הדרך לספר”.
אגב, כך הזדמן לו לתת ביטוי לדמיונו הפורה. דוגמאות? כמה שתרצו. אם את רבין השווה לפנתר, את פרס השווה לדב קרקס. יצחק שמיר הוצג אצלו כחמור עיקש, אריאל שרון כקרנף, אביגדור ליברמן כרוטוויילר, אריה דרעי כשועל ערמומי ואהוד ברק כזאב. ובאשר לנתניהו? רפי קישון השווה בספרו את ראש הממשלה דאז (ועדיין היום) לסוס. “הוא הדור מראה, ייצוגי, יודע לעבוד קשה ולנצח במרוץ”, נימק בשעתו. כיום, ערב הבחירות לכנסת ה־23, כשביקורתו על התנהלותו של נתניהו קשה, הוא לא היה חוזר על כך.