יש בעיה עם מחאות בענף התרבות. הן אולי זוכות לכותרות, אבל הן אינן זוכות לתמיכה ציבורית רחבה, שכן לחלק מהציבור לא ברור מדוע צריכה המדינה לתמוך במוסדות התרבות שלה ולשלם שכר למחזאים, לבמאים, לשחקנים ולגורמים נוספים. האם ימי הקורונה, שבמהלכם נקלעו מוסדות התרבות למצוקה קיומית, שינו את הלך הרוח הזה? לפי איך שזה נראה בשטח, לא בטוח. זה קצת מוזר, כי אם נחזור חודשיים לאחור, נגלה שללא התרבות, ייתכן שלא היינו צולחים את הסגר. בין אם זה התבטא בצפייה בתכנים בנטפליקס (תרבות), בקריאת ספרים (תרבות), בהאזנה למוזיקה (תרבות) ובין אם בצפייה בהופעות חיות בטלוויזיה (תרבות).

בימים שבהם מתפרסמות תוכניות יציאה לחיי הלילה, לעולם המסעדנות ואף לספורט, נדמה שמישהו שכח את עולם התרבות בבית והחליט לכבות עליו את האור באופן סופי. על אף הצהרותיה של שרת התרבות והספורט היוצאת מירי רגב, על הכנת מתווה יציאה חזרה לשגרה גם בתחומי התרבות, בכירים בענף מספרים לנו שלא היה ולא נברא.

"זה פייק ניוז", אומר אורי רשטיק, מנכ"ל ארגון השחקנים שח"ם, "לא רק שאין מתווה יציאה, אלא שגם לא נראה כזה באופק. בינתיים לא פורסם צו בריאות הציבור אחד שהמילה 'תרבות' הופיעה בו. בעולם הזה יש 150 אלף איש, שמאכילים קרוב לחצי מיליון פיות, זו תעשייה גדולה הרבה יותר מתעשיית הספורט שלה יש לובינג חזק יותר. כבר הוכח שעל כל שקל שמושקע בתרבות, המדינה מרוויחה עוד ארבעה שקלים. אלה לא רק שחקנים ואומנים ואנשי צוות, אלא גם הסעות ואנשי פרסום ושירותים נלווים, שלאף אחד מהם אין היום פרנסה".

"גם אם יהיה מתווה חזרה לשגרה מבחינה אפידמיולוגית", אומר רשטיק, "צריך ליצור מתווה חזרה לשגרה ברמה הכלכלית. מוסדות תרבות רבים לא יוכלו להתקיים בהנחיות החדשות. אז למה להחזיר מוסדות כאלה לפעולה אם אין יצירה שאפשר לעשות או אומנים שיכולים להתפרנס ממנה?". רשטיק מתריע שאם המדינה לא תכניס יד לכיס ותשקיע כסף, נהיה עדים למחיקה טוטאלית של הענף.

אורי רשטיק (צילום: יח''צ)אורי רשטיק (צילום: יח''צ)

לא נתחיל מחדש

ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, מספרת שההפסדים של התיאטרון החל מחודש מרץ האחרון עומדים על יותר מ־11 מיליון שקלים. "פתחתנו את המשכן החדש רק בחודש אוקטובר ועבדנו בהצלחה גדולה בלי הפסקה. מה שקרה הוא שמאמצע חודש מרץ ועד היום, נאלצתי לבטל 315 הצגות, 300 עובדי התיאטרון יצאו לחל"ת. רוב הכנסות התיאטרון הן הכנסות עצמיות, האסון הזה נפל על כולם, אבל בחו"ל היה ברור מאוד שכדי להציל את עולם התרבות, צריך להחזיק את המוסדות בחיים כדי שיהיה המשך כשהכל ייגמר, כאן אף אחד לא חושב על זה. איך נתחיל אחר כך מחדש? אני לא יודעת".

כמה זמן אפשר להמשיך במצב הנוכחי?
"אי אפשר. הפסדנו המון כסף ואנחנו צריכים להתחיל מאפס. אנחנו מייצרים ולא רק הצגות, אלא גורמים לכל הסביבה להרוויח כסף, לחנויות לבתי קפה, מוניות, היסעים. זה עולם ומלואו. אם אני פותחת שתי הצגות בערב אחד מדובר ב־2,400 צופים. כל זה מת. עכשיו איך מתחילים? אין מתווה מסודר. זה לא כמו בתי הספר או המסעדות, אם תהיה הגבלה של 100 אנשים בקהל זה יהיה בלתי אפשרי מבחינתי. אני לא יכולה לפתוח אולם על כמות כזו של אנשים מכיוון שהעלויות מטורפות, לא קיבלנו שום תוכנית שמסבירה איך יעמדו שחקנים על הבמה. עם מסיכות? עד עשרה אנשים? האם אני מחזירה 300 איש לעבודה? האם יש לי בכלל עבודה לספק להם? לי אין את התשובות, המדינה יכולה לתת לנו מלבד מתווה גם פיצוי ולעזור לנו להתניע את הגלגל הזה מחדש".

מישהו מדבר אתכם?
"אנחנו בדיונים. יזמנו מתווה, ואנחנו מדברים עם משרד התרבות והאוצר, אבל מי שבאמת מושיט לנו יד ומנסה למצוא פתרון זה רק רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, היחיד שאכפת לו. כרגע התחושה שלנו היא שהכל מוזנח וזה לא מעניין אף אחד".

ציפי פינס (צילום: אביב חופי)ציפי פינס (צילום: אביב חופי)

זום כקוריוז

כאמור הבעיה הפעם היא לא רק של התיאטראות הגדולים, אלא גם של כל המוסדות העירוניים שסגורים לקהל הרחב. בתי קולנוע, מופעי מוזיקה, מוזיאונים. מה שמחזיק את עולם התרבות, לפחות בתודעה, הוא פתרונות דחק לא כלכליים בעליל, שנועדו לשרת את הקהל הנאמן ואולי להביא בעתיד קהל חדש, שלא ידע את יוסף - בתקווה שבבוא היום, גם יהיה לו לאן ללכת. במוזיאון תל אביב לאומנות, שסגור בזמן זה לקהל המבקרים, החליטו לפרוץ את הגבולות ולצאת למרחב הפיזי.

המוזיאון ייצא בפעם השנייה לאירוע הקרנות נעות של עבודות וידיאו מול בתי העיר. סינמטק תל אביב מציע לקהל המנויים שלו ספריית VOD ביתית והקרנות במחיר מוזל ובאיכות צפייה טובה. גם תיאטרון גשר ותיאטרון חיפה פתחו את אתר האינטרנט שלהם והקרינו הצגות מצולמות לילדים ולמבוגרים. אולם פתרונות הדחק הללו הם רק פלסטר שלא מכסה את הפצע ובוודאי לא עוזר לו להחלים. "זה קוריוז, זה כלום", אומר רשטיק, "VOD של סינמטק לא ייתן פתרון וגם לא הצגות בדרייב אין. 150 אלף איש שיום אחד נעלם להם המקצוע ובאים בכירים ואומרים לנו 'תחליפו מקצוע'. זה לא עובד ככה".

במוזיאון ינקו דאדא חשבו שסיפור הקורונה ייגמר מהר, ויום לאחר הסגירה הכללית של המשק, ב־15 במרץ, הפיקו במוזיאון סרטון בן חמש דקות על מקבץ התערוכות הנוכחי ועוד משהו שיהיה לנשמה. "אני היחידה שלא יצאה לחל"ת", מספרת רעיה זומר טל, מנהלת המוזיאון, "התחלתי ליזום סדרת תערוכות וירטואליות, שיחות אומן בזום ופעילויות, מתוך הנחה שזה ייגמר מהר".

אבל הקורונה לא נגמרה, וכרגע פעילות המוזיאון משותקת וגם עולה השאלה מה יקרה בעתיד עם היצירות שעומדות ללא טיפול. "כרגע אנחנו עושים הכל במינימום וכמעט אפס הוצאות, כולם מתנדבים. השאלה הכי גדולה היא אם המדינה תעזור, לא רק לי אלא לכולם. כדי להפעיל את המוזיאון ולבדוק שהיצירות תקינות, אנחנו נדרשים להוצאה כספית לא מבוטלת. אם לא תהיה עזרה, תהיה סכנה לשלמות האוספים, שזקוקים לטיפול מדויק ולשמירה מדוקדקת, ועל זה אף אחד לא נותן את הדעת".

גם היוצרים שמשתמשים בפתרונות הדחק כמנוע ברירת מחדל ליצירה יודעים שזהו בסך הכל כדור אקמול ולא תרופה למחלה. "בתחילת האירוע חשבתי שהנושא הדיגיטלי יהווה חצי נחמה במציאות הלא פשוטה שאנחנו נמצאים בה", אומר אבשלום פולק, שמפעיל את תיאטרון מחול אבשלום פולק. "הקפדתי לשמור על דיאלוג דיגיטלי עם היוצרים לאורך כל התקופה, אבל קהל ובמה ומפגש פנים אל פנים הם המנוע האמיתי ואין אף זום שיכול להחליף את זה. השאלה העיקרית שנשאלת היא איך גורמים לאנשים שנכנסו לפאניקה חסרת פרופורציה לחלוטין מכך שלא היו ביצים להבין עד כמה הפאניקה האמיתית שלהם אמורה להיות מכך שאין מגע בתרבות ואומנות. המסכים הם לא התרופה לגעגועים, זה לא צריך להיות ככה. ואם החברה לא מבינה את זה, אז לא פלא שגם הממשלה לא מבינה את זה".

נאוה צוקרמן, המנהלת האומנותית של תיאטרון תמונע, לא בונה על פתרונות הדחק, אבל מבינה שבעולם החדש צריך לרענן את התפיסה. "כמעט שמונה חודשים לפני הקורונה התחלנו לגבש תוכנית דיגיטלית כי הבנו שלשם העולם הולך. אבל עם הזמן הבנו שאין תחליף לראות על הבמות שחקנים מזיעים ואין תחליף לקהל חי ונושם".

תיאטרון תמונע, שמתקיים עצמאית לגמרי עם אפס תקצוב אבל מצליח בימים כתיקונים לשמור על מאזן כספי מפתיע, החל להפיק אונליין תכנים של יוצרים שלא יכלו לשבת באפס מעש בבית, "היינו הראשונים שהעלו יצירות שנוצרו באונליין ונועדו רק לאונליין, ועדיין אנחנו לא מערבבים בין התחומים. לא העלינו הצגות בימתיות לרשת, זה פשוט לא עובד. העבודה הדיגיטלית ממש לא באה במקום העבודה הרגילה", אומרת צוקרמן.

אבשלום פולק (צילום: ויקיפדיה)אבשלום פולק (צילום: ויקיפדיה)

אנשים רעבים ללחם

"אני מחזיקה בחצי משכורת, המנכ"ל עובד בהתנדבות", מוסיפה צוקרמן, "מי שבסופו של דבר צריך להתפרנס כאן הם האומנים, שגם כך מתפרנסים בדרך כלל  בדוחק. הם הדאגה הגדולה. אומן לא מצפה להיות עשיר, אבל הוא חייב לכלכל את עצמו בתנאים מינימליים. אנחנו מצליחים לפרנס את עצמנו, לא צועקים "מגיע לי" כל הזמן, אבל במצב הנוכחי, ללא עזרה לא נוכל לשרוד. חשוב לנו לשמור על היצירה הזאת, בסוף היא כרטיס הביקור הכי גדול שלנו לעולם, באירופה מבינים את זה, כאן לצערי עוד רחוקים מאוד".

מנכ"ל האופרה הישראלית צח גרניט אפילו לא מדבר על הפקות מחו"ל ושיתופי פעולה, אלא מוכן להתפשר בשלב הראשוני על חזרה של הפקות קטנות, בהתאם לנהלים, ולו רק שישחררו את צינור החמצן למשכן ובעיקר ייתנו תאריך יעד שיעניק תקווה לעובדים. "בהפקות סטנדרטיות באופרה יש יותר מ־150 איש על הבמה, ברור לכולם שייקח זמן עד שזה יתאפשר, אבל אפשר לעשות כל כך הרבה דברים אחרים, עם תזמורת והפקות קטנות. בשלב הראשון אנחנו מדברים על פתיחה בשליש תפוסה, אבל נצטרך מתווה פיצויים בדיוק כמו שעושים עם התעשיינים האחרים".

האם זה משהו שתוכלו לאפשר לעצמכם?
"ברור לנו שתהיה ירידה בהכנסות העצמיות מצד אחד, אך מנגד, העלות של הפיצוי תהיה נמוכה הרבה יותר ממה שהמדינה משלמת ל־150 אלף איש בחל"ת. זה פתרון שחוסך כסף למדינה, והוא גם נכון לעובדים, שככל שהזמן הולך ומתארך הם מתמודדים עם קשיים נפשיים גדולים ויושבים בבית חסרי כל תקווה. ברור שלפתוח הצגה גם ל־300 איש, זה הפסד במונחים של האופרה, אבל עם פיצויים של משרד האוצר - זה בהחלט אפשרי".

גרניט משבח את עיריית תל אביב ואת חולדאי על הנכונות לעזור ועל הקמת קרן סיוע לאנשי תרבות. "כבר לא מדובר רק באומנים", אומר גרניט, "אלא במאפרת, במלבישה, בתאורן, בתומכי ההפקה, שיושבים בבית ללא עבודה, חלקם בחל"ת, חלקם רעבים ללחם. אז לא יהיו פה חולי קורונה, אבל אנשים מדוכאים יהיו גם יהיו".

"תמיד כשזה מגיע לעניין של תרבות לא סופרים אותנו", מוסיפה פינס, "או שכולם נגדנו, או שאומרים לנו 'לכו לעבוד'".

את צופה קריסה של גופי תרבות גדולים?
"אני לא רוצה לצפות כזה דבר. אני מקווה מאוד שהמלחמה שלנו תישא פירות. אני רוצה שייתנו לנו פיצויים בדיוק כמו שנותנים לקסטרו ולפוקס, פיצויים על ההפסדים וכסף שיעזור לנו להניע את הגלגל מחדש. כמו שדואגים עכשיו לספורט, צריכים לדאוג גם לתרבות, ולנו יש הרבה יותר קהל מאשר לספורט".