150 אלף מובטלים מביטים אל האופק, מחכים למתווה, להתייחסות, לציוץ, לתשומת לב, למשהו. הם בשואו ביזנס. ושואו ביזנס הוא לא מקצוע - הוא וירוס.
"אני לא בחרתי בו, הוא בחר בי", אמרה השבוע הבלרינה רנה שיינפלד בת ה־81, שמחכה כמו עוד 149,999 המובטלים שנושאים את עיניהם הכלות אל האולמות המוחשכים, ולא יודעים אם ומתי ואיך.
אז אל תציעו להם אפילו לחשוב על החלפת מקצוע. כי זה לא מקצוע ככל המקצועות, ומי שלא נדבק בו אולי לא מסוגל להבין זאת. כמו לקורונה, גם לחיידק הבמה טרם נמצאו חיסון או תרופה. ההבדל הוא שלגילוי תרופה לקורונה התגייס כל העולם. מהחיסון נגד חיידק הבמה כנראה שכולם נואשו כבר מזמן.
"אם את חושבת להחליף מקצוע", אמרה זהרירה חריפאי לאחת התלמידות למשחק, "אז תחליפי מקצוע. את יודעת למה? כי את לא באמת שחקנית. שחקנית אמיתית לא מעלה על דעתה כזאת אפשרות". גם זה מסביר אולי את הטוטאליות וההתמסרות של האנשים האלה לאומנות הזו.
תמונה ראשונה
במוצאי שבת, 22 במאי 1926, לפני 94 שנים בדיוק, נערכה בגימנסיה הרצליה הפרמיירה של תיאטרון חדש שנולד בארץ ישראל ושמו "האהל". לאברהם שלונסקי, האיש שעברת את המילה "פרמיירה" ל"הצגת בכורה", היה קשר הדוק עם התיאטרון החדש. אשתו לוסיה הייתה בין השחקניות הראשונות בתיאטרון. אבל זה פותח פתח לסיפור אחר, שאולי עוד יגיע פעם הזמן לספר אותו. "נשפי פרץ", קראו להצגה שהיו בה שלושה מערכונים שהומחזו על פי סיפורים של י.ל. פרץ.
"את הצגותיו הראשונות של האהל ראיתי כתלמיד בבית הספר. משום כך אני מיטיב לזכור אותן יותר מכמה וכמה הצגות שראיתי בעונה שעברה. זה התחיל ב'נשפי פרץ'. במערכון 'מסיפורי הלבנה' היו שני ילדי עניים שרכבו על מטאטא לרחוב העשירים", כתב מיכאל אוהד, העיתונאי גדוש הידע, שנחשב לכהן הגדול של התרבות בארצנו מאמצע שנות ה־40 ועד שנפטר ב־1998.
הרעב של שני הילדים (שאותם גילמו יהודה שחורי ויעקב טימן) נגע כנראה ללבו של שלונסקי. שנתיים אחרי הצגת הבכורה של תיאטרון האהל הוא כתב שיר שנועד להיות ההמנון של ה"חבר'ה טראסק". הוא אפילו קרא לו בהתחלה "המנון החבר'ה טראסק". את השיר הלחינה אחותו, ורדינה שלונסקי. אחת המבצעות של השיר הייתה לאה דגנית, אשתו של משה הלוי. מי שהגה, חלם, יסד, ביים וניהל את תיאטרון האהל.
תמונה שנייה
הוא נמנה עם קבוצת הראשונים שיסדה ב־1917 את תיאטרון הבימה במוסקבה. אבל זמן קצר אחרי כן נפרד משה הלוי מחבריו והתגרש מאשתו הצעירה חנה רובינא - כן, כן, היא ולא אחרת - ועלה ארצה.
כאן הגשים את החלום הגדול שלו: תיאטרון פועלים עברי בארץ ישראל. את השם "אהל" העניק לתיאטרון חיים נחמן ביאליק. מין כפל משמעות כזה: רמז לאוהל מועד שהקים משה רבנו במדבר, ושהיה הקדימון לבית המקדש, וגם לאוהל הדולף שהיה ביתם של החלוצים.
בהתחלה התנהל התיאטרון, שזכה לחסות ההסתדרות ונקרא תיאטרון פועלי ארץ ישראל, ממש כמו קיבוץ עירוני. קולקטיב שהתווכחו בו אם להסתפק בפרנסה מענף המשחק ולהפוך לשחקנים מקצועיים, או שאולי צריך לעבוד בבניית הארץ ורק אחרי שעות העבודה לשחק בתיאטרון. שוב היה זה שלונסקי שפסק שפועל אומנותי הוא לא פחות חשוב מסולל כבישים או מפועל בניין. מעניין...
אלה שהתנגדו להחלטתו, חששו בעיקר מאיבוד הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל שלהם ומהסתגרות בהיכל השן. גם זה מעניין...
"מטרתי היא וחלומי הוא ליצור את תיאטרון הפועלים אשר יפעל וישפיע גם על הפריפריה של תנועת העבודה בארץ", אמר משה הלוי בנשף הפתיחה של התיאטרון. "כאשר הייתי בעמק, ראיתי לפניי תמונת חיים כה מרהיבה... אשר עוד לא נוצרו הצבעים והמכחול בשביל תמונה זו".
בעמק הוא פגש בחלוצה, לאה דגנית שמה. מהר מאוד היא הפכה לאחת השחקניות המובילות בתיאטרון, ומילאה את התפקידים הראשיים בעשרות הצגות. היא גם הייתה לו לאישה וגם התגלתה מאוחר יותר כציירת מחוננת. הייתה תלמידתו של יחזקאל שטרייכמן והעבודות שלה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. לאה דגנית הייתה אישה יפה וברוכת כישרונות. זמרת, שחקנית, ציירת ומתרגמת.
תמונה שלישית
52 הצגות ביים משה הלוי בתיאטרון האהל. התיאטרון, שזכה לאולם משלו ברחוב בילינסון, ידע הצלחות כבירות וכישלונות צורבים. כיום עומד האולם, "בית ארלוזורוב" שמו, שומם ומוזנח. נטוש כמו המפלגה שבנתה אותו. זה מה שנקרא "בניין לשימור מחמיר". הוא תוכנן על ידי האדריכל הנודע אריה שרון, בוגר בית הספר באוהאוס, שהיה נשוי לחיה שרון, גם היא מהשחקניות הבולטות של התיאטרון.
כבר בשנות ה־50 התחיל התיאטרון לקרטע. בהבימה קודמו הצעירים שרגא פרידמן, שלמה בר־שביט, שמוליק סגל, מישה אשרוב ובני דורם לקדמת הבמה. באולם מוגרבי החל לפעול התיאטרון הקאמרי. תיאטרון צעיר ובועט, שדיבר עברית בלי טיפת מבטא רוסי, בהנהלתו של יוסף מילוא.
לתיאטרון האהל לא היה כמעט סיכוי לעמוד בתחרות. הם שלפו שוב ושוב את "החייל האמיץ שווייק", הלהיט הנצחי שלהם עם מאיר מרגלית, הכוכב שבכל פעם מחדש הציל אותם מהתרסקות.
היו להם הצלחות מעטות כמו המחזמר "חמש חמש" והשלאגר ההיסטרי "האידיוטית" עם גילה אלמגור הצעירה, שנשלפה בבהילות מהלימודים שלה בניו יורק. וגם מאיר מרגלית, ששוב נשא על כתפיו את התיאטרון ב"הכתובה" של אפרים קישון. אבל ההסתדרות התחילה למשוך את ידה מהכיסים וחדלה להזרים כסף לתיאטרון.
מספרים שבאותה תקופה השחקן מישה נתן, שהיה גם נפלא על הבמה וגם מבריק באמרותיו, הוזמן למנהל התיאטרון כדי לחתום על חוזה להצגה חדשה.
אפילוג
המסך ירד סופית על תיאטרון האהל ב־1969. ההצגה האחרונה שהעלה התיאטרון הייתה, כמה סמלי, "בית קברות למכוניות". "היה זה תיאטרון של שליחות, תיאטרונה של התנועה. הוא נותר בגרעינו כזה, עד המסך אחרון", כתב נחום פסה, מי שהחזיק את תיק החינוך בהסתדרות אחרי שהמסך ירד על האהל.
משה הלוי פרש לחלוטין מהבמה, הסתגר בביתו. לא דיבר ולא התראיין. הוא נפטר חמש שנים אחרי מות התיאטרון שלו. "מתיאטרון האהל הדבר היחיד שנשאר זאת אוהלה", סיפרה לאה דגנית ל"מעריב" שנה אחרי שהתיאטרון נסגר. אוהלה, בתם היחידה של לאה דגנית ומשה הלוי, נולדה כחמש שנים אחרי שנולד התיאטרון. במלחמת העצמאות הייתה אוהלה הלוי אחת מכוכבות הצ'יזבטרון ובת זוגו של כוכב הלהקה, שייקה אופיר.
בסיבוב ההופעות הראשון שלה התהפכה המשאית שבה נסעה הלהקה. היא נשארה נכה ברגלה ונזקקה לטיפולים רבים. אוהלה ושייקה אופיר היו נשואים למעלה מעשר שנים. לפני עשר שנים היא נפטרה, כשהיא משאירה אחריה את אלעד וטליה, שני הילדים מנישואיה לשייקה אופיר.
אלעד אופיר הלך בדרכם של סבו וסבתו ואביו ואמו, ושירת בלהקת הצנחנים. כשאברהם זיגמן, חברו ללהקה, הופיע פעם עם שייקה אופיר, הוא התעניין בשלום בנו. "אלעד ירד אל הירדן", ענה לו שייקה. וככה נולד שיר.
אלעד אופיר נפטר לפני שמונה שנים.
התרעות פיקוד העורף