פרולוג

150 אלף מובטלים מביטים אל האופק, מחכים למתווה, להתייחסות, לציוץ, לתשומת לב, למשהו. הם בשואו ביזנס. ושואו ביזנס הוא לא מקצוע - הוא וירוס.

"אני לא בחרתי בו, הוא בחר בי", אמרה השבוע הבלרינה רנה שיינפלד בת ה־81, שמחכה כמו עוד 149,999 המובטלים שנושאים את עיניהם הכלות אל האולמות המוחשכים, ולא יודעים אם ומתי ואיך.

המלכה, שושנה דמארי, נהגה להשיב בסיפור הזה לכל מי ששאל אותה עד מתי תשיר:
בקרקס בעיירה קטנה, בארץ רחוקה, היה אדם אחד שכל תפקידו היה לנקות את הצואה של הפילים אחרי הקטע שלהם בזירה. ככה, שלוש פעמים ביום, שנה אחרי שנה. הפילים יוצאים, התזמורת מנגנת והוא נכנס לזירה עם מטאטא ויעה ואוסף את הגללים של הפילים. כשהגיע האיש לגיל שנקרא כיום "קבוצת סיכון", יעצו לו חבריו, אלה שעוד נותרו בחיים, לפרוש. האיש סירב בתוקף. אטם את אוזניו ולא הסכים בשום פנים ואופן לשמוע בקולם.

"אתה כבר בקושי יכול להתכופף ולאסוף את החרא של הפילים. למה אתה מתעקש להמשיך?"
"כי אני לא יכול לחיות בלי השואו ביזנס", ענה הזקן.

אז אל תציעו להם אפילו לחשוב על החלפת מקצוע. כי זה לא מקצוע ככל המקצועות, ומי שלא נדבק בו אולי לא מסוגל להבין זאת. כמו לקורונה, גם לחיידק הבמה טרם נמצאו חיסון או תרופה. ההבדל הוא שלגילוי תרופה לקורונה התגייס כל העולם. מהחיסון נגד חיידק הבמה כנראה שכולם נואשו כבר מזמן.

"אם את חושבת להחליף מקצוע", אמרה זהרירה חריפאי לאחת התלמידות למשחק, "אז תחליפי מקצוע. את יודעת למה? כי את לא באמת שחקנית. שחקנית אמיתית לא מעלה על דעתה כזאת אפשרות". גם זה מסביר אולי את הטוטאליות וההתמסרות של האנשים האלה לאומנות הזו.

תמונה ראשונה

במוצאי שבת, 22 במאי 1926, לפני 94 שנים בדיוק, נערכה בגימנסיה הרצליה הפרמיירה של תיאטרון חדש שנולד בארץ ישראל ושמו "האהל". לאברהם שלונסקי, האיש שעברת את המילה "פרמיירה" ל"הצגת בכורה", היה קשר הדוק עם התיאטרון החדש. אשתו לוסיה הייתה בין השחקניות הראשונות בתיאטרון. אבל זה פותח פתח לסיפור אחר, שאולי עוד יגיע פעם הזמן לספר אותו. "נשפי פרץ", קראו להצגה שהיו בה שלושה מערכונים שהומחזו על פי סיפורים של י.ל. פרץ.

"את הצגותיו הראשונות של האהל ראיתי כתלמיד בבית הספר. משום כך אני מיטיב לזכור אותן יותר מכמה וכמה הצגות שראיתי בעונה שעברה. זה התחיל ב'נשפי פרץ'. במערכון 'מסיפורי הלבנה' היו שני ילדי עניים שרכבו על מטאטא לרחוב העשירים", כתב מיכאל אוהד, העיתונאי גדוש הידע, שנחשב לכהן הגדול של התרבות בארצנו מאמצע שנות ה־40 ועד שנפטר ב־1998.

זה הוא בית דודי.
וזה בית דודי!
אבל דודי הביא סוסה מערב לרכוב עליה.
ולדודי עגלת צב רתומה לסוסים אבירים, דוהרים!
הינך שוטה! לדודי כלי בית מכסף וזהב טהור!
כסיל אתה! כלי בית דודי מכתם אופיר.
קר לי מאוד.
ואני רעב מאוד
("מסיפורי הלבנה" / י.ל. פרץ)

הרעב של שני הילדים (שאותם גילמו יהודה שחורי ויעקב טימן) נגע כנראה ללבו של שלונסקי. שנתיים אחרי הצגת הבכורה של תיאטרון האהל הוא כתב שיר שנועד להיות ההמנון של ה"חבר'ה טראסק". הוא אפילו קרא לו בהתחלה "המנון החבר'ה טראסק". את השיר הלחינה אחותו, ורדינה שלונסקי. אחת המבצעות של השיר הייתה לאה דגנית, אשתו של משה הלוי. מי שהגה, חלם, יסד, ביים וניהל את תיאטרון האהל.

רעבים אנו
צמאים אנו
לכבוד יום טוב
נקדש על לחם צר
הללויה. הללויה
הללו מן המצר

והלב פרוע ורעב
והלב ירון - יריע מני כאב
והלב קרוע ויחף
והלב ירון בכאב
("קרועים אנו" / אברהם שלונסקי)

תמונה שנייה

הוא נמנה עם קבוצת הראשונים שיסדה ב־1917 את תיאטרון הבימה במוסקבה. אבל זמן קצר אחרי כן נפרד משה הלוי מחבריו והתגרש מאשתו הצעירה חנה רובינא - כן, כן, היא ולא אחרת - ועלה ארצה.

כאן הגשים את החלום הגדול שלו: תיאטרון פועלים עברי בארץ ישראל. את השם "אהל" העניק לתיאטרון חיים נחמן ביאליק. מין כפל משמעות כזה: רמז לאוהל מועד שהקים משה רבנו במדבר, ושהיה הקדימון לבית המקדש, וגם לאוהל הדולף שהיה ביתם של החלוצים.

אוהל שח וסתיו ודלף
מי זה יבך שם - או הו הו...
תן או רוח, אח או כלב,
וכל נטף דמע הוא

לא אדליק לי נר הלילה,
לא אכתוב מכתב היום.
אי־שם אם לי, אללי לה,
יש לה בן והוא יתום
("אוהל שח" / אברהם שלונסקי)

בהתחלה התנהל התיאטרון, שזכה לחסות ההסתדרות ונקרא תיאטרון פועלי ארץ ישראל, ממש כמו קיבוץ עירוני. קולקטיב שהתווכחו בו אם להסתפק בפרנסה מענף המשחק ולהפוך לשחקנים מקצועיים, או שאולי צריך לעבוד בבניית הארץ ורק אחרי שעות העבודה לשחק בתיאטרון. שוב היה זה שלונסקי שפסק שפועל אומנותי הוא לא פחות חשוב מסולל כבישים או מפועל בניין. מעניין...

אלה שהתנגדו להחלטתו, חששו בעיקר מאיבוד הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל שלהם ומהסתגרות בהיכל השן. גם זה מעניין...

תאטרון האהל (צילום: פריץ כהן, לע''מ)תאטרון האהל (צילום: פריץ כהן, לע''מ)

"מטרתי היא וחלומי הוא ליצור את תיאטרון הפועלים אשר יפעל וישפיע גם על הפריפריה של תנועת העבודה בארץ", אמר משה הלוי בנשף הפתיחה של התיאטרון. "כאשר הייתי בעמק, ראיתי לפניי תמונת חיים כה מרהיבה... אשר עוד לא נוצרו הצבעים והמכחול בשביל תמונה זו".

בעמק הוא פגש בחלוצה, לאה דגנית שמה. מהר מאוד היא הפכה לאחת השחקניות המובילות בתיאטרון, ומילאה את התפקידים הראשיים בעשרות הצגות. היא גם הייתה לו לאישה וגם התגלתה מאוחר יותר כציירת מחוננת. הייתה תלמידתו של יחזקאל שטרייכמן והעבודות שלה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. לאה דגנית הייתה אישה יפה וברוכת כישרונות. זמרת, שחקנית, ציירת ומתרגמת.

ריח דבש וריח מנטה
שעת הערב מופזה
על החוף ישבה חבריא
למדורה העליזה.

על החוף המואר
לחופו של נהר
הנה ככה יסופר.
("ריח דבש וריח מנטה" / מילים: אולגה איוונובה ויסוצקיה / תרגום: לאה דגנית)

תמונה שלישית

52 הצגות ביים משה הלוי בתיאטרון האהל. התיאטרון, שזכה לאולם משלו ברחוב בילינסון, ידע הצלחות כבירות וכישלונות צורבים. כיום עומד האולם, "בית ארלוזורוב" שמו, שומם ומוזנח. נטוש כמו המפלגה שבנתה אותו. זה מה שנקרא "בניין לשימור מחמיר". הוא תוכנן על ידי האדריכל הנודע אריה שרון, בוגר בית הספר באוהאוס, שהיה נשוי לחיה שרון, גם היא מהשחקניות הבולטות של התיאטרון.

כבר בשנות ה־50 התחיל התיאטרון לקרטע. בהבימה קודמו הצעירים שרגא פרידמן, שלמה בר־שביט, שמוליק סגל, מישה אשרוב ובני דורם לקדמת הבמה. באולם מוגרבי החל לפעול התיאטרון הקאמרי. תיאטרון צעיר ובועט, שדיבר עברית בלי טיפת מבטא רוסי, בהנהלתו של יוסף מילוא.

לתיאטרון האהל לא היה כמעט סיכוי לעמוד בתחרות. הם שלפו שוב ושוב את "החייל האמיץ שווייק", הלהיט הנצחי שלהם עם מאיר מרגלית, הכוכב שבכל פעם מחדש הציל אותם מהתרסקות.

תאטרון האהל (צילום: פריץ כהן, לע''מ)תאטרון האהל (צילום: פריץ כהן, לע''מ)

היו להם הצלחות מעטות כמו המחזמר "חמש חמש" והשלאגר ההיסטרי "האידיוטית" עם גילה אלמגור הצעירה, שנשלפה בבהילות מהלימודים שלה בניו יורק. וגם מאיר מרגלית, ששוב נשא על כתפיו את התיאטרון ב"הכתובה" של אפרים קישון. אבל ההסתדרות התחילה למשוך את ידה מהכיסים וחדלה להזרים כסף לתיאטרון.

מספרים שבאותה תקופה השחקן מישה נתן, שהיה גם נפלא על הבמה וגם מבריק באמרותיו, הוזמן למנהל התיאטרון כדי לחתום על חוזה להצגה חדשה.

"תקבל חצי מהשכר החודשי על החזרות ושכר מלא על ההצגות".
"לא, לא, לא", אמר מישה נתן. "אני רוצה להפך: שכר מלא על החזרות וחצי מהשכר על ההצגות".
"למה?" התפלא המנהל.
"כי חזרות בטוח שיהיו. לגבי הצגות אני בספק", ענה לו מישה.

התיאטרון המפרפר הפך לשק החבטות של קהילת התיאטרון בארץ. כולם נהנו לרדת עליו. בהצגה "תל אביב הקטנה", שהועלתה בגני התערוכה בתל אביב, כתב דן בן אמוץ דיאלוג שבו יוסי בנאי משוחח עם אבנר חזקיהו, העולה החדש. אני מצטט מזיכרוני:
אתה לא תאמין, אבל פעם כל תל אביב הייתה בחולות.
מה זאת אומרת כל תל אביב בחולות?
מה שאתה שומע: גימנסיה הרצליה הייתה בחולות. הבימה הייתה בחולות.
האהל היה בחולות.
לא, לא. האהל היה תמיד בבוץ.

אפילוג

המסך ירד סופית על תיאטרון האהל ב־1969. ההצגה האחרונה שהעלה התיאטרון הייתה, כמה סמלי, "בית קברות למכוניות". "היה זה תיאטרון של שליחות, תיאטרונה של התנועה. הוא נותר בגרעינו כזה, עד המסך אחרון", כתב נחום פסה, מי שהחזיק את תיק החינוך בהסתדרות אחרי שהמסך ירד על האהל.

משה הלוי פרש לחלוטין מהבמה, הסתגר בביתו. לא דיבר ולא התראיין. הוא נפטר חמש שנים אחרי מות התיאטרון שלו. "מתיאטרון האהל הדבר היחיד שנשאר זאת אוהלה", סיפרה לאה דגנית ל"מעריב" שנה אחרי שהתיאטרון נסגר. אוהלה, בתם היחידה של לאה דגנית ומשה הלוי, נולדה כחמש שנים אחרי שנולד התיאטרון. במלחמת העצמאות הייתה אוהלה הלוי אחת מכוכבות הצ'יזבטרון ובת זוגו של כוכב הלהקה, שייקה אופיר.

משה הלוי (צילום: א. קרן)משה הלוי (צילום: א. קרן)

בסיבוב ההופעות הראשון שלה התהפכה המשאית שבה נסעה הלהקה. היא נשארה נכה ברגלה ונזקקה לטיפולים רבים. אוהלה ושייקה אופיר היו נשואים למעלה מעשר שנים. לפני עשר שנים היא נפטרה, כשהיא משאירה אחריה את אלעד וטליה, שני הילדים מנישואיה לשייקה אופיר.

אלעד אופיר הלך בדרכם של סבו וסבתו ואביו ואמו, ושירת בלהקת הצנחנים. כשאברהם זיגמן, חברו ללהקה, הופיע פעם עם שייקה אופיר, הוא התעניין בשלום בנו. "אלעד ירד אל הירדן", ענה לו שייקה. וככה נולד שיר.

אלעד ירד אל הירדן
הוא ראה הכל פורח
להרדוף אותו הריח
ממש כמו בראשונה.

אלעד אלעד יקים הגשר
כמעשה אבות
אלעד אלעד ירקום הקשר
בין הלבבות
("אלעד ירד אל הירדן" / אברהם זיגמן)

אלעד אופיר נפטר לפני שמונה שנים.