כך קרה שבין תמונות שולחנות החג האחרון לעוד עוגת גבינה בסקית שנראית כאילו מישהו הרגע הטיח אותה על קיר, קילף והחזיר לתבנית, צצו תמונות של דוד־אל מזרחי, הנער המתוק והרגיש בן ה־16 שעבר התעללויות כה איומות על ידי בני גילו, שלא יכול היה לשאת את זה יותר, ושם קץ לחייו. דוד־אל אמור היה לחגוג 25 בקרוב, אבל לנצח יישאר בן 16. לא היה אחד שקם ואמר: די. תפסיקו. לא מגיע לאף אחד יחס כזה. פתאום צצה עוד תמונה, של אמא מחבקת את הבן שלה. היא שואלת מה לעשות עם ההצקות הבלתי פוסקות והחרם שממשיך גם מחוץ לגבולות בית הספר. כן, גם בזמן הקורונה. מגיפה יכולה לשנות הרבה דברים בטבע, אבל אף מגיפה לא הצליחה לשנות את הטבע המחורבן של בני האדם. “צריך לסלק את הילדים שמציקים ומטילים חרם”, הציעה האמא הכאובה הזו, ומיד היו מי שאמרו לה שאין דבר כזה ילדים רעים. יש ילדים שרע להם. זה כמובן לא נכון. יש ועוד איך ילדים רעים, שגדלים להיות מבוגרים רעים. הם משתמשים במחיקות של חוויות ישנות ועוברים לחוויות חדשות. הריגוש שלהם לא נעצר. הם פשוט מצאו דרך אחרת להתעלל בסביבה – בין אם כממונים על מישהו, בין אם כעובדים שכפופים למישהו, בין אם כבני זוג או כהורים. בפיזיקה למדנו על חוק שימור אנרגיה, אבל יש דבר כזה, חוק שימור הרוע. רוע, אם לא ממגרים אותו ועוקרים אותו מהשורש, לא הולך לשום מקום. הוא פשוט משנה צורה ומחליף במות.
והייתה עוד תמונה שצצה. תמונה של אנשים יפים לבושים בגדי חג לבנים. שלושה ילדים מתוקים ומחויכים, עם אמא שמחה ואבא עם מבט נינוח. אני מכירה אותו. זה הילד ההוא, שלא עשיתי הכל בשביל להפסיק את ההצקות כלפיו. נכון, השנים חלפו ובינתיים הוא זכה בכל הקופה: בבת זוג נהדרת, בילדים נפלאים, בקריירה מפוארת ובמשפחה עוטפת. אבל המצפון המייסר, מה איתו? אז כתבתי אליו. כתבתי שכבר שנים שאני רוצה למצוא אותו. כתבתי כאילו אני כותבת אל אחד מילדיי. שהוא היה ילד מקסים, חכם, יפה תואר, עם חוש הומור משובח וידע שכולנו רק יכולנו להתקנא בו. שאני יודעת שחבורה שלמה חייבת לו התנצלות על התנהגות מרושעת, חסרת אחריות ובשום קונסטלציה לא מוצדקת. והוא, בגדולתו, השיב לי שהקושי מול חבורת הילדים הזו עיצב את מי שהוא היום. “לא הייתי רוצה להיות אף אחד אחר. תודה בכל מקרה על ההתנצלות, ושמח שאת יכולה להיפרד מהמטען הזה”, כתב אליי בגדלות נפש. ואני יודעת: אילו רק אפשר היה לחזור לאחור, הייתי אומרת את הדברים בזמן. לעצור בריונות זה חשוב, אבל לא פחות חשוב, זה לומר במפורש למי שסובל ממנה שהוא לא לבד.
התרעות פיקוד העורף