לעקור מהשורש: אילו רק אפשר היה לחזור לאחור הייתי אומרת את הדברים בזמן. הייתי צועקת במבט מאיים: “תפסיקו. הוא לא עשה לכם כלום”. אחר כך הייתי עומדת מול אותם מציקנים ומספרת מה דעתי על כל אחד מהם. הרי לכל אחד יש חולשות, וכשאני מסתכלת על תמונות המחזור שלנו מהילדות, בואו נגיד שאף אחד לא סבל מיופי מתפרץ. אבל אני הסתפקתי בללכת למורה ולספר לה בשקט שהוא אומלל. שאין לו רגע של שקט כי רומסים את כבודו על בסיס יומיומי. את אף אחד לא עניין שהוא היה צלם מחונן, אגרונום חובב, רגיש וידען. חבורה שלמה רמסה אותו וצחקה עליו בקולי קולות. וכשהמורה מלכה דיברה איתנו על הסכנה שבאכזריות שטמונה בכל אחד וביקשה להדגים את יחסה הרע ואת יחס חבריה לאחד מהילדים שלמדו איתה עוד אז, בזמן מלכות ירבעם, היא אפילו נידבה לנו שמות גנאי שלא הכרנו. “שומינו!”, צחקנו, הנה, אפשר להשתמש גם בזה. כי “שמן”, “חבית”, “בטטה” ועוד סופרלטיבים לא הספיקו. חבורת המציקים רצתה עוד.
***
רשתות חברתיות הן האנושות בגלולה מרוכזת. הרפש והיופי, עבר והווה מעורבבים זה בזה. תעתוע אחד מתמשך. ויש עוד דבר: הרשתות החברתיות לא מוחקות דבר, כך שאם הזיכרון הקולקטיבי בחולשתו נוטה לאמץ את השכחה, הן נדחפות לתוכו ואומרות: רציתם לשכוח? הצחקתם. אנחנו פה כדי להזכיר.

פייסבוק (צילום: NARINDER NANU AFP via Getty Images)
פייסבוק (צילום: NARINDER NANU AFP via Getty Images)

כך קרה שבין תמונות שולחנות החג האחרון לעוד עוגת גבינה בסקית שנראית כאילו מישהו הרגע הטיח אותה על קיר, קילף והחזיר לתבנית, צצו תמונות של דוד־אל מזרחי, הנער המתוק והרגיש בן ה־16 שעבר התעללויות כה איומות על ידי בני גילו, שלא יכול היה לשאת את זה יותר, ושם קץ לחייו. דוד־אל אמור היה לחגוג 25 בקרוב, אבל לנצח יישאר בן 16. לא היה אחד שקם ואמר: די. תפסיקו. לא מגיע לאף אחד יחס כזה. פתאום צצה עוד תמונה, של אמא מחבקת את הבן שלה. היא שואלת מה לעשות עם ההצקות הבלתי פוסקות והחרם שממשיך גם מחוץ לגבולות בית הספר. כן, גם בזמן הקורונה. מגיפה יכולה לשנות הרבה דברים בטבע, אבל אף מגיפה לא הצליחה לשנות את הטבע המחורבן של בני האדם. “צריך לסלק את הילדים שמציקים ומטילים חרם”, הציעה האמא הכאובה הזו, ומיד היו מי שאמרו לה שאין דבר כזה ילדים רעים. יש ילדים שרע להם. זה כמובן לא נכון. יש ועוד איך ילדים רעים, שגדלים להיות מבוגרים רעים. הם משתמשים במחיקות של חוויות ישנות ועוברים לחוויות חדשות. הריגוש שלהם לא נעצר. הם פשוט מצאו דרך אחרת להתעלל בסביבה – בין אם כממונים על מישהו, בין אם כעובדים שכפופים למישהו, בין אם כבני זוג או כהורים. בפיזיקה למדנו על חוק שימור אנרגיה, אבל יש דבר כזה, חוק שימור הרוע. רוע, אם לא ממגרים אותו ועוקרים אותו מהשורש, לא הולך לשום מקום. הוא פשוט משנה צורה ומחליף במות.

והייתה עוד תמונה שצצה. תמונה של אנשים יפים לבושים בגדי חג לבנים. שלושה ילדים מתוקים ומחויכים, עם אמא שמחה ואבא עם מבט נינוח. אני מכירה אותו. זה הילד ההוא, שלא עשיתי הכל בשביל להפסיק את ההצקות כלפיו. נכון, השנים חלפו ובינתיים הוא זכה בכל הקופה: בבת זוג נהדרת, בילדים נפלאים, בקריירה מפוארת ובמשפחה עוטפת. אבל המצפון המייסר, מה איתו? אז כתבתי אליו. כתבתי שכבר שנים שאני רוצה למצוא אותו. כתבתי כאילו אני כותבת אל אחד מילדיי. שהוא היה ילד מקסים, חכם, יפה תואר, עם חוש הומור משובח וידע שכולנו רק יכולנו להתקנא בו. שאני יודעת שחבורה שלמה חייבת לו התנצלות על התנהגות מרושעת, חסרת אחריות ובשום קונסטלציה לא מוצדקת. והוא, בגדולתו, השיב לי שהקושי מול חבורת הילדים הזו עיצב את מי שהוא היום. “לא הייתי רוצה להיות אף אחד אחר. תודה בכל מקרה על ההתנצלות, ושמח שאת יכולה להיפרד מהמטען הזה”, כתב אליי בגדלות נפש. ואני יודעת: אילו רק אפשר היה לחזור לאחור, הייתי אומרת את הדברים בזמן. לעצור בריונות זה חשוב, אבל לא פחות חשוב, זה לומר במפורש למי שסובל ממנה שהוא לא לבד.

קריאה ראשונה
כל הסגולות של אסטריד לינדגרן, המובהקת ביותר לטעמי היא יכולתה לשמר את החיבור שלה לאופן שבו ראתה, חוותה והבינה את העולם כילדה, ולהעלות את אלה על הכתב. לינדגרן השאירה אחריה מורשת ענפה: ספרי שובבים כמו “בילבי”, “אמיל”, “תעלוליה של מדיקן”, “הילדים מרחוב הרעשנים”, ספרי הרפתקה כמו “רסמוס” ו”רוניה בת השודד” וספרי פנטזיה כמו “האחים לב־ארי” הנוגע ללב, “מיו מיו שלי”, “כולנו ילדי כפר המהומה” וכמובן – “קרלסון המעופף”. קרלסון הוא איש קטן וקונדסי ולא ילד ממשי, מעין מיזוג מקורי ומעניין של ריאליזם ופנטזיה: הילדים יודעים שהוא אמיתי והמבוגרים חושבים שהוא המצאה ילדותית. בספר ההמשך ל”קרלסון על הגג”, “קרלסון־על־הגג מעופף שנית” שנמצא איתנו מאז 1955, קרלסון לוקח על עצמו את המשימה לשעשע את קטני, שנותר לבדו עם מנהלת משק הבית החדשה, גברת בוק. לגברת בוק יש שאיפות גדולות: לחנך את קטני, את במבי הכלבלב וגם את קרלסון, אבל קרלסון סבור אחרת ודבק בעמדתו: “העיקר שיהיה לי כיף, אחרת אני ברוגז!”. ומילה טובה להוצאת זמורה שבחרה להוציא את הספר במהדורה חדשה ומשמחת, במסגרת סדרת “מרגנית”.

קרלסון על הגג מעופף שנית (צילום: עיצוב: אורית רובינשטיין)
קרלסון על הגג מעופף שנית (צילום: עיצוב: אורית רובינשטיין)

“קרלסון־על־הגג מעופף שנית", מאת אסטריד לינדגרן; איורים: אילון ויקלנד, משוודית: דנה כספי; סדרת “מרגנית", הוצאת זמורה

המלצתרבות
מי שטרם שבע מסיכות, מוזמן לתערוכת חוצות חדשה מהניילונים, לכל המשפחה. ב”פייס:סייפ”, המוצגת בחוצות גן המוזיאון בחולון במסגרת העונה הישראלית לעיצוב חולון, מככבות מסיכות הפנים. מעצבות ומעצבים, כמו אמילי גולדשטיין ולירון בן סימון, הפולנייה, חן ברכה ומיטל קפטה אליקים, נרתמו למשימה. מעצבים גרפים, מעצבי תכשיטים, בונה כינורות ומשתתפים נוספים יצרו מסיכות בווריאציות שונות: מחזיות או מגרביים, על גבי יצירות אמנות בינלאומיות ועוד. התערוכה מוצגת באוויר הפתוח וללא תשלום.

תערוכת פייס:פייס (צילום: עיצוב: מיטל קפטה)
תערוכת פייס:פייס (צילום: עיצוב: מיטל קפטה)

“פייס:סייפ", 10 ביוני עד 31 באוגוסט במתחם תערוכת חוצות גן המוזיאון, סמוך למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; יוזם התערוכה: רפי וזאנה, סגנון: שמעון קסטיאל