בכורת ההצגה “טייבלה והשד”, העולה סוף סוף במוצאי שבת בתיאטרון החאן הירושלמי, הייתה אמורה בכלל לקרות ב־21 במרץ, אבל אז הגיעה ההנחתה של גזרות הקורונה. במאית ההצגה שירילי דשא (52) נודדת מתיאטרון לתיאטרון, לצד עבודה עם יוצרים אחרים, ובעיקר עם בן זוגה רוני סיני (51), שעיבד את הטקסט המקורי. השניים אף שיתפו פעולה לפני שנה עם אתגר קרת בתיאטרון הקאמרי בהצגת הלהיט “אניהו”. את זימונם לראשונה לחאן יזם המנהל האמנותי של התיאטרון, הבמאי אודי בן־משה.
“יום אחד קיבלנו פנייה מאודי לעבוד על גרסה משלנו ל’טייבלע והשד שלה’, מחזה מאת יצחק בשביס־זינגר, שבגלגול שלו כשחקן אודי שיחק בו בתיאטרון חיפה ב־97’”, מגוללת דשא. “מה שאודי לא ידע בפנייה אלינו זה שב־2001 שיחקתי בקאמרי בהצגה ‘לכל השדים והרוחות’, שמייקל אלפרדס ביים על פי סיפורים של בשביס־זינגר. אחד מסיפורים אלה היה ‘טייבלע והשד שלה’”.
“לאחר שראיתי את מה שהם עשו ב’אניהו’, מה שמאוד מצא חן בעיניי, הייתה לי הרגשה שהם יוכלו להפיח רוח רעננה במה שכתב בשביס־זינגר והכרתי בעבר כשחקן”, אומר בן־משה. “חשבתי שזאת הזדמנות נהדרת לשלב את שניהם בפעילות של החאן. נראה לי שהקשר שנוצר בינינו הוא התחלה של ידידות נפלאה”.
אם חתן פרס נובל המנוח יקום להרף עין מהמקום שבו הוא נח מנוחת עולמים ויגיע לצפות בהצגה פרי דמיונו הפורח, הוא ייווכח לגלות שבמסגרת השינויים המפליגים שנערכו בגרסה הירושלמית של מחזהו, אפילו המילה “שלה” נעלמה מכותרתו וגם שם הגיבורה שונה מטייבלע לטייבלה. כך, בעיבוד החדש נוערה היידישאיות מההצגה ונוספו לה פזמונים שהלחין המנהל המוזיקלי של ההצגה, ליאור רונן.
“זכורה לי ההצגה שחנן שניר ביים בהבימה ב־85’”, מספרת דשא. “פרידה קלפהולץ־אברהמי, מעצבת התפאורה שם, ממלאת אותו תפקיד גם בהצגה שלנו, לאחר שבין לבין היא עיצבה עוד ‘טייבלע’, הפעם בגרמניה בבימויו של יוסף מילוא”.
מי שמכיר את ביצועיו של שחקן החאן ויטלי פרידלנד, יודע שאין מתאים ממנו לתפקיד של אלחנן, המתחפש לשד מסתורי. ובאשר לטייבלע, שהפכה לטייבלה כדי להתרחק מהמקור היידי? כאן ניתנה הזדמנות פז לנטלי אליעזרוב הצעירה. “החל בחזרה הראשונה נטלי כבר הייתה לגמרי טייבלה”, מציינת דשא.
כשהבמאית אמורה להתדיין עם המעבד, אין לכם צורך באמצעי הקשר המודרניים כשאתם כל הזמן ביחד.
“יש בזה יתרון וגם חיסרון”.
מה החיסרון?
“(פורצת בצחוק) בתור אשתו של רוני, לא רק הבמאית שלו, אני משגעת לו את השכל. אנחנו לא מפסיקים לדון על ההצגה”.
רק אל תגידי שאתם רבים בגללה.
“מה פתאום. רק אוהבים”.
ספרי על התכנון המקורי שלכם.
“הקורונה תפסה אותנו בשבוע האחרון של החזרות. התפאורה כבר הייתה מוקמת, ולאחר כל החזרות מאחורי הקלעים הספקנו לקיים יום של חזרות על הבמה, כשהודיעו לנו שתם הטקס והכל נעצר. תראה, הקורונה נפלה עלינו בדיוק כשהיינו מתוכננים להיות בלונדון, באחד באפריל. היינו מאורגנים כמו שצריך לקראת הנסיעה עם כרטיסים למחזות הזמר שהתחשק לנו לראות. לפחות האנגלים היו מספיק אדיבים כדי להחזיר לנו את הכסף, גם בעלי הדירה שהיינו אמורים לשכור לתקופת השהות שלנו שם. אבל בחברת התעופה לא היו מוכנים להחזיר אפילו פני אחד. אז העברנו את כרטיסי הטיסה לפסח הבא, בתקווה ש...”.
בטח לא היה קל להתנתק מכל הפרטים של ההצגה, מרכיבים שעמלתם קשה לחברם.
“לא היה קל להתנתק משחקני החאן, שבינם לבינינו נרקמה אהבה גדולה. אבל כשנגזר עלינו להתרחק מהם, לאחר שנים סופר אינטנסיביות יכולתי לנשום קצת בביתנו השכור במושב אליכין, בעמק חפר. זה היה כיף עד שעשיתי שיעורי פילאטיס דרך הזום ואז נתקפתי בבלט דיסק צווארי. במשך שבועות לא הצלחתי לישון מעוצמת הכאבים החזקים”.
מחשבות על אבא
דשא תישא תמיד בגאון את היותה בתו הבכורה של המפיק האגדי אברהם דשא פשנל, שקרא לה שירי־לי כשם שירם של בן־ציון תומר (מילים) ודובי זלצר (לחן) שהוא אהב לשמוע בביצוע המשתפך של בני אמדורסקי. בזכות מה שהיא למדה בחממה של אביה נהייתה דשא מולטי־טאלנט כשחקנית־מחזאית־תסריטאית, בוגרת בית הספר לתיאטרון של ז’אק לקוק בפריז.
הזכרת את מייקל אלפרדס.
“אחד מיתרונות הקורונה, שאתה מתפנה לעשות סדר בבית. כך מצאתי את טקסט ההצגה בקאמרי ויכולנו לקחת טיפים ממייקל, במאי שאני מאוד מוקירה. מה שלמדתי ממנו בהצגה ההיא הולך איתי כל הזמן. בפרט איך שהוא תפס את העולם הבשביסי”.
את יכולה להשוות בין בימוי שתי ההצגות?
“זה משהו אחר לגמרי. אצל אלפרדס זה היה תיאטרון־סיפור שבמסגרתו לשחקנים היה חופש מוחלט. אצלנו זה לא בדיוק ככה. אנחנו מייצרים איזושהי מסגרת מחייבת, אבל גם אצלנו השחקנים שותפים מלאים בתהליך היצירה”.
היא עוסקת בקומדיה, אם כי החיים לא היו תמיד תותים. זכורה הסתבכותו של פשנל עם המחזמר ההודי “בהרטי”, שבה היא ובן זוגה היו מעורבים עד צוואר ואף נאלצו לחיות במשך תקופה עם ילדיהם בגואה. “שם עברנו חוויה מטלטלת”, היא מגלה.
דשא חשבה לא פעם כיצד אביה הנערץ היה נוהג אם הייתה נופלת עליו מין קורונה כזאת ערב הבכורה. “תלוי באיזו תקופה בחייו זה היה תופס אותו”, היא אומרת. “נראה לי שאם זה היה קורה לו באמצע הפקה הוא היה קצת... משתגע. אבל אם זה היה קורה לו בתקופה פחות תזזיתית זה היה משעשע אותו והוא היה מתמודד עם המצב באמצעות בדיחות שאהב לספר. איך שאני כל כך הכרתי אותו, לפעמים אני חושבת שאולי היה מקים את שלישיית... ‘קורונה’”.
לאן תפני מ"טייבלה והשד"?
“איך שאסיים את טייבלה, אתחיל לביים עם רועי שגב שתי עונות נוספות של סדרת הטלוויזיה ‘ילדי בית העץ’”.
יש לך מסקנות מהסיפור של הקורונה?
“לא רק שנפגעתי מהפילאטיס דרך הזום, אלא שמקצועית הזום שינה את חיי. שנים הייתה לי שגרת עבודה עם רועי, כשהייתי מגיעה ברכבת אליו לרמת גן ועובדת איתו על ההפקות הטלוויזיוניות שלנו. מאז הקורונה כל אחד עובד בביתו והקשר דרך הזום הוא פשוט פנטסטי. כך יש לנו יותר שעות עבודה נטו ובמקביל כל אחד מאיתנו יכול להיות עם הילדים שלו. זה הרווח הכי גדול שלי מהקורונה”.
אגב, היכן השחקנית שהקהל אהב לצפות בה?
“היא עשתה את שלה על הבמה ומעדיפה להתרכז במאחורי הקלעים. המשחק כבר לא חסר לי. אני נהנית לראות את השחקנים שאני מביימת נהנים מתשואות הקהל. אישית, אני לא מתגעגעת למחיאות הכפיים. זה משהו אצלי שכיביתי אותו והוא לא נדלק חזרה”.