התערוכה מורכבת משני חלקים שנוגעים עמוקות בהווייתו של מיכאל קובנר: חלקה האחד קשור לתחום התמחותו של מיכאל קובנר: ציורי נוף. הפעם הוא מתמקד בנוף ילדותו: החצר הקיבוצית. במשך חמש שנים (2012־2017) צייר האמן את חצרותיהם של שמונה קיבוצים - קריית ענבים, נחשון, רבדים, גלאון, בית ניר, רוחמה וכפר רופין, וחתם את מסעו הציורי בקיבוצו עין החורש. “זה הומז’ לילדותי, לרחם שבו גדלתי”, הוא אומר. “הקיבוץ זו יצירה אנושית אידיאולוגית, אבל הוא גם יצירה שהטבע ניצב במרכזה. מתוך הגן, העצים והדשא הגדול של הקיבוץ, חדר האוכל, בית התרבות - המקום שבו הכל מתרחש - עולה תפיסת עולם מעניינת של קהילה וטבע. זהו נוף שאינו מתקיים בשום מקום אחר, רק בקיבוץ”.
בדרכו דרומה לא עצר קובנר בקיבוץ ניצנים. “זהו פרק דפוק בהיסטוריה”, אומר קובנר הבן ומתכוון לדף הקרבי שפרסם אביו כקצין החינוך של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, ובו הכתים במילותיו הקשות את הקיבוץ ואת לוחמיו שנכנעו מול המצרים. “הכישלון חמור”, כתב קובנר האב. “בית אין מגינים על תנאי... ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות”. לאחר המלחמה, בעקבות דרישה של אנשי ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את מגיני הקיבוץ מהחרפה.
החלק השני של התערוכה מוקדש לדמותו הכריזמטית של האב, אבא קובנר, המכונה “יחזקאל”, ומבוסס על סקיצות צבעוניות מתוך הרומן הגרפי שבנו הוציא לאור לפני יותר מחמש שנים, “עולמו של יחזקאל”. “מבין 3,000 הסקיצות שמאגד הספר מוצגים בתערוכה 150 ציורים, אקריליק עם פחם, שנסרקו ועובדו למחשב”, מספר קובנר הבן.
שם התערוכה, “מראות כפולי אפיק”, לקוח משירו של אבא קובנר “שדה שלא תם” (שירים נוספים תלויים בין העבודות בתערוכה), המחבר את שני חלקי התערוכה. “מצד אחד הוא ראה את נהר וילנה שבעירו וילנה, והאפיק השני הוא של נחל אלכסנדר, הזורם דרומית לעין החורש, שני עולמות שהתחברו ונפרדו בו”, מסביר קובנר הבן.
אבא קובנר, יליד 1918, היה איש ציבור נערץ בעשורים הראשונים של המדינה: מנהיג הפרטיזנים בווילנה, מראשי קבוצת “הנקם” בנאצים, משורר שזכה בפרסי ביאליק, ברנר ובפרס ישראל לשירה וממקימי בית התפוצות. זכורה גם דמותו במהלך מתן העדות במשפט אייכמן. הוא נפטר בשנת 1987.
בצריפו הצנוע שבירכתי קיבוץ עין החורש כתב קובנר את הפואמות שזכו לשבחים, בהן “פרידה מהדרום”, כמו גם את ספר הפרוזה כפול הכרכים “פנים אל פנים” שכלל את חוויותיו ממלחמת העצמאות. “בילדותי דקלמתי את שיריו בעל־פה. עם השנים אבא קובנר המשורר נדחק ונשכח. זה גורלו של אמן”, מצר קובנר הבן.
למרות הדימוי הציבורי הנחרץ של אביו, בחייו האמיתיים, מעיד בנו, היה אבא קובנר אדם חצוי. מצד אחד הוא האמין בערכים מוסריים, ומאידך גיסא היה אדם מיליטנטי שהאמין שצריך להילחם למען העם היהודי. “האירועים המשמעותיים שהפכו אותו לאדם חצוי והמשא הכבד שנשא על כתפיו היו פרשת ויטנברג, שבמרכזה הסגרת מפקד המחתרת בגטו וילנה לגסטפו, כישלון המרד בגטו, ובעקבות כך השארת הורי הלוחמים בגטו, כולל אמו של קובנר, והתמקדות בחילוץ לוחמים אוחזי נשק”, מספר הבן מיכאל.
בשעות שאבא קובנר לא היה אושיה ציבורית, הוא היה, לדברי הבן, אב מסור, משתובב ועושה קסמים, שעודד את בנו לצייר. “בגיל ארבע מצאו אותי יושב ברפת ורושם את הפרות. ציירתי ממש יפה וצבעוני. הרגשתי שאמי ואבי, שלמד ציור בווילנה לפני המלחמה, מביטים בי בהערכה”, הוא משחזר.
את החלום להפוך לאמן בינלאומי חשוב גדעה מלחמת יום הכיפורים. קובנר, ביחד עם מימי אשתו, חזרו לארץ למלחמה, שבה איבד כמה מחבריו הטובים. בנם הבכור עמיקם קרוי על שם עמיקם מעיין ז”ל ממזרע, שנפל במלחמה ההיא. כיום עמיקם מתגורר בדירת סביו בעין החורש.
התרעות פיקוד העורף