הבשורה של משרדי התרבות והבריאות על הכוונה לאפשר את קיומם של מופעים במקומות פתוחים במתווה של קפסולות לא מספקת נחמה לאנשי עולם התיאטרון, שמחכים לחזרת הפעילות באולמות התיאטרון. אתמול אף הייתה אמורה להיערך הפגנה נוספת מול מעון ראש הממשלה בבלפור של גורמים בעולם התרבות, במחאה על המתווה החדש שמאפשר כאמור קיום מופעים רק מתחת לכיפת השמיים, ובקריאה לפתוח את עולם התרבות כולו לאלתר.

בין הנפגעים מהמצב הנוכחי נמצאים גם שחקני התיאטרון הוותיקים שנמצאים באוכלוסיית סיכון ולא יכולים בשל כך להופיע בפרויקטים עצמאיים בשביל להתפרנס. “השתתפתי בהפקה חדשה של תיאטרון היידישפיל, ‘החתונה של רוחל’ה’, וכבר נקבעה לה פרמיירה, אבל אז הקורונה באה, וזה לא יצא לפועל”, מספר השחקן יעקב בודו, שבעוד ארבעה חודשים יחגוג 90.

נתניהו נפגש עם אמני ישראל. צילום: לע"מ

“אבל זה לא רק זה: במסגרת היידישפיל אנחנו מציגים כבר 20 שנה את ההצגה שכתב יהושע סובול, ‘געבירטיג’, בפני תלמידי בתי ספר ברחבי הארץ וגם מופיעים בבתי אבות בחוליות שחקנים שונות. ליוויתי את המדינה ברוב מלחמות ישראל, ותמיד אנשי הבידור והתרבות היו הראשונים להתנדב ולהופיע בפני חיילים, אבל בהקשר הזה משאירים אותנו כעת אחרונים, וזו בושה וחרפה. אנחנו הלחם והחמאה של התרבות, המזון הרוחני של הבן אדם. אבל גם כשנחזור, הקהל שלנו הוא קהל מבוגר, ולך תדע מתי יתחשק להם לצאת מהבית”.

“המצב עצוב, קשה, ובעיקר לא מובן”, אומרת גם השחקנית מרים זוהר, בת ה־89, מהשנתון של בודו. “מדוע עולם התיאטרון סגור בעוד איקאה פתוחה? האם אפשר לחיות בלי תרבות? לא. אי אפשר. תרבות היא אחד הדברים החשובים ביותר, אבל נדמה לי שאנחנו בכלל לא חשובים. אני לא יודעת איפה אנחנו חיים כבר. הייתה לנו ארץ כל כך נחמדה, ארץ טובה, ופתאום הכל מתפורר לנו מול העיניים”.

“זה נשמע לך הגיוני שהתיאטרון סגור, אבל אפשר להטיס אלפי אברכים בצפיפות בתוך מטוס לארץ?”, תוהה גם השחקן שלמה וישינסקי, בן ה־76, ששיחק עד הורדת השאלטר על עולם התרבות בהצגה “הגלולה” בבית ליסין ובהצגה “מי הוא יהודי?” בתיאטרון הקאמרי. “בתיאטרון יש יותר מרווח ויש סדרנים שבודקים חום ושומרים על ההנחיות, אבל דווקא התיאטרון סגור. ומטוס צפוף זה אפשרי? זה מוזר בעיניי ולא הגיוני”.

“אני נחנק ומרגיש לחץ בחזה מלראות טלוויזיה, כי אתה שומע את העדויות של אנשים שמגיעים לפת לחם וזה מצער”, אומר השחקן אלברט אילוז בן ה־68, שעד לפרוץ המגיפה השתתף בהצגה “יש רופא באולם”, הפקה של תיאטרון חיפה והבימה. “אתה מרגיש פתאום לא יעיל. ראיתי איש תאורה בתיאטרון שאני מכיר שאין לו כסף לקנות ארטיק לבן שלו. זה לא הגיוני. גם נבחרי העם לא נותנים דוגמה אישית. לא ראיתי חבר כנסת אחד שמנסה להראות אכפתיות לאנשים שהגיעו לפת לחם. אין הדדיות”.

מרים זוהר (צילום: ניר קידר)מרים זוהר (צילום: ניר קידר)

בלי אופק

הקורונה תפסה את זוהר בשתי הצגות שבהן שיחקה בתיאטרון הקאמרי: “רישיון לחיים” ו”הנכד”. “מלבד העובדה ששכחו שאנחנו קיימים, מה שכואב לי לראות זה את האנשים שאין להם כסף”, היא אומרת. “מי שלא היה רעב בחיים שלו – לא יוכל להבין זאת, אבל אני כן ידעתי רעב, עברתי מחנות ריכוז. אומנם אני לא מרוויחה כסף – בעצם קיבלתי מהמדינה סכום ענק של 750 שקלים - אבל עדיין אני משתדלת לתרום לקולגות שרעבים ללחם כי אם לא נדאג לעצמנו, הממשלה לא תדאג לנו”.

אף שהיא באוכלוסייה בסיכון, זוהר מספרת שהייתה רוצה להשתתף בהפגנות של עולם התרבות. “מבחינתי אני מוכנה בלב שלם להפגין כי זה חשוב לי, אבל הבנות שלי ביקשו ממני להישאר בבית ולשמור על עצמי בגלל שזה יכול להיות מסוכן לגילי, ואולי הן צודקות”, היא אומרת. 
איך אתם מעבירים את התקופה הזו?

בודו: “אני מבלה בעיקר בבית, במאסר עולם שהוא בעצם בית סוהר לוקסוס, ויוצא בעיקר לצורך עבודה: צילומים לסדרה ‘קופה ראשית’ ולעוד סדרת ילדים עתידית שבה אני משתתף. אנחנו ממשיכים את החזרות לתיאטרון בתקווה שיבוא יום שבו נחזור להופיע. כלכלית לא נפגעתי כי תמיד דאגתי לשמור לעצמי כסף בצד, זה הרגל שמלווה אותי עוד מימי מלחמת העולם השנייה”.

וישינסקי: “אני ממשיך לפעול בעיקר במסגרת קרן ליאור (על שם בנו, ליאור וישינסקי ז”ל – ד”פ) ולהופיע דרך הזום בהצגות שונות, אבל מתגעגע לבמה. המזל שלי ובכלל שלנו, המבוגרים, זה שיש לנו דירה משלנו, ואי אפשר להעיף אותנו ממנה, אבל מה עם זוג צעיר שעוסק בתיאטרון, ואין להם כסף לקנות לחם או לשלם שכר דירה? זו מכה קשה ומצב בעייתי מאוד. אנחנו, בתיאטרון הקאמרי, עושים חלוקת מזון לשחקנים ולמשפחות נזקקות מהצוות שלנו כי אנשים מגיעים למכת רעב”.

“בקצב הזה, בקרוב יבזזו חנויות בשביל לשרוד”, אומר אילוז. “אפילו במלחמה יש איזה אופק, ופה לא רואים אופק. זה מה שגרוע, חוסר הידיעה והפחד. אני גם נמצא בקבוצת סיכון, אז אני לא באמת יכול לדעת אם אני נמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, שלא נדע. זה מפחיד. אני מעולם התרבות ואשתי עוסקת בתיירות, אז שנינו נדפקנו”. 

מה דעתך על הרעיון להציג מופעי תיאטרון מתחת לכיפת השמיים?
“זה צחוק מהעבודה. בתיאטרון, הבמה היא הפוקוס, ואתה, כקהל, נשאב לתוכה. כשיש רעשי רקע בחוץ, זה מסיט את תשומת הלב וזה לא מעביר את ההצגה בעוצמה וביעילות הראויות. בכלל, אני לא מאמין בהעברת תיאטרון דרך זום או מסך טלוויזיה. אין תחליף לתיאטרון על במה באולם תיאטרון”.

שלמה וישינסקי (צילום: אריאל בשור)שלמה וישינסקי (צילום: אריאל בשור)

תאריך תפוגה

בודו, אילוז, וישינסקי ועוד שחקני תיאטרון וטלוויזיה, ותיקים וצעירים, חברו יחד לקמפיין שיזמו בנק הפועלים וארגון שחקני ישראל (שח”ם), שמטרתו לגייס משאבים עבור קרן סיוע לאמנים נזקקים המאוגדים בשח”ם ולבתי עסק קטנים. במסגרת הפרויקט מצטלמים השחקנים בבתי עסק קטנים שנפגעו ומספקים פרסומת לעסקים ופרנסה לשחקנים ולצוות הצילום וההפקה שעורך את הסרטון.

“הפרויקט נולד מתוך הרצון שלנו לתמוך בשלושה מעגלים שנמצאים בליבת העשייה של הבנק, ואשר נפגעו קשות מהקורונה”, מסביר אסף אזולאי, ראש מטה השיווק בבנק הפועלים. “מעסקים קטנים, דרך שחקנים ואמנים ועד עצמאים ובעלי מקצועות חופשיים דוגמת צלמים, עובדי במה וכו’. זה מהלך בעל ערך משותף שנועד לתמוך בהם בתקופה זו”.

את השהות בבית ניצלה השחקנית הוותיקה של תיאטרון הבימה רבקה גור, 85, כדי לכתוב שיר המבטא את חוסר האונים שלה מהמצב. “בגיל 85, תמיד אומרים: ‘תקווי! יהיה טוב! תראי!’”, היא מקריאה משירה, “ואני מקווה ומקווה ומקווה וכך עברה לה שנה ועוד שנה/ שיערי הלבין, עיניי עששו וידיי גיששו לחבקה/ למצוא נחמה בחיקה/ להפתעתי מצאתיה תלויה על קיר/ ‘מה קרה, יקירה?’, שאלתי/ ‘לקחתי את כל כדורי השינה’, ענתה/ ‘ואני, מה אעשה בלעדייך, אהובה?’, שאלתי/ ‘לכי למיתולוגיה, בקשי מחילה’/ ‘זקנתי, יקירה’, אמרתי/ ‘גם אני זקנתי. התיישנתי, התבליתי. גם לי יש תאריך תפוגה’, ענתה, ניצחה ומתה”.

רבקה גור (צילום: טל שחר)רבקה גור (צילום: טל שחר)

“כתבתי את זה בזמן ייאוש, כי גם לתקווה יש תאריך תפוגה”, מסבירה גור, שעד לפרוץ הקורונה שיחקה בהצגה “קח את אבא שלך ולך לעזאזל!”.

“יש ימים שהם יותר קלים לי, ויש ימים שהם ממש קשים לי. לפעמים בגיל 85 יש פחות כוח ופחות מוטיבציה, אבל אני לא מתייאשת מהמצב כי אחרת תמיד יש לי פה לידי כדורי שינה. אני ממשיכה לקוות, לצאת, ולא רוצה שהחיים שלי יעברו ככה, בבית. מקווה לראות את האור”.