"נאחזים באופטימיות": השחקנית סנדרה שדה התראיינה הערב (שני) בתכניתם של בן כספית ואריה אלדד ב-103FM. שדה סיפרה על התחושות הקשות, ועל החשש כי כל מקצועות הבמה בסכנת היעלמות מהעולם. עוד מספרת השחקנית על שלל היוזמות המתוכננות בעולם התרבות, על מנת להתמודד עם הגבלות הקורונה. "כשאתה עושה 20 הצגות בחודש אתה אומר אין לי כוח, ועכשיו אתה אומר איפה זה, איפה זה", אמרה שדה, שמתגעגעת לבמה, ומוכנה לחזור אליה בכל מחיר.

מה יהיה? 
"אנחנו מקווים, כל הזמן אומרים איזה פחד, מה יהיה, לא יהיה. היום זה באמת יום שמח, כי יש כל מיני רעיונות איך בכל זאת להמשיך לעשות. זה יום מבורך, מצלמים הצגות ואנשים יוכלו לראות אותן מצולמות, יקנו כרטיס לראות את ההפקה וזו תהיה הפקה רצינית, ואנו נאחזים בכל מילימטר של אופטימיות כי הפכנו לעם של מקטרים ואומללים וזה לא מתאים לנו". 

יש הופעות שאפשר לקיים בחוץ? באנגליה ראיתי את התאטרון בחוץ, בעיקר בהצגות שייקספיר. 
"אתה צודק, אבל אצלנו אין מנהג כזה האמת, זה לא באמת קיים, זה עניין של מסורת של הרבה שנים ושל התארגנות כזאת, והרי גם מפחדים לעשות עם הרבה אנשים גם בחוץ". 

כל המחקרים עד עכשיו מראים שמתחת לכיפת השמיים סכנת ההדבקה נמוכה וקטנה יותר. אגב, באנגליה יורד רוב הזמן גשם, פה רוב הזמן יש מזג האוויר טוב דווקא, צריך להתחלף - פה אפשר לעשות בחוץ. כמה זמן לא שיחקת על במה? 
"שישה חודשים". 

סנדרה שדה (צילום: גיא הכט)סנדרה שדה (צילום: גיא הכט)

אני מניח שאת מחשבת את קיצך לאחור, אני יודע כמה את אוהבת את זה.
"בדיוק, פתאום אני נורא אוהבת את זה . כשאתה עושה 20 הצגות בחודש אתה אומר אין כוח ואני עייפה ועוד פעם עשרים הצגות, ועכשיו אתה אומר איפה זה, איפה זה. פתאום זה יקר מפז הרגע הזה של לעלות על הבמה".

את מדברת לא על הצד הכספי של המשכורות של שחקני התיאטרון, אלא על עצם הרצון והצורך להופיע. 
"נכון, אני יכולה לדבר גם על הנושא הזה אבל אעפס פתאום הוא נהיה פחות חשוב ברגע זה, למרות שכשאתה הולך למכולת זה חשוב וקול הזעקה של כל אלה שאין להם עם מה ללכת למכולת אבל מלבד המצוקה הנוראית הזאת שהייתה גם לפני הקורונה בהבימה, לצערי הרב, הנה הגיע נועם סמל עם פתרונות חדשים ותקוות חדשות שהכל יילך נכון וטוב, ונפלה עלינו הצרה הגדולה הזאת ונראה איך זה ימשיך הלאה. כל המקצוע שלנו בסכנה קיומית וכל ניסיון להציל את זה ולא לתת לזה לשקוע הוא כמובן מבורך". 

מסיבת עיתונאים של תיאטרון הבימה

תגידי משהו אופטימי. הבנתי שהייתה לך פגישה עם הנכדים, נכון? 
"הם באו לבקר, וגם ההורים של הנכדים עובדים באולמות סגורים עם מזגן בלי חלון, אחד מהם, האבא, עמיחי גרוס, הוא הכנר הראשי של הפילהרמונית של ברלין, הבת שלי זמרת אופרה".

ושם יש הופעות עם מעט קהל? 
" כן הם עושים שני קונצרטים במקום אחד, ומקבלים 90% מהמשכורת אבל עדיין גם הם מרגישים את העננה הזאת, שאיכשהו במקצועות האלה של הביצועים החיים כמו שסיפרתם על עומר אדם, הם נפגעו הכי קשה כי זה נעלם כלא היה. זה מסוכן ואני תמיד אומרת בואו ניתן לזה צ'אנס, אפילו באולם סגור כמו של הבימה, כיוון שאנשים אחראים הקהל שבא להבימה זה קהל בוגר ואחראי, יבוא עם מסכות נמדוד להם חום, נעשה ניסיון". 

ושיישבו גם כל ההצגה עם מסכות כן? 
"כן אבל הם נושפים אחד בגב של השני, לא אחד מול השני כמו במסעדה.