זה קרה באחד מימי הקיץ. על גגו של בית במרכז תל-אביב התכנסו שלושה שחקנים, חברים מאז לימודיהם בסטודיו ניסן נתיב - ניר רון וארז שפריר מתיאטרון החאן ויואב בר-לב מתיאטרון חיפה. הם טיכסו עצה איך יוצאים מהבאסה וחוזרים לפעול למרות הקורונה. והתוצאה המפתיעה? - ביום ראשון הבא אמורה להיערך בחצר הציורית של תיאטרון החאן הירושלמי ההצגה הראשונה של "רומאו ויוליה בכיכר", הפקת כיס של המחזה השייקספירי הידוע והאהוב, שאמורה להיות מוצגת מחוץ לאולמות.

"הרגשנו באותה שיחה שמוכרחים לעשות משהו", משחזר בר-לב, במאי ההצגה. "בהוויה הדומה לזו של שחקנים צעירים שמחפשים את עצמם, הגענו למסקנה שעלינו לחזור לבסיס שלנו. איך? - 'הבה נצא אל הכיכרות ולמקומות בירושלים שבהם ניתן להציג בחוץ', הציע ניר רון, חברי. אז התגבשה המחשבה, שאם לצאת עם התיאטרון לכיכר, החוצה, בואו ניקח את הקלישאה, את שייקספיר, הקלאסיקה בהא הידיעה, במחזה כמו 'רומאו יוליה', שמצד אחד הוא טרגדיה ומצד שני - סיפור-אהבה נפלא.

"הוחלט שאליהם, שחקני החאן, אחבור כבמאי ההצגה ולעיבוד ולקיצור המחזה לשם הפיכתו להפקת כיס ולכתיבת הפזמונים (עם אהד בן-אבי) יצטרף אלינו חבר נוסף מהסטודיו, המחזאי אורן נאמן. ההפקה שלנו כוללת ארבעה שחקנים בלבד - רומאו ויוליה, כמובן, מספר ושחקן שמתמרן בין הדמויות האחרות במחזה, כך שזה יהיה בסך הכל מרגש, מצחיק ומרשים. 

"בגלל המצב והחשש מבידוד, אנחנו הולכים על ליהוק כפול. בצוות האחד משחקים ויטלי פרידלנד ונטלי אליעזרוב את רומאו ויוליה ובצוות השני - איתי שור וסוזאנה פפיאן. בתפקידי המספר מתחלפים ניר רון ואריה צ'רנר והשניים שמתחלפים בגילום הדמויות האחרות הם ארז שפריר ויוסי עיני.

"מה שיפה כאן הוא שבהצגה שלנו יש הקבלות לימינו. מדובר במקום משוסע בין שני מחנות, המסובכים במלחמת אחים. כפי שכיום משתוללת הקורונה, ב-1593 הגיעה המגפה השחורה ללונדון. העיר נכנסה למעין תקופה של סגר ובידוד, שבמהלכה התיאטרון של שייקספיר היה סגור כשנתיים. 'רומאו ויוליה' היה אחד המחזות שהוא כתב אז. המגפה מוזכרת במחזה ומשחקת תפקיד בעלילה.

רומיאו ויוליה, תיאטרון החאן. יח''צ (צילום: יעל אילן)רומיאו ויוליה, תיאטרון החאן. יח''צ (צילום: יעל אילן)

"האמצעים צנועים והכל נראה לקהל כאילו מאולתר, במינימום תפאורה ובחלקי תלבושות. הלהקה חשופה לקהל ואיננה מסתירה שהיא לא מציגה את כל המחזה. יש כאן מלא המצאות. אין חומה, אבל משחקים אותה. ויסלח לנו אדון שייקספיר, אבל בהצגה שלנו אפילו אין מרפסת האוהבים ב-ורונה, שבדרך כלל מהווה אחד הסמלים ונמצא לה תחליף מעניין".

אגב, אריה צ'רנר הוותיק, הוא היחיד מבין שחקני ההצגה הנוכחית שב-94' נטל חלק בהפקה הקודמת של "רומאו ויוליה" בחאן, שהייתה שונה לחלוטין: "זאת הייתה הצגה גרנדיוזית, רבת משתתפים, יהודית-ערבית, בבימויים המשותף של ערן בניאל ושל פואד עווד, שהביאה הקבלה בין המציאות במזרח התיכון לבין ריב המשפחות בוורונה, כמו שיש הקבלה בין המגפה כיום למגפה שהייתה אז. באשר אלי, גם אז שיחקתי מספר. המעבר לגרסה מצומצמת מחזק הפעם את הצד הקומי, דווקא".

כשחקן בדרך כלל, לא היית מתאווה לשחק בהצגה הזאת? - אני שואל את בר-לב.
"כאן אני בכובע אחר. יש בכך שחרור, כשאני ניגש לכל העניין מתוך ראייה שונה, עם אפשרות לנגן על להקת השחקנים המופלאה שיש בחאן. זה נראה כאילו הם מוכנים להתאבד בשביל הרעיונות שלי ושל מעבד ההצגה, אורן נאמן. היצירתיות שלהם מגיעה עד התקרה. כאן יש לציין גם את אלי ביז'אווי, שאנחנו משתמשים בתרגום שלו להצגות 'רומאו ויוליה', שהועלו בקאמרי ובתיאטרון באר-שבע, כשעליו הוא זכה בפרס התיאטרון".

מה קורה בביתך האמנותי הקבוע, בתיאטרון חיפה, בשעה שאתה מפלרטט עם החאן?
"בחיפה, כמו בתיאטרות אחרים, אנחנו כעת בסיטואציה די מבלבלת, כשרק כעת אנחנו מתחילים לראות את האור שבקצה המנהרה. כמו כל השחקנים שם אני בחל"ת, כשהתיאטרון עדיין מושבת, פרט לאירועים בחצר".

לגבי בר-לב, 54, שעד גיל עשר גדל בירושלים במשפחה בעלת שורשים בולגריים, מהווה ההצגה בחאן סגירת מעגל. לפני שהפגין בתיכון את כישורי המשחק שלו בחוג דרמטי, בר-לב, בנם של גרפיקאי ושל שרטטת מפות, ניגן שנים בפסנתר, "כשעד היום אני מנגן להנאתי". בשירות הצבאי בנח"ל, בקיבוץ כברי, היה אמון על הפעילות התרבותית. כשהשתחרר, הלך ללמוד בסטודיו ניסן נתיב, שאותו סיים ב-90'.

תפקידו המקצועי הראשון, כרוקו בהצגת "שבת ראשון שני", בבימויו של עודד קוטלר, הייתה בתיאטרון חיפה, שם פגש לדבריו להקת שחקנים מדהימה. לאחר תקופת ביניים שבה שיחק בעיקר בקאמרי, בר-לב תקע יתד ב-96' באופן סופי בתיאטרון החיפאי. גם כשהתיאטרון היה על עברי-פי-פחת מסיבות כלכליות, בר-לב נמנה עם קומץ השחקנים שנשאו ונושאים אותו בנאמנות על כתפיהם.

"תיאטרון חיפה הוא הבית שלי", מצהיר בר-לב. "הגם שאני תל-אביבי, יליד ירושלים, אני מרגיש מאוד מחובר למקום, למרות השינויים הרבים בצוות השחקנים. עם זאת, זה לא מפריע לי לקפוץ להצגות פרינג', בין השאר בתיאטרון 'תמונע', שאינן מתאימות למסגרת של תיאטרון רפרטוארי". 

במה תפסה אותך הקורונה?
"עד שהיא נחתה עלינו, שיחקתי 20 פעם בחודש בהצגת הלהיט 'יש רופא באולם?', המשותפת לנו ולהבימה; לצד זה המשכתי להריץ עם ניר רון ועם ערן בן-זאב את מופע האימפרוביזציות שלנו, שהוא לגביי כמו עוגן של שפיות בתהפוכות החיים; ב-15 במרץ היו אמורות להתחיל בקאמרי החזרות על הצגת 'גאון בכלוב', שכתבתי עם עירית קפלן והייתי בעיצומן של ההכנות לפסטיבל הצגות הילדים השנתי של תיאטרון חיפה, שבו אני חבר הוועדה האמנותית. 

"פתאום הכל נפסק, כשגם אשתי, שלומית ארנון - מחזאית, תסריטאית ובמאית - מצאה את עצמה מושבתת. טוב שיש דמי חל"ת וגם ניתן היה להיעזר בתוכנית חיסכון ובכסף ששמנו בצד, כשעם זה משתדלים לחיות בצמצום".

אגב, בנותיהם של ארנון ושל בר-לב, ענבל והגר, מגלות כשרונות אמנותיים; הבכורה בכיוון של תיאטרון ואחותה נוהה אל המחול. "כנראה, משהו עבר אליהן", הוא מעיר בהומור. 

אם לסכם, מתקבל הרושם שעם כל העשייה הרבה שלך - ולא הזכרנו את הופעותיך בטלוויזיה ובקולנוע - איכשהו התחמקת מאבק הכוכבים ואתה מהשחקנים שיכולים לעבור ברחוב בשקט מבלי שיטרידו אותם.
"מה לעשות. זה אני. אף פעם לא חיפשתי את הכוכבות. ככה טוב לי, כשמחוץ למשחק מתאפשר לי לעסוק גם בבימוי ולצד זה אף לכתוב מחזות. אם יש כאלה, שהכוכבות הפכה אצלם למטרה, אני בהחלט חי לא רע בלעדיה".

לבסוף, על רקע המחאות וההפגנות, היכן אתה נמצא?
"אני נמצא כרגע בתיאטרון החאן. הצגת 'רומאו ויוליה בכיכר' זאת ההפגנה שלי ואני עושה אותה במלוא הכוח, כשמההצגה הזאת ניתן ללמוד לא מעט לימינו, בפרט לגבי מה שעלולה לגרום שנאת חינם".