חנוך לוין קרא לו "אלברכט", חברים קוראים לו "אלברטו", ובני משפחה מקצרים ל"ברטו", אבל בשבילנו, הקהל, הוא פשוט אלברט כהן. מגדולי השחקנים שקמו לנו ומאחרוני הנפילים שנשארו.

זה עתה חגג 88 שנה, והוא עדיין מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה, מנתר יום־יום בקלילות את 62 המדרגות המובילות לדירתו ברמת גן (אין מעלית), גופו נערי וגמיש, לבושו תמיד צבעוני ומוקפד עד הפרט האחרון ("זה מאמא שלי, שהייתה תופרת ובעלת חוש פנטסטי לאופנה. היא אמרה לי: 'ברטו, הצבע שלך זה כחול בהיר', וכמו תמיד היא צדקה"). אז השמיעה אולי לא מה שהייתה, ועין אחת אינה רואה (הוא הפסיק לנהוג אחרי שכמעט דרס אישה בהריון), אבל שתי העיניים עדיין קורצות וצוחקות, והאנרגיות שלו הן של מישהו בתחילת דרכו ובשום פנים לא בסופה.

פגישה איתו היא הצגת יחיד מסחררת וקופצנית, עם כל צבעי הקשת של המימיקה, הפנטומימה, הפרצופים והחיקויים, עם ה־ר' הבולגרית המתגלגלת והנצחית, הקללות והוויצים בשש שפות לפחות והעברית הססגונית - למחזאים הוא קורא "סופרים", להפקה "פרודוקציה", לתפאורה "דקורציה", ועל תפקידו בסדרת נוער שמצטלמת בימים אלה הוא אומר, "זה בוקסר זקן שחוטף בוקס ונופל". אבל כהן הוא מתאגרף ותיק וערמומי שמתאושש במהרה מכל הבוקסים שהחיים החטיפו לו, נופל וקם, ואת כל הטריקים והשטיקים שהצעירים לומדים עכשיו הוא כבר שכח. אינסטגרם זה סינית בשבילו, וואטסאפ "לא מעניין" אותו, ובכל זאת הוא צעיר וחד וערני מכולנו.

אפרופו "חברים קוראים לו", ב־1972 לוין בן ה־29 ביים בפעם הראשונה בחייו מחזה לשלושה שחקנים - "יעקובי ולידנטל". כהן היה יעקובי, יוסי כרמון (קורמן) היה לידנטל, וזהרירה חריפאי, שלוין קרא לה "זאזא", הייתה הפסנתרנית (המתחזה) רות שחש. כך נראתה פגישתם האקראית הראשונה של יעקובי ושחש ברחוב, וכך נולדה אגדת תיאטרון מקומית.

יעקובי: סליחה, את הגברת של הישבן הזה?
שחש: ככה זה יצא.
יעקובי: מקסים, מה שמו?
שחש: ידידים קוראים לו ביג תוחס.
יעקובי (לישבן): הלו, ביג תוחס.

אפרופו חברים 2, כהן הוא כנראה האיש הכי חברותי בתיאטרון הישראלי. כמעט על כל שם שעולה בשיחתנו הוא אומר "אנחנו חברים הכי טובים" (או "היינו חברים הכי טובים"). נדמה שאין לו סתם חברים, אלא רק חברים הכי טובים. "אף פעם לא קינאתי באף אחד ולא הסתבכתי עם שום קולגה. ההורים שלי היו אנשים טובים, צנועים וישרים, ומהם למדתי הכל. אני מקווה".

שני בניו - עדי (55), מוזיקאי ופרופסור למוזיקה בברקלי, ושרון (52), במאי דיבוב מוביל - מעידים עליו שהוא אבא טוטאלי למופת, ונכדיו קרובים אליו מאוד. גם הפרסונה הבימתית שלו שופעת חום אנושי ואהבת אדם, וזה כוח־העל הנדיר שלו על הבמה: כשהוא מופיע, הקהל מרגיש שהגיע הביתה, לחוף מבטחים. כשכהן נכנס לבמה, אתה נושם לרווחה ויודע שאתה בידיים טובות, ומה שלא יהיה, יהיה טוב. שהוא לא רק שחקן מצוין, אלא "אחד משלנו". החבר הכי טוב שלנו.

נכדתו לני (27) - שחקנית ויוצרת - מספרת שמאז ומתמיד ניגשים אליו אנשים והוא נותן להם את ההרגשה שאין מאושר ממנו לראותם, כאילו חיכה רק להם. ואז, כשהם מתרחקים, הוא מודה שאין לו מושג מי הם. גם כששיחק נבלים ומנוולים, כמו ת'נרדיה, בעל הפונדק ב"עלובי החיים", הקהל אכל מכף ידו בתאווה. האיש מתעמר בקוזט היתומה הקטנה ובוזז גופות בימי המהפכה הצרפתית, אבל כהן (לצד בעלת הפונדק, תיקי דיין) גנב את ההצגה ערב־ערב.

כך היה גם כששיחק את סוויני טוד, "ספר המוות מפליט סטריט", במחזמר של סטיבן זונדהיים (שוב לצד דיין - "יש לנו כימיה פנטסטית", הוא מציין בסיפוק), שמוצא דרך מקורית לנקום בחברה על העוולות שנעשו לו: הוא רוצח אנשים ומכין מבשרם פשטידות. כהן היה נפלא בתפקיד הקשה, והקהל שוב נשבה בקסמיו, אבל "זה לא כל כך הצליח בסופו של דבר", הוא אומר בצער. "בארץ אי אפשר לעשות צחוק ממוות. גם הבדיחות הכי טובות על מוות לא עובדות, זה לא בדנ"א שלנו".

אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)

נולדתי כדי לחיות

מלאך המוות עבד שעות נוספות בשנים האחרונות בגזרת הבמה, כשרבים מעמיתיו של כהן ארזו מזוודות (בפרפראזה על להיט אחר של לוין בכיכובו) והלכו לעולמם. "פתאום לא נשארו גברים מבוגרים בתיאטרון", הוא נאנח. רשימה חלקית: עודד תאומי, ניקו ניתאי ("גיבור תיאטרלי אמיתי. הוא היה מוכן להופיע גם אם היו שני אנשים באולם"), אברהמ'לה מור, גדעון זינגר ("החבר הכי טוב שלי"), מוסקו אלקלעי, יהודה אפרוני ("החבר הכי טוב שלי"), יענקל'ה בן סירא, שזכה לצד כהן בפרס לאומנים ותיקים על שם אריק איינשטיין, "ועד שהם זזו שם בוועדה של הטקס, הוא כבר לא היה".

כהן, שזכה כמעט בכל פרס אפשרי במהלך הקריירה שלו, התרגש במיוחד לזכות בפרס על שם איינשטיין, שאותו העריץ. "סימה אליהו, בת זוגו, הייתה מנהלת הצגה ותיקה בתיאטרון הקאמרי שהיה הבית שלי יותר מ־50 שנה - גם נסענו איתה בעולם עם 'יעקובי ולידנטל' - וזה היה מקסים לראות אותו מחכה לה בפואייה אחרי כל הצגה".

שותפו מהלהקה הצבאית, יענקל'ה בודו ("החבר הכי טוב שלי"), המבוגר ממנו בשנה, עוד מצחיק ובועט ביידישפיל. על חבר אחר יוסי כרמון, הוא מספר כי "הוא מזהה אותי כשאני בא לבקר אותו, קורא 'אלברטו!' בשמחה ואז שוקע אל תוך עצמו ומשתתק. זה כל כך עצוב. הוא היה החבר הכי טוב שלי".

זוהי בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, שמביט סביבו ומגלה שהמסלול כמעט ריק. את חבריו הבולגרים שהיו לו כאחים, אבנר חזקיהו וניסים עזיקרי, איבד מזמן, הראשון מת בגיל 67, השני בגיל 50 בלבד. גם זהרירה (זאזא) חריפאי איננה, והגעגועים אליה גדולים וקשים, אבל לבתה, השחקנית איה שבא־גרניט, יש רעיון מקסים: להעלות הפקה של "יעקובי ולידנטל" עם בני הדור הבא - היא בתפקיד שחש; שרון, בנו של כהן, בתפקיד יעקובי, ואסף, בנו של כרמון, כלידנטל. אביטל, בתו של כרמון, צפויה לביים. התוכנית מלהיבה את כהן, שבכלל מרבה להתלהב - עוד תכונה שמוסיפה לחן האינסופי שלו - ולצורך העניין הוא מגייס מילה שאהובה עליו במיוחד: "זאת יכולה להיות סנסציה!".

המוות מעקצץ כל הזמן ברקע השיחה, אבל שמחת החיים המתפרצת של כהן מחבקת אותו ומנצחת בנוקאאוט. כמו שיעקובי אומר: "נוכחתי פתאום לדעת שנולדתי כדי לחיות". אלברט כהן נולד כנראה כדי לשמח אנשים. זה מה שהוא עושה באדיקות כבר 88 שנה. "סליחה", ממשיך יעקובי, "החיים קוראים לי, שלום".

בתפקיד משנה בשיחתנו, הנודדת גם לענייני "מדיצינה", כלשונו, מככבת שחקנית מפתיעה: בלוטת הערמונית. "הפרוסטטה הרגה את חזקי. כאבה לו הבטן ולא ידעו מה זה, וכשגילו כבר היה מאוחר מדי. גם לי היו בעיות בפרוסטטה, לא יכולתי להשתין וזה היה נורא. הלכתי לפרופסור אחד שדיברתי איתו ספניולית, ושהיה הגאון של הפרוסטטה בארץ, הוא הוציא לי משם גוש בגודל מלון, ואז השתנתי אוקיינוס שלם והרגשתי שנולדתי מחדש. זה ניתוח כל כך פשוט, ואחריו אתה שומע עשרות גברים צועקים: אני משתין! אני משתין! כאילו הם זכו בפיס, זה משהו לא נורמלי.

"כשחנוך (לוין - י"פ), שהיה היפוכונדר די רציני ומדד לעצמו לחץ דם כל הזמן וכל מיני שיגעונות, אמר לי בסוד שיש לו בעיות השתנה, התחננתי בפניו שילך ויעשה את הניתוח. אבל הוא היה נגד ניתוחים ולא הסכים בשום פנים ואופן. אחר כך הסרטן התפשט לו בכל הגוף והוא אמר לי שגם אלוהים לא יוכל להציל אותו. כשהוא מת, שלושתנו - זהרירה, קורמן ואני - השתגענו מצער, ומתנו קצת יחד איתו. אין לו יורשים. בא אלינו אחר כך איזה במאי פולני, כשעוד היינו באבל, ואמר לנו בתחילת החזרות משהו כמו 'השיטה שלי היא בין גרוטובסקי לפליני'. קורמן כמעט הרביץ לו. אני מת על הבמאים האלה שמלמדים אותנו תיאטרון אחרי 60 שנה שאנחנו על הבמה".

אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)

ילדים, כלבים ואלברט

על העבודה והידידות עם לוין הוא יכול לדבר בלי סוף, ובעיניים נוצצות. "הילד הזה בא אלינו אחרי שאחיו, הבמאי דוד לוין, לא רצה לביים את 'יעקובי ולידנטל' בטענה שהמחזה לא שווה פרוטה של נחושת. הוא אמר שהוא לא יודע לביים, שהוא ירוק, וביקש שנעזור לו לעשות את זה כי אנחנו מנוסים ומשופשפים. בהתחלה היו קצת קונפוזיות, לא הבנו אותו לגמרי. אני לא יודע אם ישר הכרתי בגאונות שלו, אבל בתוך תוכי הרגשתי שצומח פה משהו מיוחד מאוד. הוא ביקש מאיתנו בעדינות: 'אתה בטובך תלך לפה ואת בטובך תיגשי לשם', ופתאום ראינו שזה עולם ומלואו לעבוד עם הבחורצ'יק הזה. למדנו ממנו כמו שלא למדנו משום במאי ושום בית ספר. הוא כאילו נולד במאי. הוא הזכיר לנו משהו שקצת שכחו: שאין תיאטרון בלי שחקנים. וממנו למדתי גם מה זה להיות בן אדם, שזה יותר חשוב מהכל בעצם.

"אחר כך שיחקתי כמעט בכל ההצגות שלו. נהיינו משפחה. ידענו שנעשה כל דבר שהוא רק יבקש, שנלך אחריו לאן שרק יגיד. נסענו עם ההצגות שלו בעולם, זכינו בפרס ראשון בפסטיבל אדינבורו - מזל שמצאתי את התעודה של הפרס במזבלה של הקאמרי, הצלתי אותה והיא תלויה אצלי על הקיר, ליד כל הפרסים האחרים. כשהצגנו את 'יעקובי' בניו יורק, כתבו עליי שאני באסטר קיטון הישראלי. זה היה נחמד. בכלל, ביקורות זה לא הכל, אבל נעים לקבל מילה טובה פה ושם ולדעת שאתה בסדר. גמזו כתב עליי פעם שלפעמים הכינור השני מנגן יותר טוב מהכינור הראשון".

כהן ידע תמיד לשדרג גם תפקידים קטנים ולתת להם נפח ואיכות של תפקידים ראשיים. זה סוג של מומחיות שלו, שידועה היטב לעמיתיו, המבינים שהתחרות אבודה: מה שלא יעשו וכמה שלא יתאמצו, כהן יגנוב מהם את ההצגה בידיים קשורות. אסור לשחק עם ילדים, כלבים ואלברט כהן. בין שהוא צונח ממסוק בפארק הירקון, מחופש לאלביס פרסלי, בתפקיד פרעה בהפקה של "יוסף וכתונת הפסים", או סתם יושב על כיסא, למשל בסאטירה הפוליטית "חמדת אבות", שעתידה לחזור לצוותא עם פתיחת אולמות התיאטרון ("כל פעם נותנים לי תאריכים ומבטלים, זאת תקופה משוגעת, עם הקורונה האידיוטית הזאת").

במחזה הכמעט נבואי של מיכל אהרוני, שביים אלון אופיר, כהן משחק פוליטיקאי תמים שראש ממשלה נכלולי הסובל מצניחת אשכים מתמרן כדי שיתמוך בסיפוח, ובתמורה ימונה לשר לענייני שום דבר ויקבור בארץ (כביכול) את עצמות אבותיו. כהן, אלא מה, שודד את ההצגה גם משחקנים מעולים כמו גיל פרנק ושרה וינו־אלעד, והוא הלב הפועם שלה. שחקן נשמה מקצועי.

כהן מתנגד לסיפוח, מצביע מרצ ומיואש מ"המצב". "ברור שצריך להיפטר מביבי", הוא אומר, "אבל מי יחליף אותו, תגיד לי? אין מחליף. זה מצב זיפת. זה כמו עם חנוך, שאין לו יורש, פשוט אין. כבר 20 שנה הוא מת, ואין סופר אחד שמתקרב לרמה שלו. איזה ייאוש. מדכא גם לראות במאים שמנסים לביים את המחזות שלו בדרך 'חדשה' ו'אחרת', וזה תמיד יוצא קאקען בסוף. למה להתחכם? הרי הוא כתב הוראות בימוי כל כך מדויקות, לכל רפליקה ורפליקה. צריך לציית להן ורק אז זה יעבוד. לי לא אכפת הגודל של התפקיד, אני רק רוצה מחזה טוב, וכאלה כמעט אין. רוב הסופרים הצעירים כותבים שטויות, דרעק, אני מצטער. מצד שני אומרים שגם בלונדון כבר אין מה לראות והכל אלטע זאכן. פה ושם יש משהו מוצלח. עליזה אולמרט, למשל, כתבה מחזה יוצא מן הכלל, 'פנטזיה לפסנתר', שבו קורמן וזהרירה ואני, השלישייה של חנוך, שיחקנו כאלה פולנים חארות, שזה היה תענוג. גם ב'חמדת אבות' יש אמירה חשובה והוא מצחיק, אז באתי בשמחה".    

אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)

גנב או נסיך

הוא נולד ב־1932 בסופיה בירת בולגריה, לאב אופטיקאי ואופטומטריסט ולאם עקרת בית. אחותו, המבוגרת ממנו בעשר שנים, מתה בשנתה לפני פרוץ הקורונה ("היה לה מזל"), בגיל 97. גם אביו ואמו הלכו לנמנם (כל אחד בשנה אחרת) ולא התעוררו, שניהם בגילים מופלגים.
"אבא אפילו לא היה צריך משקפיים עד הסוף, אבל עשה לעצמו זוג פיקטיבי כדי שלא יגידו שהאופטיקאי הולך בלי משקפיים. הייתה לו עברית דמיקולו, אבל הוא תמיד כתב לי לפני כל הצגה שאני אהיה הכי טוב מכולם. 'איך אתה יודע?', שאלתי אותו, 'הרי ההצגה עוד לא עלתה'. 'אני יודע', הוא אמר, ולי זה הספיק".

כהן מעיד על עצמו ש"הייתי ילד נורא מפונק, מכל הכיוונים. היו לי ארבעה סבים וסבתות. נהניתי מכל העולמות. הייתי כזה קטנצ'יק וניגנתי באקורדיון גדול, פם־פרם־פפם, וזאת הייתה סנסציה. בבר מצווה שלי ניגנתי לאורחים 12 שעות ברציפות, כמעט נשברו לי הידיים. והייתי מצחיק ועשיתי הצגות לכולם כל הזמן. אפשר ללמוד את המקצוע ולא להיות שחקן אף פעם, או שאתה נולד עם זה או שלא. למזלי כנראה נולדתי עם זה.

הייתה לי ילדות נהדרת. וחזקי, שנולד בעיירה שמפורסמת בבושם של מי ורדים שמייצרים בה, היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א'. הופענו יחד בתיאטרון הלאומי כבר כשהיינו נערים, אחרי שהתפלחנו להצגות בתור ילדים. הוא היה המלט, ואני הייתי למשל הזאב ב'כיפה אדומה', ואבא שלי כעס עליי, כי כל הילדים פחדו ממני ובכו בגללי והוא אמר לי: 'תתבייש לך!'. הסברתי לו שזה התפקיד, אבל זה לא עניין אותו. אחר כך הוא גם אסר עליי לשחק את הגנב השובב ב'בן המלך והעני', אז בגללו הסתפקתי בתפקיד המשעמם של הנסיך. הייתי גם פוק ב'חלום ליל קיץ', קפצתי בטרמפולינה שבעה מטרים, ועד היום יש בולגרים זקנים שרואים אותי ברחוב ומזכירים לי את התפקיד הזה. ראש הממשלה הבולגרי גאורגי דימיטרוב, שהיום יש על שמו רחוב גם בברלין, בא יום אחד מאחורי הקלעים ואמר לי: אתה מוכשר, ילד, אבל תיזהר שהאוזניים לא יגדלו לך יותר מדי. הכוונה שלא אהיה שוויצר. ואני באמת לא שוויצר. אף פעם לא הייתי".

משפחתו עלתה ארצה אחרי ביקור סוחף של דוד בן־גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית, בסופיה, שנאם ברוסית (שפתו השנייה של כהן) על פלשתינה, וקרא ליהודי בולגריה להצטרף להקמת "מולדת חדשה". "הבולגרים אהבו את זה, הם דיסציפלינריים וישר ארזו הכל ועלו לארץ בהמוניהם". כהן מספר שלא חווה אנטישמיות מימיו, ושהמשפחה חגגה את חג המולד ושאר חגי ה"גויים" יחד עם כל השכנים והחברים, והכל התנהל על מי מנוחות.

"חזקי עלה לארץ, אז עליתי איתו, באונייה של 400 נוסעים שהפליגו בה 4,000 בולגרים", ממשיך כהן. "כשראינו את האורות של הכרמל, חשבנו שהגענו לגן עדן, וכשגברת אחת בחלוק לבן נתנה לנו תפוז, ועוד בחינם, פשוט לא האמנו. תפוז היה כזה לוקסוס בבולגריה, אם היה לך מזל, היית מקבל תפוז על ערש דווי, כשאתה גוסס. השתוללנו משמחה. אחר כך הגענו למעברה בפרדס חנה, מקומצ'יק נחמד. לא ידענו מילה אחת בעברית. השפה נשמעה לי כמו צוענית, גורנישט כזה. התגייסנו לצה"ל, נתנו לנו שמיכה ומסטינג עם שני זיתים ומרגרינה - לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל. עד אז הכרתי רק חמאה.

"חזקי ניקה בתי שימוש בצבא, ואני הייתי טנקיסט ואחר כך אקורדיוניסט בלהקת פיקוד הדרום. אחרי הצבא הייתי קצת בתיאטרון המטאטא הסאטיריסטי, אבל אחרי שהבריטים עזבו את הארץ, לא היה על מה לעשות סאטירה. שיחקתי שם בין היתר עם בצלאל לונדון, אבא של ירון לונדון, שהיה שחקן נפלא ומותק של בן אדם. הבמאי שלנו מהלהקה, שרגא פרידמן, סידר לי אודיציה בהבימה, עשיתי נאום של אחד הקלאסיקונים הרוסיים מול הבוחנים רובינא, ברטונוב, מסקין, פינקל וקלצ'קין, ומתוך 57 נבחנים התקבלתי יחד עם בחורצ'יק מירושלים ששמו יוסי בנאי.

"עברית למדתי ממש לאט. זאת הייתה השפה של המקצוע בהבימה, אבל בחיים דיברו רק רוסית. התיידדתי עם כל הגדולים. מסקין היה שכן שלי, רובינא הייתה שובבה גדולה, ישבנו ב'כסית' אחרי ההצגות והיה נפלא. אחר כך חזקי התקבל גם הוא להבימה, והיינו הולכים ברגל מיפו לתיאטרון. אלה היו שנים נהדרות, מותק של חיים. כסף בקושי היה, אבל נהניתי מכל רגע. קיבלתי 100 לירות לחודש, שגם הן לא תמיד הגיעו, וצ'קים בלי כיסוי, מה שאומר שהקטסטרופות בהבימה הן לא מהיום. עשיתי חלטורות סודיות עם האקורדיון להשלמת הכנסה, כי זה לא היה מכובד כאילו להיות כליזמר, זיקו גרציאני ניגן חצוצרה, והיה שמח. אבא שלי היה גאה בבן הארטיסט שלו, שמשחק בתיאטרון הנציונלי של המדינה.

"שם הכרתי את אשתי הראשונה והאמא של הילדים שלי, רות מנזה. רותי ניגנה בתזמורת של 'זעקי ארץ אהובה', שהיה שלאגר גדול. שיחקתי איש שחור וצבעו לי את כל הגוף ולא רק את הפנים. היום זה בטח לא היה עובר בשלום, עם כל הפוליטיקלי קורקט. גם אורי זוהר שיחק שם, והתאהב בבת של רובינא, אילנה. אני קודם התחלתי עם אחותה של רותי, טליה, שגם היא ניגנה בתזמורת, קונטרבס, אבל היא אמרה לי: עזוב, אני נשואה עם שני ילדים קטנים, אבל יש לי אחות מאוד נחמדה, כדאי לך להכיר אותה. התקרבנו בנסיעות הרבות. רותי לא האמינה שיש מדינה כזאת באמת, בולגריה. לפניה היו לי הרבה חתיכות, כי הייתי צעיר ורווק ועשיתי חיים, אבל כשאמא שלי ראתה אותה היא אמרה: אתה צריך להתחתן איתה. והיא שוב צדקה".

מנזה הייתה פסנתרנית מחוננת בפילהרמונית, שהמלחין והמנצח הדגול ליאונרד ברנשטיין ("סיפור הפרברים") פרש עליה את חסותו והיה לפטרון שלה ולחבר קרוב של המשפחה. לני, נכדתו הבכורה של כהן, מתוך חמישה, נקראת על שמו. "אח, איזה מסיבות היו בדירה הזאת אחרי כל קונצרט. לני היה אוכל חומוס ושותה בקבוק ערק ואז מנגן לנו ג'אז עד חמש בבוקר. השכנים לא התלוננו על הרעש, אלא רק על זה שהוא הפסיק".

מנזה חלתה בטרשת נפוצה וידיה נפגעו, אבל במשך זמן מה עוד הייתה מסוגלת לנגן ביד אחת. ברנשטיין כתב יצירה לפסנתר במיוחד ליד אחת, והיא בוצעה לזכרה של מנזה אחרי מותה בגיל 54. גם אשתו השנייה של כהן, דעה, היא פסנתרנית, ששוהה כעת במוסד לחולי אלצהיימר. הוא אימץ, רגשית, את ארבעת נכדיה, ואומר ש"בלי הנכדים שלי הייתי אבוד בקורונה. הם ממלאים לי את הזמן ואת הלב עד שנחזור להופיע".  

אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)אלברט כהן (צילום: שלומי יוסף)

להיות העם שהיינו

אחרי ששכרו בהבימה העפיל כמעט עד 200 לירות בחודש, המפיק גיורא גודיק הציע לו 800 לירות בחודש (שהרקיעו בהמשך ל־1,200 לירות) כדי להשתתף במיוזיקלס "גברתי הנאווה" ו"כנר על הגג". כהן לא היסס ועזב את התיאטרון הלאומי. באולם אלהמברה ביפו, שהיום משמש כבית הכנסייה הסיינטולוגית, גודיק עשה ברודוויי לישראלים, והישראלים שתו את זה בצמא. כהן עבד עם הבמאי המקורי של "כנר על הגג", ג'רום רובינס האגדי (שגם ביים את הסרט של "סיפור הפרברים", לצד רוברט ווייז). טוביה החולב היה בומבה צור, אז כוכב ענק, שלימים מת צעיר ונשכח כמעט לגמרי מן הלב, אחרי שמדינה שלמה שרה איתו למשל: "אוכל, קדימה אוכל!".

"הוא היה כישרון גדול, אבל גם פוץ לא קטן, והיה כמעט בלתי אפשרי לעבוד איתו", מספר כהן, "הוא עשה המון קונצים ושיגע את כולם. וכששמע כמה כסף קיבל זירו מוסטל, שעשה את התפקיד בברודוויי, ושרובינס קרא לו 'המשוגע', הוא דרש אותו סכום מגודיק. גודיק העיף אותו לכל הרוחות, והביא במקומו את חיים טופול ואחר כך את שמוליק רודנסקי, ששלום עליכם כאילו כתב את התפקיד במיוחד בשבילו. עשינו עם רודנסקי גם גרסה ביידיש, ואני הפרענק שרתי בשפה הכי אשכנזית שיש והיה נהדר. גודיק הסתבך כששיקר לבעלי הזכויות באמריקה שהפרודוקציות לא מצליחות, כשבפועל הביזנס היה בשמיים והם תפסו שהוא רימה אותם.

"אחר כך הוא ברח לגרמניה והיה לו סוף עצוב, מסכן. אני הגעתי לקאמרי, לפרודוקציה של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. נתן אלתרמן וחנה מרון, שהייתה בהנהלה, ראו חזרה וחשכו עיניהם. הם אמרו שההצגה מזעזעת, בושה לתיאטרון, ושחייבים להוריד אותה מיד. שמואל בונים הבמאי האמין להם ואיבד את הביטחון. חשבנו שזה הסוף. ההצגה הראשונה הייתה מכורה לעובדי הדואר, והם פשוט השתוללו. ממש צרחו. ההמשך ידוע. זה היה שלאגר ענק. ככה זה בתיאטרון, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה".

במהלך השנים ביים כהן הפקות תלמידים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, בעיקר מחזות של חנוך לוין, מורו ורבו ("העזתי לנסות") וגם ערב מערכונים של ידידו הטוב אפרים קישון. "שיחקתי אצלו ב'סאלח שבתי' וב'תעלת בלאומילך', וגם עכבר שחור בהצגה 'שחור על גבי לבן'. היה נפלא לעבוד איתו, אם כי יש משהו בשמועה שהוא היה קמצן. בוא נגיד שמי ברז היו המקסימום שיכולת לצפות לו כשבאת אליו הביתה. ביימתי גם אסירים בשלושת בתי הכלא המרכזיים, וזאת הייתה חוויה גדולה.

"התיידדתי עם הקרימינלים הכי גדולים, רוצחים ושודדים וגנגסטרים, הכרתי טיפוסים כמו האדם השלישי מפרשת לבון, ואת אחד השותפים לרצח קסטנר, שבסוף התחתן (והתגרש) עם גיסתי, ואת זה שרצח בקולנוע צפון בתל אביב, ושיחק אצלי בתפקידים ראשיים עד שברח מהכלא לסוריה וחזר, והתאהב באלמנה של הנרצח וכל מיני מייסעס, אל תשאל. כשהופענו בתל אביב, היה חשש שהאסירים ינסו לברוח, אבל הם היו פנטסטיים והתנהגו למופת. לא היה רגע אחד משעמם. בכלל היה לי מזל גדול בקריירה שלי. היו לי מומנטים נפלאים. אפילו זכיתי להופיע עם הנכדה שלי, לני, במחזמר 'אוליבר'. איזו שמחה זאת הייתה".

אחרי קריירה עשירה מאין כמוה, שבה עשה מאות תפקידים בכל פלטפורמה אפשרית, משייקספיר ועד "רחוב סומסום", אבל תמיד נשאר חייל של תיאטרון, מה יש לו לומר על התרבות הישראלית העכשווית? כהן נושם עמוק ונותן מונולוג.

"תמיד היינו עם הספר, עם של אומנים ויוצרים ומדענים וחתני פרס נובל. יש כאן כל כך הרבה כישרונות כבירים, נפלאים. אבל התרחקנו ממה שהיינו. זה קרה בגלל ממשלות של כל מיני דגנרטים שלא מבינים בתרבות ולא אכפת להם מתרבות, ושהעדיפו לכבוש עוד חתיכת אדמה מטופשת, ובשביל מה? בשביל כלום. בשביל מה נהרגו כל אלפי הילדים ששלחנו לצבא? סתם. לחינם. המוות שלהם היה מיותר וחסר ערך. חנוך הבין את זה מזמן, הוא אמר שסאטירה לא עוזרת, שהוא כתב נגד גולדה והביא את בגין. הוא הבין שתיאטרון לא יכול לתקן שום דבר, אבל אנשים יכולים לתקן את עצמם. אולי עוד נצליח לחזור להיות העם שהיינו, אם נפסיק להתעסק בשטויות, אם ננסה להיות בני אדם ולהתרכז במה שאנחנו באמת טובים בו, שזאת תרבות ויצירה.

"הבחורצ'יק הזה, גלעד קמחי, מנהל עכשיו את הקאמרי. הוא התחיל בתור כוריאוגרף והתפתח בהדרגה. יכול להיות שייצא ממנו משהו ושהצעירים שם לא רק ירקדו ויקפצו אלא גם יעשו דברים רציניים. שנים רצו אצלנו להקים בית אבות לשחקנים, כדי שיזדקנו בכבוד, עם חברים וקולגות. זה לא קרה, אבל אולי זה עוד יקרה. עוד לא אבדה תקוותנו. אני לא טיפוס נוסטלגי במיוחד, מה שהיה היה. יש בי גאווה וסיפוק על מה שהשגתי, וסקרנות לקראת כל מה שעוד מחכה לי ולמקום המצחיק הזה שבו אני חי".