בראש של אלכס מורוזוב רצות תמונות משני סוגים. הסוג הראשון מלווה אותו מאז שהשתחרר מהצבא, לפני 19 שנה, ויש בו אלימות, אכזריות וזוועות שחווה במהלך שנות שירותו הצבאי. הסוג השני שונה בתכלית ומורכב מפורטרטים רגישים של אמנים ידועים ויוצרים בראשית דרכם. אותם, בשונה מהסוג הראשון, הוא יכול לביים. כאן הוא יכול לעשות הכל. 

אצל המוזיקאי דן תורן למשל, זיהה את החמלה והדאגה האבהית לקהל שלו, יחד עם המרד ותחושות הייאוש מהמצב. עם הראפר "סגול 59" (חן רותם), שיחת המסדרון שלפני הצילומים על התקופה והמתחים שבה הולידה פורטרטים של כוח פנימי ונחישות. השחקן זבולון מושיאשווילי הפתיע עם תמונות רוחניות של שלווה עמוקה וצחוק מהלב, ואילו הסטנדאפיסט גיא אדלר גילה את הצדדים הדרמטיים והרגישים יותר שבו.

עכשיו הגיע זמנה של תערוכת פורטרטים פרי עדשתו, שתיפתח מחר ב"שדה", מרחב תומך ליוצרים מכל התחומים, הממוקם בבניין משרדים ישן ורגיל למראה בתל אביב. בקצה המסדרון נמצא גן מלבלב של צמחים מטפסים המוביל לחלל צבעוני מאוד. "יש פה אווירה של יצירה, מוזיקה וצבעים עוצמתיים בקירות, שנותנים רקע חזק לתמונות התלויות", אומר מורוזוב. 

"הפורטרטים וצילומי יחסי הציבור שנבחרו לתערוכה משקפים רגעים של השראה, יציאה מהקופסה, לפעמים על הגבול הדק שבין הטירוף לבין השקט". למרות הסגר, מורוזוב החליט להשאיר את אירוע ההשקה של התערוכה, שיתקיים מחר בערב, על כנו. עד 30 בספטמבר, תאריך נעילתה, ניתן יהיה לערוך בה סיור וירטואלי דרך דף הפייסבוק של "שדה". 

הפורטרטים של מורוזוב: גיא אדלר (צילום: אלכס מורוזוב)הפורטרטים של מורוזוב: גיא אדלר (צילום: אלכס מורוזוב)

מורוזוב (40) הוא אחד מנפגעי הלם קרב החיים בישראל. הוא חי בתל אביב עם זוגתו שיר אלוני, המנהלת של "שדה". צילום, מבחינתו, הוא הדרך לרפא את עצמו. "החלטתי לצאת לדרך עצמאית כצלם, כך שהתערוכה הזו היא מעין מפגש היכרות וחגיגה של התחלה חדשה", הוא מספר. 

"די מההתחלה, כשהתחלתי לצלם אנשים וגם קצת לפני, גיליתי תהליך של ריפוי ושחרור עצום שמתרחש בזמן סשן הצילומים גם אצלי וגם אצל המצולמים שלי. את זה אני רוצה להראות. מבחינתי, מדובר בצעד די אמיץ בתקופה הזו. כצלם וכאדם אני מקווה לרגש ולגעת בלבם של המבקרים, ושזה ייתן השראה למישהו". 

האהבה לצילום ניטעה בו בגיל צעיר מאוד. "כבר משנות הילדות המוקדמות אהבתי דברים טכניים", הוא מספר. "חייתי אז עם סבא וסבתא שלי. סבא שלי היה מהנדס, וכל הזמן יצר ועשה משהו. תמיד ראיתי סיטואציות בראש בצורה של תמונה סטטית. זה היה תחביב, אבל רק כשהשתחררתי מצה"ל קניתי לעצמי מצלמה, ואז ממש התחלתי להיכנס לזה. כשהתחלתי ללמוד תקשורת חזותית ב־2005 העמקתי עוד יותר והשתמשתי בצילום ככלי מרכזי בעיבוד ובעיצוב שעשיתי. 

אחרי הלימודים התחלתי לצלם באופן מקצועי. הקמתי עסק לעיצוב יחד עם חבר ולא הצלחתי לנהל אותו, אז סגרנו. מעבר לזה, עבדתי בתעשייה בצילום בוקים של שחקנים ובעבודות שונות של עיצוב גרפי או במפעלים לעיצוב תעשייתי. לצערי, ציוד הצילום היקר שהצלחתי לקנות אחרי שנים של עבודה נגנב מדירה של חברה שאצלה התארחתי. 

זה גרם לעצירה של שנים בצילום המקצועי. התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. אחרי שהכרתי את שיר, היא אפשרה לי להשתמש במצלמה שלה. לאחר הפיטורים האחרונים שלי לפני חודשיים, יחד עם מה שהצלחתי לארגן מחדש, היא עודדה אותי לפתוח אצלה את הסטודיו שלי. כמו באנשים אחרים, ובמיוחד מתחום היצירה, הקורונה כמובן פגעה בי כלכלית".

הפורטרטים של מורוזוב: דן תורן (צילום: אלכס מורוזוב)הפורטרטים של מורוזוב: דן תורן (צילום: אלכס מורוזוב)

"מלחמת התשה"
מורוזוב נולד במינסק, בירת בלרוס, בדצמבר 1979. ב־1990 עלתה משפחתו לארץ, "בעיקר בגלל צ'רנוביל והתנכלויות מצד הרשויות", הוא מסביר. את הקליטה הוא מגדיר כקשה וממושכת: "כל מה ששלחנו ממינסק לישראל הגיע אחרי שנה וחצי, כשרוב הקופסאות פתוחות.

בשנים הראשונות גרנו ביפו, אבל אחרי שלוש שנים עברנו למרכז תל אביב, אז העניינים התחילו להשתפר. שיחקתי טניס, רכבתי על אופני הרים וניגנתי בגיטרה. למדתי בתיכון עירוני א', ומשם שאבתי את דעותיי המדיניות והפוליטיות". ואז הגיע הגיוס.

הוא התגייס בסוף 1998 למשטרה צבאית, לפלוגת סחלב, פלוגה מבצעית שפעלה בחברון בזמן האינתיפאדה השנייה. "הייתי לוחם, צלף, ולאחר מכן מ"כ ומש"ק", הוא מספר. "במשך שנה הייתי באינתיפאדה. השגרה בחברון הייתה רוויה אירועים אלימים מסוג שונה, אם זה הפרות סדר בצורת קטטה או משהו המוני יותר. ביצענו פעולות בלילות בתוך שטח פלסטיני, אבל עד האינתיפאדה לרוב השתמשנו בעיקר באמצעים לפיזור הפגנות. ספגנו אבנים, בקבוקי תבערה וכל מיני דברים אחרים. כשהתחילה האינתיפאדה, התחלנו להשתמש בכדורים אמיתיים ולא מגומי. בהתחלה היה כאוס מוחלט. עברו חודשים עד שהצבא הכניס טנקים לחברון. זו הייתה מלחמה. מלחמת התשה". 

בסוף 2001 מורוזוב עזב את המוצב, אבל המוצב נשאר איתו. בזמנים של ערות ובלילה, בחלומות. "אם יכולתי לחזור בזמן, לא הייתי מתגייס כלל", הוא אומר. "אני מרגיש שהפכתי לסדיסט ולרוצח. את האיש הזה הייתי שמח לגרש מתוכי, אבל האיש הזה הוא אני".

מתי הבנת שמדובר בהלם קרב?
"כבר בצבא ידעתי שנדפקתי. זה ששמים עליך תווית עם איזה שם של מחלה, לא אומר שרק אז זה מופיע. היו סימפטומים ישר מהשחרור, שנמשכים עד היום בצורות שונות. בשנים שעברו מאז השחרור פגשתי אנשים שסיפרתי להם חוויות משם, וכולם אמרו שאני צריך טיפול, אבל לא הסכמתי לשום טיפול. איך אני, לוחם, בן אדם שעבר את כל הגיהינום הזה ויצא משם, יכול לבקש טיפול? במהלך השנים שלאחר הצבא עוד לא קלטתי או הייתי מודע לזה שאני בפוסט־טראומה, אבל הזיכרונות, ההבזקים מהדברים שחוויתי, הרעשים והחושים שלי חזרו המון פעמים באמצע החיים הרגילים לשם, לכל מה שעברתי. מצאתי את עצמי מוחק את עצמי בניסיון למחוק את מה שקרה לי. 

הגעתי לזוגיות עם שיר עם ההבנה שהרבה ממה שקורה לי לא ממש בסדר, אבל לא ידעתי לשים על זה את האצבע. היא הבחינה בהתנהגויות שלי, בקושי הרב מול בירוקרטיה, בהרעבה העצמית ובעוד כל מיני דפוסים של התעללות בעצמי. היא זו שאמרה לי שכדאי שנדבר עם אחותה הגדולה, עו"ד רוני אלוני־סדובניק, כדי להיעזר בה להתחיל את תהליך הפנייה למשרד הביטחון שיכירו בי כנכה צה"ל, שלפחות אקבל את התמיכה הנחוצה".

הפורטרטים של מורוזוב: זבולון מושיאשווילי (צילום: אלכס מורוזוב)הפורטרטים של מורוזוב: זבולון מושיאשווילי (צילום: אלכס מורוזוב)

נחמה בלב
על פי נתוני ארגון נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי - הלם קרב הוא תגובה פוסט־טראומטית של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית־מלחמתית. כ־10%־15% מכלל הנפגעים במלחמה הם נפגעי הלם קרב. בישראל מוכרים על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון כ־4,600 נפגעים כאלה. 

בנט"ל מסבירים שהמעבר מחיי אזרח לחיים צבאיים הוא חד. החייל מאבד את כושר הבחירה והתנועה, ועליו לציית לרשויות פיקוד כפויות. על מנת להסתגל לסביבה הצבאית על החייל להפעיל מנגנוני התמודדות ומאמצי הסתגלות למצבים חדשים ולא נעימים, כלומר מתעוררים קונפליקטים נפשיים. 

בזמן מלחמה מתווסף מעבר קיצוני וקשה הרבה יותר – המעבר מתנאי שלום וביטחון לתנאי מלחמה, לצד החשש להיפגע ואף להיהרג. הקשיים הבירוקרטיים המוערמים על נפגעי הלם קרב בישראל עולים לכותרות תדירות. באוגוסט האחרון יצאה לדרך ועדת משנה לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב, במטרה לשפר את המענים להלומי קרב ובני משפחותיהם: קיצור ושיפור הליך ההכרה בנפגעי פוסט־טראומה, טיפול במשפחות הנפגעים ושיקום תעסוקתי.

"בשלב מסוים עשיתי טיפול בהילינג ופשוט הקאתי את הכל החוצה בהתקף מטורף של בכי והיסטריה", מתוודה מורוזוב. "צפו זיכרונות והמון דברים ספציפיים שעזרו לי להכיר בזה שאני סובל מפוסט־טראומה. הדבר שהכי קשה לי לעשות זה לבקש עזרה, וכשכבר החלטתי לעשות זאת, גיליתי קיר במקום חיבוק, ערימות של בירוקרטיה וכדורים פסיכיאטריים ששיבשו לי את החיים עוד יותר. פעם בכמה זמן אני מקבל איזה מכתב, שולח איזה מכתב, אבל להגיד שאני יודע בדיוק מה קורה, אין לי מושג מה קורה. נשבר לי מהתהליך הזה".
 
ואיפה נמצאת הנחמה הגדולה?
"בלב , בנשמה, באופטימיות".