"אם אני מוכיח שהמוגבלות הפיזית של הרקדנים החרשים היא חסרת משמעות, זה מראה שאין סוף ליכולת של כל אחד מאיתנו ועם אמונה אפשר להשיג דברים שהם מעבר למצוי", אמר לי בראיון בשנת 80'. כשהזכרתי לו את דבריו אלה בראיון לפני שלוש שנים, הגיב: "אני עומד כיום מאחורי כל מילה שאמרתי לך אז. רוח האדם היא מעל לכל מגבלה ובלהקה שלנו התבטאה בכך שלא ניתן היה להבדיל בה בין הרקדנים השומעים לבין הרקדנים החרשים".
"קריירה של רקדן לא נמשכת לנצח ועליו לדעת לפרוש מהבמה בזמן", אמר אפרתי בביתו המוזיאוני בתל-אביב, כשמוקף בציוריו הרבים נראה היה לי כאריה בחורף. "קריירה של רקדן היא משהו שבא ונעלם, היה והתאדה, כשבהגיעו לגיל מסוים הבמה מקיאה אותו. מכל אומנויות הבמה זו אמנות הרגע. לעומת שחקנים וזמרים שיכולים להמשיך ולהופיע אף בגיל מבוגר, לא כן הרקדן שאומנותו מתבטאת בתנועה".
"בניו-יורק נחשפתי לתרבות האפרו-אפריקאית והושפעתי ממנה", סיפר בראיון. "גרתי אז שנה בהארלם, כשאף אחד לא העז להיכנס לשם. מה שספגתי בכנסיות של השחורים בשכונה, התבטא אחר כך בעבודות המחול שלי יחד עם אווירת בתי הכנסת בירושלים של ילדותי".
אפרתי היה בניו-יורק האיש הנכון בשעה הנכונה. כשהברונית בת-שבע דה רוטשילד באה לשם כדי לגייס את גרהם כמנהלת האומנותית הראשונה של "בת שבע", זו סחפה עמה את אפרתי, שבשהותו עדיין ב"תפוח הגדול" למד את תפקידי הסולו שלו ביצירות הבראשית של הלהקה החדשה. אפרתי, שעם יצירות מכוננות כמו "לפתח חטאת רובץ" ו"עין-דור", זכה בה לתהילה ואותו תיאר קלייר בארנס, המבקר הנודע של ה"ניו-יורק טיימס", כ"רקדן הישראלי המציע משהו אינדיווידואלי", לא הסתפק בכך.
"למדתי מהרקדנים האלה לא פחות ממה שהם למדו ממני", הוסיף. "הרקדנים החרשים הם פשוט פנומנים וחקיינים ממדרגה ראשונה. לדעתי, יש בתוכם מטען אדיר שאנחנו, השומעים, לא מכירים. הם מוכיחים שאפשר לתקשר בלי לדבר ודי בסימנים, במבט, או בתנועת ראש".
אפרתי, שבהתמסרותו ל"קול ודממה" כמו ויתר על קריירה של כוריאוגרף בינלאומי, עשה בה כמט הכל והתמודד לא אחת עם הקשיים שאליה נקלעה. "הבנק כבר לא מוכן לשחרר כסף לקיום שלנו", בלין בפניי בראיון נוסף ב-86'. "הגענו לרגע של אמת, כשפשוט אין ממה לשלם לרקדנים. כבר קרה שהוצאתי ללהקה צ'קים מהחשבון הפרטי שלי. זה נורא לעמוד כעני בפתח לצעוק, כשכל מה שביקשנו זה כמה גרושים. טוב שיש ללהקה סיורי הופעות בחו"ל, שם יודעים להעריך אותנו. במצב של הלהקה זאת התרופה הטובה ביותר בשבילנו".
לכאורה, הזכייה בפרס ישראל ב-96' הייתה שיא הקריירה שלו. לדבריו, כשהתקשרה אליו השרה שולמית אלוני כדי לבשר לו על הזכייה, לא יצא מגדרו. "בשבילי פרסים הם עוד מחיאות כפיים", ניסה לשחק אותה "קול".
לטענת אפרתי, איש-מחול מוערך ועטור פרסים, התרגש לא פחות, אולי יותר, כשזכה בפרס אייזיק שטרן על תרומתו לעיצוב המחול הישראל. "אתה יודע מה זה היה בשבילי, כשהכנר הדגול בא לנגן לכבודי?", נפעם.
ב-2001 עבר לאחר סגירה מאונס של "קול ודממה", "שהייתה לי כנפילה לבור עמוק", "אירוע מוחי קטן", כדבריו, שאיים לשתק אותו. "רופאים השתגעו ממני איך זה פתאום חלף לי תוך שבועיים", סיפר. "כשהתחלתי לצייר, לא נשאר זכר מהאירוע".
"גם כיום אני משתדל ליהנות מהחיים, אם כי בצורה אחרת", העיד. "בדרכי נשארתי נאמן למחול, כשבציורי האקריליק שלי יש הרבה תנועה וגם מוטיבים מיצירות המחול שיצרתי בעבר. עם כל הכאב, זה מה שנשאר לי מהריקוד". כששאלתיו לבסוף לדעתו על המחול בישראל של שנות האלפיים, השיב: "ממשיכים לעשות בארץ מחול וטוב שעושים אם כי כמו בזמני חסרים תקציבים. מהבחינה הזאת אומנות המחול בישראל הייתה ונשארה בת חורגת בין אומנויות הבמה".
התרעות פיקוד העורף