השחקן עודד מנסטר, שבדרך כלל רגיל לבדר ולשעשע, ישב במבוכה באולפן קשת, כשהעצבות שניבטה מעיניו הסגירה את שעובר עליו בתקופה האחרונה. לא, תודה, אל תכינו עוד חבילת מזון לשבת, או כל סעד חומרי אחר. סיפורו הנוגה של מנסטר משקף את מצבם של אומנים רבים, שהקורונה גזלה מהם את החיות ואת הסיבה לקום בבוקר.

הפגנת עובדי תעשיית התרבות  (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)הפגנת עובדי תעשיית התרבות (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

"בסגר הראשון הייתה אשליה שהקורונה הגיעה לביקור קצר ו'עד פסח הכל ייגמר'", הוא נזכר. "ב-6 במארס עוד שיחקתי את הבן של ציפי שביט, אחלה אמא, בהצגת 'אמי הגנרלית' - ומאז שממה. בהתחלה ניסיתי פרנסות חלופיות; אפילו שליח על אופנוע. הבעיה שלי היא לא כלכלית. אפשר להסתדר, מה גם שאשתי היא סגנית מנהל בבית-ספר. אצלי הקושי הוא נפשי".

"מהר מאוד הרגשתי שאני מתחיל לאבד את הזהות שלי. אני קם בבוקר ואין בשביל מה. כאדם תוסס, שכל כך אוהב את המפגש עם הקהל, שמרוב שזה חסר לי, הגעתי עד כדי בכי על הכר. לא אכחיש - בסגר השני, שנכפה עלינו, נקלעתי לדיכאון עד כדי כאב פיזי בגוף. בכאוס שנוצר, אני לא מוצא את עצמי כאדם, כעודד. אני מרגיש כמו...זומבי. כאילו שאני גבר מת מהלך".

"בתחילת יוני נמצאתי חיובי לקורונה", מנסטר, תושב רמת-גן, ממשיך בסיפורו. "החשד הוא שנדבקתי כשלימדתי בבית הספר למשחק של ענת ברזילי, שחזר לתפקד זמנית בחלון ההזדמנויות של מאי. הייתי שם אחד מהארבעה שנדבקו מתלמיד חולה בקורונה".

מה הרגשת?

"הסימפטום היחיד שהרגשתי היה איבוד חוש טעם וריח לחלוטין. כלומר, חומוס זה כמו נוטלה ולהיפך. כדי לא להדביק את המשפחה, מצאתי את עצמי כלוא 17 יום בחדר קטן בבית. פיזית, הייתי בסדר, אבל מבחינה נפשית זה טלטל אותי. העברתי את הזמן בקריאת ספרים ובעיקר בשיחות עם חברים, גם בייעוץ פסיכולוגי דרך מכבי".

בדיקות קורונה (צילום: רפי קורן,באדיבות בית החולים הלל יפה)בדיקות קורונה (צילום: רפי קורן,באדיבות בית החולים הלל יפה)

לא רק שנכנסת לבידוד, אלא גם בודדת...

"אכן, לפני הבידוד שלי לצערי הייתה לי הזכות המפוקפקת להכניס מספר גני-ילדים בחולון לבידוד. על לא עוול בכפי עשו לי שם שיימינג מטורף כאילו שבאתי להופיע בפני הילדים בידיעה שנדבקתי, מה שבכלל לא נכון. הייתי שם עם מסכה ובהופעה עצמה הייתי במרחק של שני מטרים לפחות, כנדרש".

בן 48, מנסטר, בני-ברקי במקור, אב לשלושה. לדבריו, גילה את רזי הבמה בהיותו חניך ומדריך בבני-עקיבא. כשהשתחרר מהצבא, ניגש לגורו המשחק יורם לוינשטיין ובסטודיו שלו, מי שנהיה האורים ותומים שלו, עבר, כפי שהוא אומר, את "התקופה המדהימה בחיי ומאז אני מכור למשחק".

שיא הקריירה שלו היה תפקיד זיו סופר בטלנובלה "לגעת באושר", שהקנה לו את פרס שחקן המשנה בטלוויזיה לשנת 2001. "מאז עשיתי בעיקר תפקידים משלימים, לא משהו שמוביל", הוא אומר. "אני מודה לאל על מה שיש ומשחק בעיקר בתיאטרון 'אספמיה' של דליה שימקו. לצד התיאטרון והטלוויזיה עשיתי הרבה דיבובים ואני פעיל בהנחיות".

מצד שני, האם עלו אצלך פה ושם הרהורים לגבי הסבה מקצועית?

"עלו, כמעט כמו אצל כל שחקן, אבל בכל פעם לפני שמצאתי את עצמי בצומת כזה, אשתי, יהודית, הייתה אומרת לי שהיא לא רואה אותי עושה משהו אחר חוץ ממה שהוא הייעוד שלי - המשחק. למעשה היו לי במרוצת השנים הצעות מלוות בהבטחה למשכורת טובה, אבל תמיד צץ תפקיד שמשאיר אותי במקום שקרוב לוודאי עלי להישאר בו. ואם מתחולל צונאמי, צריך לתת לו לעבור ולהמשיך הלאה".

וה"הלאה" לוט כעת בערפל. "אני לא יודע מה יהיה עם התרבות יום אחרי הקורונה", סח מנסטר. "התחלתי לסגל לעצמי מנטרה של יום אחרי יום בלי ספקולציות לגבי העתיד. האופטימיסטים מדברים על זה שעד מרץ נחזור לפעילות מלאה והפסימיסטים חוששים שזה עלול להימשך עד סוף 2021".

מי אשם במצב הנוכחי של התרבות?

"יש הרבה אשמים. כשמשתוללת מגפה עולמית, לא יעזור אם נאשים אותם. עלינו להילחם ולייחל שיהיה לנו לובי יותר חזק כדי שישמעו אותנו ויהיו מודעים למצוקה שלנו. די, הגיע הזמן שנפסיק להיות שקופים. אנחנו חייבים להישאר עם הראש מעל המים כדי לא לטבוע ולהחזיק את עצמי שפויים".