"סגר או לא סגר, ממשלה קמה או נופלת, לא רק שההצגה חייבת להימשך, אלא שדווקא בתקופות קשות ומאתגרות אני מרגיש הן כיוצר, הן כמנהל עמותה, שעלינו להשמיע את הקול שלנו", אומר אייל לנדסמן, המנהל האומנותי של פסטיבל הצילום השמיני, שירים עוגן בשני הבא ויצפה לקהל במיקום מפתיע.
"הקורונה גרמה לביטול פסטיבלים רבים, או לקיומם באופן מקוון, מה שלא מתאים לפסטיבל כשלנו", מוסיף לנדסמן. "ברור שלא חשבנו לפרוץ בבכי של 'אכלו לי, שתו לי' והיינו נחושים למצוא פיתרון הולם, שיאפשר לנו לגרום לאנשים לצאת ולו לשעה קלה מהמסכים ומהרשתות החוצה.
"מאחר שאי אפשר כעת לקיים פסטיבל בחלל סגור, חיפשתי מקום מתאים תחת כיפת השמים ברחבי תל-אביב עד שבריצת בוקר נקלעתי לכיכר המדינה, שהפכה לאתר בנייה עם בור ענק במרכזו, מוקף בחומה. החומה הזאת, באורך של קרוב לקילומטר, נראתה לי אידיאלית לתצוגת צילומי הפסטיבל כתערוכת צילומי חוצות, פתוחה לכל וללא עלות".
את הפסטיבל תפתח הרצאתו המקוונת של הצלם הבריטי הנודע מרטין פאר על 40 שנות קריירה מאחורי העדשה, שבמהלכן הוציא לא פחות מ-120 ספרי צילום ועשייתו מגיעה אל עיצומה של תקופת הקורונה.
בין הצלמים שיציגו תערוכות יחיד בפסטיבל, שהאוצרת הראשית שלו היא מיה ענר: ג'ונס בנדיקסן מנורווגיה על שבעה גברים מרחבי העולם, המאמינים שהם גלגולו של המשיח; דיאנה מרקוסיאן, צלמת אמריקאית ממוצא ארמני בעקבות שואת עמה; רפאל מילק מפולין מתחקה אחר סוגיות של מחאה ושינויים גיאופוליטיים במזרח אירופה; נדב קנדר, צלם לונדוני יליד דרום אפריקה, בעבודות חדשות בעקבות משבר הקורונה; יורגה גמבואה הקולומביאני בתיעוד שבטים עתיקים בהרים בארצו; פרנצ'סקו פראצ'י האיטלקי בפרויקט נוגע ללב לגבי שינויים באוכלוסיית סיציליה; מתיאס ברשלר ומוניקה משווייץ על שינוי האקלים ועוד הרבה.
אייל לנדסמן, שאחראי לכך שכל הטוב הזה יגיע הפעם לשוחרי הצילום כאן, יחגוג במהלך הפסטיבל 50. הוא, חיפאי במקור, מצהיר שתשוקתו לצילום פרצה בזמן שירותו הצבאי בנח"ל: "בגלל בעיה בברכיים החמצתי קורס צניחה ומצאתי את עצמי במוצב נידח בהרי חברון, שפשוט לא היה מה לעשות בו. מתוך שעמום העברתי את הזמן בלי סוף במצלמה שחבר הביא איתו. שם נדבקתי בחיידק".
כשהשתחרר, החל לעסוק בצילום עיתונות. "מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי", הוא נזכר. עם הזמן עבר להתרכז בצילומים בתחום התרבות, בעיקר צילומי תיאטרון ומחול. איכות צילומיו הביאה לכך שב-2006 רכשה אוניברסיטת הרווארד את ארכיב עבודותיו.
לנדסמן: "הצילומים המקוריים נשארים אצלי ומה שהועבר להם, עובר תהליך של שימור כחלק מדיגיטציה של תרבות לטובת מחקר אקדמי. מדוע הדבר לא נעשה בארץ, זו שאלה שיש להפנות לגורמים הנוגעים בדבר כאן".
עד מהרה התברר שלנדסמן, אשר וידאו-קליפ שלו היה מועמד לפרס הגראמי, איננו מסתפק בצילום בלבד. ב-2009 ייסד את פסטיבל הצילום הבינלאומי ושלוש שנים לאחר מכן האידיאליסט שבו הקים את "PHOTO IS:RAEL", עמותה שלא למטרות רווח, שבה מאמינים צילום הוא שפה אוניברסלית, החוצה תרבויות ומגדרים - ומאפשרת יצירת גשר בין מרכז לפריפריה ובין הקהילות המוחלשות בחברה לכלל הציבור.
"עם הזמן הפכנו מפסטיבל שבצידו גם פעילות חברתית לארגון חברתי, המקיים גם פסטיבל", מעיד לנדסמן. "באיזשהו שלב הבנתי שזה לא יכול להיות על הדרך, אלא זה הפך אצלי לפול טיים ג'וב. זה גרם לכך שבפועל הפסקתי לצלם עד כדי כל שמזה חודשים רבים לא נגעתי במצלמה".
אינך מתגעגע אליה?
"לא, אני לא מתגעגע למצלמה, בפרט שרק נתתי לה לנוח ולא עזבתי אותה, כמובן. בעשייה הנוכחית אני מצליח לגעת בהרבה יותר אנשים, או במילים אחרות - להביא ליצירת לשינוי חברתי יותר משמעותי מאשר בזמן שבו החזקתי מצלמה. אמנם אני אוהב צילום ומעריץ צלמים, אבל אני מאמין יותר בפלטפורמה ולדעתי צריך להשקיע בה כדי להביא לשינוי חברתי".
כלומר?
"מאוד קל לעשות תמונה בטלפון, אבל מאוד קשה ליצור רצף של סדרת צילומים. זה שצילמת שקיעה, זה מקסים. נשאלה היא איך הצילום הזה מייצר תהליך, איך הוא משפיע על אנשים. זה החלק המרתק בעיניי".
