פרולוג

בשנת 1960 סערה וגעשה הארץ בגלל ילד בן 8 שקראו לו יוסל'ה שוחמכר. שלוש שנים קודם לכן הוא עלה לארץ מברית המועצות עם אמו אידה, אביו אלתר ואחותו זיוה. בגלל קשיי קליטה שלחו ההורים את בתם לפנימייה דתית. את הבן, יוסל'ה, שלחו לסבו נחמן שטרקס. כעבור זמן מה, כשהשתפר המצב הכלכלי של ההורים, הם ביקשו מהסבא שיחזיר את יוסל'ה, אבל הוא סירב.

לפי השמועות, נאמר לו שההורים רוצים לחזור לרוסיה עם יוסל'ה ובכך יוציאו אותו לשמד. הסבא ובנו, שלום שטרקס, דודו של יוסל'ה, החביאו את הילד. הם אמרו לו שהוריו רוצים להחזיר אותו לרוסיה ושכנעו אותו לשתף עמם פעולה. יוסל'ה שוחמכר הוחבא במקומות שונים בארץ, בין השאר בראשון לציון, ירושלים, צפת, בני ברק ובמושב קוממיות. החיפושים אחריו עלו בתוהו.

"יוצר בחסד וחבר אמיתי": הכותב והפזמונאי אבי קורן הלך לעולמו בגיל 75

בית המשפט העליון הורה לסב להשיב את הילד עד 15 בפברואר, אולם הסב סירב, גם לאחר שנכלא. ב־21 ביוני 1960 הוברח שוחמכר לחו"ל כשהוא מחופש לילדה.

בשנת 1960 הייתי בן 15 וביחד עם תלמידי בתי ספר ברחבי הארץ הרעשנו את המדינה בקריאות ובהפגנות "איפה יוסל'ה?". הייתי חבר במועצת התלמידים הארצית למען יוסל'ה שוחמכר. נפגשנו עם חברי כנסת, אישי ציבור, סופרים, אומנים ואנשי רוח. בלהט הנעורים ובעודף אדרנלין הנעורים שלנו היינו בטוחים שמה שלא יעשו איסר הראל והמוסד, נעשה אנחנו.

ואז החלטנו לקיים את אם כל ההפגנות. המקום שנבחר היה אולם קולנוע "מקסים" בתל אביב. טוב, זה היה הכי גדול שיכולנו לחשוב עליו. עובדה, האולם היה מלא.

כשאמא של יוסל'ה זעקה ביידיש "אבא, תחזיר לי את הבן שלי!", לא נשארה עין יבשה באולם.

ואז עלתה לבמה אישה גבוהה ויפה. היא קראה סיפור על נשר שחוטף תינוק ונושא אותו בציפורניו עד לפסגת הר גבוה. האם הגיבורה נאבקת ברוחות ובסלעים, נפצעת, ובשארית כוחותיה מגיעה לקן הנשרים ומחלצת את תינוקה מציפורני הנשר. ראיתי אותה מאז בהמון תפקידים. אבל את הפעם הראשונה שראיתי את בתיה לנצט אני לא יכול לשכוח.

כל טוריו של אבי קורן במעריב

תמונה ראשונה

כשהייתה בת שנתיים, עלתה משפחתה ארצה מהונגריה. הם היו מראשוני המתיישבים של הרצליה. "בעצם, הייתי הילדה הראשונה של הרצליה", נהגה לומר. היא גם הייתה בין חמשת השחקנים הראשונים שהקימו ב־1944 את התיאטרון הקאמרי.
 
"באחד הימים של שנת 1944 נפגשתי במקרה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב עם יוסף מילוא, שחזר באותה עת מאולפני הרדיו בירושלים, שם שהה לצורך הקלטות. הוא הכיר אותי מההצגות והציע לי להצטרף ללהקת המערכונים. הלהקה הפכה בתחילת 1945 לתיאטרון הקאמרי, שהציג הצגות תיאטרון באולם ברחוב נחמני 4 בתל אביב".
("סיפורה של השחקנית בתיה לנצט" / אלי אלון)

אבל כדי לחזור להתחלה, צריך לחזור להרצליה. אל המפגש הראשון שלה עם הבמה, שהיה דווקא טראומטי ולא בישר את ההמשך הכל כך מוצלח. לנצט הייתה ילדה קטנה ששיחקה בהצגת ילדים תפקיד של חסידה העומדת על רגל אחת. כשהילד ששיחק את הזאב נכנס לבמה, היא נבהלה וברחה מהבמה.

"התפנית קרתה כעבור זמן, כשהוריי יצאו לאירוע האחד במאי", סיפרה ליעקב בר־און ב"מעריב". "מבית הפועלים במושבה שמעתי קולות. כשהצצתי פנימה, ראיתי איזו גברת מקריאה שיר אנטי־מלחמתי של אלכסנדר פן. זו הייתה השחקנית מרים ברנשטיין־כהן".

הוא היה אדם פשוט
רבבות ישנם כמוהו:
רחב הגרם, איש עמל,
יד גסה ומיובלת,
לב גדול ונשמה,
אם זקנה, אישה־פועלת,
בת קטנטונת, בן פעוט
("נגד!" / אלכסנדר פן)

"'כמוה אני רוצה להיות', אמרתי להוריי. לא הרפיתי מהם עד שהביאו אותי אליה, לתל אביב, כדי שתלמד אותי להיות שחקנית".

תמונה שנייה

היא הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של התיאטרון הקאמרי, עד שנאלצה לחלוק את התואר כשהצטרפו אליה שתי הגרציות הגדולות: חנה מרון ואורנה פורת.

לימים, כשפרשה מהבמה אל עבודת השם, אמרה "לא הייתי מעורבת חברתית, אבל פה ושם הבינותי שיש במרחב החברתי בתיאטרון את נושא אורנה–חנה". היא, בדרכה שלה זכתה בפרס שחקנית השנה על תפקידה הבלתי נשכח ב"ירמה" של לורקה, ושנה אחרי כן על "מלאך האבן" של תומאס וולף. את שתיהן ביים פיטר פריי.

אתנחתא

פיטר פריי עלה לישראל ב־1952. הקריירה התיאטרלית שלו בארצות הברית נבלמה כשהואשם בקומוניזם בתקופת ציד המכשפות של הסנאטור מקארתי. לפני שהגיע לכאן הוא עוד הספיק להתגייס למלחמת האזרחים בספרד נגד הגנרל פרנקו הפשיסטי. בארץ היה אחראי לכמה מההצלחות הגדולות שידע התיאטרון הישראלי. בשנות ה־50 הקים את החוג לאומנות הבמה באוניברסיטת תל אביב.
פיטר פריי היה בעלה השני של בתיה לנצט ואביה של מיכל.
הוא נפטר בלונדון בשנת 1991.

בתיה לנצט (צילום: מירי צחי)בתיה לנצט (צילום: מירי צחי)

תמונה שלישית

"דרכי אל הדת הייתה מאוד איטית. באתי אליה ממרחקים של אידיאלים קומוניסטיים ברוח של שוויון, אף על פי שאף פעם לא הייתי קומוניסטית ממש. הייתי בתהיות בעקבות השואה, עד שבמהלך שהות בפריז נגלה לי האור בהרצאות על יהדות ששמעתי מהרב יהודה ליאון אשכנזי, המכונה 'מאניטו'. כשעלה לירושלים, עברתי בעקבותיו לרובע היהודי בעיר העתיקה, וממנה הגעתי לפני יותר מ־30 שנה לטבריה דרך צפת". (מתוך ראיון עם יעקב בר־און / "מעריב", פברואר 2019)

זה היה ב־1968. היא קיבלה מלגה מהממשל הצרפתי להכרת התרבות הצרפתית, ויצאה לשהות של שנה בפריז. במהלך שהותה שם ביקרה בהרצאות שערך הרב יהודה ליאון אשכנזי."אני באה למאניטו ללמוד תורה", סיפרה לדן מרגלית, "ואני פוגשת רמה של חשיבה שלא פגשתי בחיי, בכל פגישותיי עם גדולי ישראל וגדולים בעולם. משוררים, סופרים. הרבה מעל לרוחני".

ואז החלה ההתנתקות מהבמה. "היינו מקבלים כרטיסים להצגות גם אם לא השתתפנו בהן. אני כבר לומדת בירושלים ואני מקבלת כדרכי את הכרטיסים לאיזו הצגה בתיאטרון הקאמרי. עומדת לבד בחדר ואומרת בקול רם - אני מדברת הרבה בקול רם עם עצמי - אוי ואבוי, ביום רביעי זה השיעור בפרשת השבוע של מאניטו. ואני אומרת לעצמי: אל תגידי אוי ואבוי, תגידי מה מעניין אותך. התיאטרון או השיעור. השיעור כמובן. אז אם השיעור, כבר אין לך בעיות. שמתי את ההזמנות ולא הלכתי".

תמונה רביעית

"האם יש רגע שבו את אומרת: וואו, אני רוצה לחזור לבמה. אני רוצה לחזור למחיאות הכפיים! אני רוצה לחזור להיות מלכת תל אביב, דיזנגוף־פרישמן?", שאל אותה דן מרגלית בתוכנית "חותם אישי".
"לא", ענתה בתיה לנצט. "הגעתי במקרה לתיאטרון. הייתי בת 11 וראיתי בפעם הראשונה ציבור. קהל. ושם, מרחוק, עומדת אישה קטנה כזאת, עם שמלה שחורה ומדקלמת שיר של אלכסנדר פן".
"אבל אהבת את התשואות?", הקשה דן מרגלית. "אהבת את הקהל שקם על רגליו?".
"דן, תאמין לי, הייתי נבוכה. עשיתי תמיד איזה טריק. התחבאתי קצת אחרי מישהו ועוד מישהו".
"אבל לא היית חייבת. עובדה שאת נמשכת לזה, את נשאבת לזה".
"זה כל כך נוח, עד כדי כך שלמשל: 'כמה זה עולה?', 'בשבילך, גברת לנצט, חצי מחיר'".

אפילוג

אמש חשבתי
שלא במקרה יבוא מלאכי
וידחה את היום העולה
הרחק מזה.
לעוד שנה. או עשרים ויותר,
מעבר לכל יום שישי או אחר,
ונמשיך לשבת שאחרי יום חמישי,
גם בשבוע הבא ואחרי ואחרי ואחרי

ובימות החול נמשיך לעמול,
כמו בכל יום אתמול.
ואולי בעוד עשרים שנה ויותר
נוציא את היום הזה שנגנז
ונחגוג את הערב היפה
רגועים קצת יותר. וקצת עייפים...

... ונתבדה חלומי ולא בא מלאכי
והריני בזה. וכל המבוכה עמדי
("מלאכי" / בתיה לנצט)

בתיה לנצט, אחרונת המייסדים של התיאטרון הקאמרי, שנולדה היום לפני 99 שנים ונפטרה לפני כחצי שנה, השאירה שתי בנות: ליאנה ומיכל החרדית, 13 נכדים ולמעלה מ־20 נינים. אבל אני תמיד אזכור אותה בתפקיד ירמה העקרה, זו שתשוקתה וזעקתה המשוועת לפרי בטן הרעידה את הקהל.

מאין תבוא, נערי נער חמד
מצמרת השלג, מהכפור הגבוה
מה תשאל מעמי, נערי נער חמד
כותנתך לי אשאל שזכה וחמה היא
יפזז לו החורש באור, באור הזרוע
ובלבו יפכה וירון המבוע

הנה בחצר הכלב נובח
הנה בין עצים שורקת הרוח
הנה השוורים גועים שם ברפת
הנה הלבנה שערי סורקת
יפזז לו החורש באור, באור הזרוע
ובלבו יפכה וירון המבוע

מקצווי מרחקים מה שאלת, הנער
הגבעות הלבנות בחזך שאלתי
בוודאי, נערי, נערי, נער חמד שלי
והלא בגללך כל עצבי וסבלי
כאבי במותני מפציעני כחרס
ומותני בשבילך כבר הצעתי הערש
אימתי את פניך תשים על הדרך
עת ניחוח יסמין יעלה מגופך
יפזז לו החורש באור, באור הזרוע
ובלבו יפכה וירון המבוע
("נערי" / מילים: פדריקו גרסיה לורקה / תרגום:
רפאל אליעז)