בשש עשרה לחודש יוני
ארבעים ושש.
בטרם הוא הלך לגשר
והריח אש...
את הכלי הוא לא נצר
לחץ... כדור עקר:
"דחילק מוטק'ה - היא אמרה לו,
ככה היא אמרה
(חיים חפר)

במשך שנים האמנתי למה שסיפרו לי הגדולים. שהשיר הזה נכתב במיוחד לכבודי ביום ההולדת שלי. כנראה שנורא רציתי להאמין ולכן לא שאלתי אפילו מי הם הדחילק מוטק'ה והדחילק שולה האלה שלא הכרתי אותם בכלל.

רק כעבור הרבה שנים גיליתי שהשיר נכתב על הלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946, כאשר בו־זמנית באותו הלילה תקף הפלמ"ח 11 גשרים בכל רחבי הארץ, ביניהם גשר מטולה שעל נחל עיון, גשר בנות יעקב, גשר דמיה, גשר אלנבי על הירדן, גשר אל חמה בחמת גדר, ועד נחל הבשור מדרום לעזה.

ורק דחילק מוטק'ה ודחילק שולה נותרו נעלמים. התהלכה שמועה שמוטק'ה הוא מוטק'ה ליפקין, שנהרג בשיירה לירושלים, ואת שולה, שהייתה אז בת זוגו, הכרנו כולנו לימים בשם שולמית אלוני.

אבל לגביי הושלם שיר יום ההולדת שלי מהרגע שבו אני מצאתי את זו שקוראים לה שולה.
(פורסם ב־16.6.2017)

השנה היא 1964. שש בבוקר. החייל עושה דרכו בטרמפים מהיאחזות כרם שלום לפיקוד הנח"ל ביפו.
ניר יצחק, מגן, נירים, גבים, נחל עוז, סער, יד מרדכי. כל הארץ קיבוצים־קיבוצים, ומכל קיבוץ יוצאות משאיות.

החייל מתקדם כשהוא מדלג ממשאית למשאית. קופץ, מזנק ונוחת על הארגזים העמוסים בפירות ארצנו, בירקותיה ובביציה. פה ושם הוא לא מצליח להתגבר על יצרו ושולף מתוך אחד הארגזים איזה מלפפון או אשכול ענבים אדום ועסיסי.

כשממש־ממש מאיר לו המזל פנים, הוא מוזמן לעלות לקבינה ולשבת ליד הנהג. לאן אתה צריך? הנהג שואל, והוא, שממש חיכה לשאלה, עונה מיד: קראו לי לפיקוד הנח"ל ללהקה. בתור מה ("בתור" בשורוק ולא בחולם)? שואל הנהג, כשהוא מסיר את עיניו מהדרך ומפנה מבט בוחן לעבר החייל.

בתור (בחולם ולא בשורוק) אחד מהלהקה, עונה החייל.
מה, כמו טופול, אורי זוהר וכאלה? שואל הנהג ושוב מפנה לעבר החייל מבט. אבל הפעם זה מבט ארוך יותר ובוחן יותר, שיש בו גם שמץ של פקפוק ותהייה.

משהו כזה, ממלמל החייל. רק עכשיו הוא תופס את גודל המעמד. הוא הולך להיות כמו טופול, אורי זוהר, יוסי בנאי, אריק איינשטיין, יהורם גאון. הוא הולך להיות חלק מהשושלת המפוארת. חלום חייו עומד להתגשם.
להקת הנח"ל, היר איי קאם.

לשכתו של קצין החינוך של הנח"ל סרן דן ידין. הוא קם מכיסאו ולוחץ את ידו של החייל. אם הוא קם ולוחץ לי את היד, חושב החייל, אז אני לא צריך להצדיע. סוף־סוף הגעת, אומר הקצין. אנחנו מחכים לך מהבוקר. תשמע, חבר אחד מהלהקה החליט להשתחרר באמצע התוכנית. הוא לא מעוניין לחתום קבע, ואנחנו חייבים למצוא לו דחוף מחליף.

ראיתי אותך מנחה את המסיבה של סיום הטירונות וחשבתי שתתאים לנו, מה דעתך? מה דעתי, קופץ לבו של החייל ונדמה לו שעוד מעט הוא יזנק מתוך גופו, יקרע את חולצת החאקי ויפרוץ בהורה היאחזות סוערת. הוא כבר ראה את התוכנית הזו יותר מפעם אחת. מהמוצלחות של להקת הנח"ל. "חפש אותי". "עוד לא אכלנו שום דבר". "שנינו יחד תחת מטרייה אחת". "מחר אולי נפליגה בספינות". הרדיו לא מפסיק להשמיע אותם והוא שואל אותי מה דעתי. בוא ניכנס לאולם החזרות, אומר הקצין, ובכך בעצם שחרר את החייל מלענות על השאלה מה דעתו. בוא, בוא, מזרז אותו הקצין, הם מחכים לך מהבוקר.

שם, באולם החזרות של פיקוד הנח"ל, האולם שבו בילו במשך שירותם הצבאי גברי בנאי, פולי, חנן גולדבלט, עליזה רוזן, שם חיכו לחייל שניים מחברי להקת הנח"ל. הם היו קצת כעוסים והרבה עצבניים. בחייך, דן, עוד מעט יוצאים להופעה ואתה מחזיק אותנו כאן בשביל מה, אמר חייל צרוד. תירגע, יאיר. אמר חייל עם בס עמוק ולא צרוד. התחלה טובה, חשב החייל, שהיה נרגש מזה שהוא עומד מול שניים מלהקת הנח"ל. הצרוד הרים אקורדיון ואמר: אני אשמיע לך שיר, אתה תחזור אחריי ואחר כך שאולי יראה לך את ההעמדה.
יאיר ניגן את הפתיחה, והחייל מיד שר "בה בקיבוץ בה בנות בכמות אך ישנה נה נה נה נערה מתוקה. יש לה פה יש לה פה יש לה פלא של גוף וגם פי פי פי פי פיגורה דקה".

איך הם יכלו לדעת שהחייל מכיר את כל שירי להקת הנח"ל לדורותיה? שמילדותו הוא גדל, צמח וחלם על הרגע הזה?
אחרי שהחייל ביצע את ההעמדה, אמר שאולי, שהסתבר שהוא מפקד הלהקה (שלימים נוסף לו התואר "מיתולוגי"): שמע, אתה מתאים לנו. ויאיר האקורדיוניסט (שמיד נוסף גם לו התואר הנ"ל) שאל: איך קוראים לך. אבי, ענה החייל. לי קוראים יאיר, ענה יאיר.
ואם היינו בקזבלנקה ולא באולם החזרות של להקת הנח"ל ביפו, היינו אומרים שזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
(פורסם ב־26.8.2016)

ביום קיץ חם אחד של שנת 1965 עלתה על הבמה באולם פיקוד הנח"ל נערה קצוצת שיער בחולצת פרחים צבעונית.
מה את עושה? שאל אותה אחד הבוחנים.
שרה, ענתה הנערה.
נו, אז תשירי.
אז היא שרה.

הבוחנים נותרו פעורי פה כמו שאומרים. חלק מהם כבר ראו יותר מנבחן או שניים בחייהם. במאי הפזמונים דני ליטאי, שניסה לשדר הבעה של שוויון נפש, שאל אותה "יש לך עוד משהו?", ואיצ'ה, קצין החינוך, לחש לו, "מה אתה צריך עוד משהו, זה לא ברור?".
"ברור שברור", ענה לו דני, "אבל בא לי לשמוע אותה עוד".

ואז היא שרה כורל של באך. כשנטע, האקורדיוניסט של הלהקה, ניסה להצטרף בנגינה, היא הפסיקה אותו. "אתה מפריע", העזה הנבחנת הצעירה להגיד למלווה הוותיק. גם הפעם נותרו כולם פעורי פה.

איפה למדת לרקוד כל כך יפה? שאל אפרים קישון בהומור ההונגרי שלו.
הנה אשתי. לחש מפקד הלהקה לחברו כוכב הלהקה.

ארבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים התחתנו שולה והמפקד שלה מהלהקה, זה שאמר כבר אז בבחינה שלה "הנה אשתי". החתונה נערכה על הדשא בנהלל, כפר מולדתה.

וכמו בכל החתונות במושב, כל שכנה קיבלה פתק שבו נכתב מה היא צריכה להכין. שולחנות ארוכים הוצבו ומפות לבנות נפרשו. הוקמה גם במה, כי הרבה אורחים היו אמורים להופיע עליה. גם להקת הנח"ל כמובן. מה שהכפיל ושילש את כמות האורחים מהעמק שהשמועה הגיעה אליהם.

לפתע, בלי שום הכנה, החל לרדת גשם ששטף את המפות והעיף את הצלחות ואת כל המנות שעליהן.
בדרך לנהלל החליק הרכב עם כמה מחברי הלהקה, שבילו את הלילה בחדר המיון של בית החולים רמב"ם במקום בחתונה.
"אפילו השמיים בוכים", אמרה אם החתן ובכך הביעה את דעתה על הנישואים. אגב, עם השנים היא התרגלה, וכשהשלימה אחרי 30 שנה, היא נאלצה להתרגל לגירושים.

כל מי שהיה בחתונה ההיא לא שוכח. אבל הוא זוכר גם את ההופעה הבלתי נשכחת של להקת הנח"ל עם הכוכבת בבגדי כלה, שנערכה ברגע שהגשם חדל.
(פורסם ב־28.7.2017)

השיר נעשה כל כך אישי וכל כך פרטי לכל כך הרבה אנשים, עד שכשגיליתי את זה החלטתי להימנע מלענות לאלה ששאלו אותי למי כתבתי אותו. פתאום הבנתי שקרה משהו שלא אני ולא שמואליק אימברמן ואפילו לא שלמה ארצי, איש מאיתנו לא ידע ולא שיער. "אנחנו לא צריכים" הוא אומנם שיר, אבל כנראה שיש בו משהו מעבר לזה.

המספר האישי של לשקה הוא 495836, זה שאחריו הוא שלי, 495837, וזה שלפניו הוא של לייזר בן דודו. שניהם, לשקה ולייזר, נקראים על שם סבם אליעזר ממשפחת הרב סלונים מחברון. שלושתנו היינו שמו"צניקים והתגייסנו לנח"ל במסגרת גרעין "יהב" של השומר הצעיר.
אגב, איתנו בגרעין היה גם דרור, שזכה במספר האישי הכי מפורסם באותם ימים. זה של דינה ברזילי.

התיאור של דינה ברזילי לא היה דומה לזה של דרור שנשא את מספרה האישי. טעה גם הרס"ר שחשב שהנה הנה הגיע החייל שאפשר להסתלבט עליו. דרור היה בעל כושר לא רע בכלל ולכן ויתרו המ"כים והרימו ידיים אחרי ניסיון או שניים. לשקה ואני לא היינו מה שנקרא היום "מורעלים". שרדנו את כל המסעות והריצות והטרטורים כשאנחנו שומרים זה על זה, ממריצים זה את זה ומבטיחים זה לזה לא להישבר. ושרנו הרבה. שנינו הכרנו את המילים של כל השירים. לשקה אהב לשבש את המילים ולהמציא במקומן מילים חדשות. כששמענו בפעם הראשונה את "חיילים יצאו לדרך", הוא שר מיד "אז פתאום אמר חייל ושמו מנצור / אין סבון אז נשפשף באבן צור".

אחרי הטירונות הלכנו לכרם שלום. משם יצאתי אני ללהקת הנח"ל. לשקה המשיך במסלול הנח"לאי. התדהמה הגדולה שלי הייתה כשבאתי לקיבוץ שמיר, שבו הם היו לפני שהבנים יצאו לאימון המתקדם. לשקה, שעבד במדגה של הקיבוץ, קיבל גוף משולש ושרירי. החבר הצנום שלי מהטירונות היה פתאום גבר.

וישנו גם יוסק'ה. החבר הכי טוב שלי. יחד עלינו מכיתה לכיתה. הוא פתר בשבילי את המבחנים במתמטיקה, ואני עשיתי עבורו את המבחנים בצרפתית. המורים היו בטוחים שלשנינו יש כתב יד זהה. הם לא העלו בדעתם שזה מה שעשו תלמידים הגונים וטובים חניכי תנועת השומר הצעיר. לצערנו, מאוחר מדי להודות ולהתוודות כי אין למי.

כשראיתי בפעם הראשונה את תמונת המחזור שלנו, נבהלתי. יוסק'ה לא הבין מה כל כך מבהיל.
אתה נראה פה כמו "נפל במילוי תפקידו", אמרתי לו.
צחקנו. עד היום אנחנו נזכרים בזה וצוחקים.
אחרי הטירונות הלך יוסק'ה לקורס מ"כים ומשם המשיך לקצונה.

"טוראי אליעזר (לשקה) גרונדלנד נפל בקרב שנערך בסנהדריה בירושלים ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), על שחרור עיר הקודש וסביבותיה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים".

הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.
שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמואליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש.
לייזר התחתן עם רותי והם ברבדים. דרור ורחל בירושלים. יוסק'ה ואילת מחלקים את חייהם בין שם לכאן.
לשקה בהר הרצל. ורק הוא נשאר בן 22.
(פורסם ב־28.4.2017)

זה קורה לי לעתים נדירות שמישהו שאני לא מכיר מזהה ויודע מי אני. כשנכנסתי לבדיקה, זו הייתה אחת מהפעמים הנדירות האלה. הטכנאי שזיהה וידע מי אני, הסביר לי בפרטי פרטים מה הוא עומד לבצע.

"אם תרצה הסבר או שתהיה לך שאלה, אל תהסס לשאול", אמר והתחיל בבדיקה, כשהוא מדווח למישהי שישבה בקצה החדר, הכי רחוק מהקרינה ורשמה כל מה שאמר. כמו סייר מיומן במסע ניווט שמפענח מפה טופוגרפית הוא קרא בשם הבלוטות, מיקומן, צורתן וגודלן. ככל שהמסע התקדם, הקול הבוטח והמתרונן שלו נחלש. אלה היו הרגעים האלה שאתה שומע ולא רוצה להבין. אתה לא יודע מה אתה שומע, כי אין לך מושג על מה הוא מדבר. אבל אתה מרגיש בטון הדיבור משהו שלא נעים לך לאוזן.

"אמרו לי במזכירות שהפענוח יגיע לרופאה שלי תוך שבוע?", ניסיתי לשאול בלי להסס ולממש את הזכות שהוא העניק לי לפני הבדיקה. "לא לא!", אמר הטכנאי המזהה, "אתה הולך אליה מיד מחר בבוקר", והוסיף: "יותר מזה אני מנוע מלומר".

יצאתי לרחוב אבן גבירול. התיישבתי על ספסל. לפני שהכל מתחיל וברגעים המעטים האלה שבהם אני עדיין לבדי עם הבשורה, אני חייב להירגע ולהחליט כמה החלטות חשובות, כמו למי לספר, איך לספר ומתי לספר.
(פורסם ב־15.11.2019)

שמעתי תיאורים על האור הגנוז ועל המנהרה ההיא שמושכת אליה ומפתה את הנשאבים אליה, וכל מיני סיפורי זוהר ורוגע ונחת פתאומית, שקוראים להם מוות.

לפני חודש וקצת יותר נקרתה לפני ההזדמנות הנדירה לחוות את החוויה הזו בעצמי, בנשמתי ועל בשרי. אפילו הבטחתי לאחי לחוות, לשמור ולזכור כל רגע. כדי שאם אשאר חי, יידע הוא ממני הכל מעדות ראשונה. כי על האמון בין אחי לאנוכי אין ערעור. וברור שהוא מאמין ומקבל ללא פקפוק ותהייה את התיאור שלי, או לפחות מאמין שזה הכי קרוב לחיים.

חה, חה, התיאור של המוות הכי קרוב לחיים...
מכיוון שבגלל סיבות שלא תלויות בי הפרויקט נדחה מעט, אני מניח לו בינתיים. ואתם, כולל יצחקי אחי, תיאלצו להיאזר בעוד מעט סבלנות. לא נראה לי שזה סיפור של יובלות.

בסיפור שלי התערבבו כל מיני חזיונות, מחשבות, רצונות, החלטות נחושות לזכור ולשמר ולא לאבד אפילו פרט אחד. "אתה חזק" ו"אתה גיבור" ו"אתה תוכל" ו"אתה תתגבר". בעצם, אתה לא יודע על מה הם מדברים והמילים הן סתם מילים. אתה לא חזק, ואתה לא גיבור, ואתה לא בטוח בכלל שתוכל, ולא חושב על זה שתתגבר. אתה מורדם ומונשם ולא יודע איפה אתה ואיך התגלגלת לכאן ולאן תצא מפה בכלל, אם בכלל.
זה המוות שלי. לא משהו ששווה לחזור אליו. ממש לא.
(פורסם ב־14.8.2020)

"הנה אשתי, לחש מפקד הלהקה לחברו": מיטב הקטעים שכתב אבי קורן

במשך חמש השנים האחרונות ועד למותו בשבוע שעבר, כתב כאן אבי קורן בכישרון עצום על גיבורי התרבות שלנו, שנשזרו לא פעם בסיפור חייו. לפניכם פרגמנטים נבחרים מהמדורים השונים