ראש בקיר: לאחרונה נווה צדק הציורית מתהדרת בציורי קיר צבעוניים - פקח ואזרח מתווכחים, כנר בודד מנגן ופרצוף אדום מחייך. כל ציור שונה, בגודל ובנושא, אך ניתן לזהות שמדובר באותו אמן. יצאתי לחפש את האדם שמאחורי הציורים ונדהמתי מהדרך שעבר, מפסגת עולם הפרסום ושיתופי פעולה עם החברות הגדולות ביותר עד לציורי קיר באישון לילה. האמן החדש שכובש את תל אביב נחשף, רק אל תגלו למשטרה.

הכירו את אור בר-אל, 34, בשנה האחרונה גילה עצמו מחדש, את ה-"אני האמיתי" שלו ועל הדרך גם מצא פתרון לכל מכאוביו. סיפורו מתחיל לפני שנים, כשסיים לימודי אנימציה בבצלאל ופרויקט הגמר שלו, BEAT, סרט על דמות אפורה בעולם אפור, זכה להצלחה עולמית. אחרי שחבק עולם ונאלץ לחזור לשגרה, מצא עצמו עובד במשרד, יוצר לאחרים, דועך לאיטו ונצבע בעצמו באפור.

לאחר שנה אפורה פוטר: "זו קלישאה, אבל זה הדבר הכי טוב שקרה לי", מספר אור, "יחד עם חבר טוב, לירן לין, פתחנו סטודיו ששמו, ONTHEBEACH. הם יצרו תוכן מצוין, למותגים ולמשרדי הפרסום הגדולים ביותר בארץ, קליפים כמו "אייל שני אוכל פיתה" ו"שלישיית", יצירות מעולות וויראליות יותר מהקורונה. 

סוכת המציל שהצילה אותי

אך לא כל הנוצץ זהב, עם ההצלחה הגיעו קשיים: "משהו לא היה טוב, כבשנו יעדים, עבדנו עם החברות הכי גדולות, אבל הלחץ והעומס השפיעו עלי, התחילו לי כאבים כרונים בצוואר". למרות הכאב אור המשיך לעבוד ובזמנו החופשי אייר להנאתו. הכל השתנה כשעיריית תל אביב הוציאה קול קורא לציור על סוכת מציל, אור הכין סקיצה, לא חשב על זה יותר מדי, שלח ולהפתעתו זכה. לפתע הבין את גודל המטלה, מלצייר בקטן, במחברת ובאייפד, הוא פתאום מצא עצמו מצייר על סוכת מציל. כך רצתה הקארמה, מ-ONTHEBEACH, אור מצא עצמו על החוף.

אור מספר בהתרגשות על ציור הרחוב הראשון שלו: "שבוע שלם של עבודה מטורפת עם יאיר הלפרן, חבר ואסיסטנט, עבדנו בגובה עם מקרן עצום, כל יום הייתי חוזר וכולי מלא אנרגיות". זה הרגיש לו נכון, נדמה שסוף סוף מצא את עצמו, הוא החל להסתכל אחרת על הרחוב וציוריו מצאו בית חדש. במהרה עזב את הוידאו והבימוי, בדומה למוכר ארטיקים בחוף, הצהיר: "אני הולך!". סגר את המשרד והתמקד כל כולו באומנות רחוב: "אני בא מקטן, ציור במחברות ופתאום לצייר ברחוב פתח אותי, זה שונה לצייר בגדול עם דליים של צבע ומכחולים, זה פשוט כיף".

View this post on Instagram

A post shared by OR BAR-EL (@or_bar_el)

"הסוכה נהייתה איקונית, זה מוזר לי שאני עשיתי את זה" - אור על סוכת המציל. (צילום: אור בר-אל)

הפתרון לכאבים כרוניים

כאמור, אור סבל מכאבים כרונים והיה שרוי בלחץ תמידי מהעבודה: "אמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות? אני עובד עם החבר הכי טוב שלי, בהרמוניה מוחלטת, מצליחים ועדיין זה לא פוגע בול והכאב לא עובר". אור ניסה הכל על מנת לטפל בכאב: "סבלתי במשך שבע שנים, הלכתי לכל מי שאפשר, מסאז'ים, דיקורים, פסיכולוג, אבל בסופו של דבר, מה שריפא אותי היה שהתחברתי לאני האמיתי שלי". 

"ברגע שהתחלתי כולי להשקיע בזה, להתרכז במה שנכון לי, נרפאתי. זה פשוט מדהים איך הנפש עובדת, כשיש לך כאבים כרונים, זה סימן. זו אולי קלישאה אבל זו הזדמנות להסתכל באמת פנימה, לשאול את עצמך מה לא בסדר. לא סתם כואב". אמן מיוסר זה פאסה. 

עם נפש חופשיה בגוף בריא, אור יוצא ליצור, הוא נמנע מהגדרות. היצירה שלו משתנה כל הזמן, הוא לא מפסיק ללמוד, לנסות ולשחק: "התחלתי בלצייר פרצופים ולעשות דברים בכיף, ולאט לאט זה הולך למקום יותר רציני, עם קריצה למה שקורה בעולם, כמו הפקח. אין לזה סוף, אני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים, ואני באמת עושה אבל תמיד אני בתחושה שאפשר עוד". 

כמו קעקוע חינה לקיר

אור לא סתם מקשקש על קירות, הוא מתכנן, מכין סקיצות ודואג: "הרצון הוא להיות ספונטני ובלי דאגות, אבל אני מרגיש אחריות כשאני מצייר על קיר". לפעמים הציור מגיע מהקיר עצמו, לפעמים זו תחושה פנימית: "אין לי איך להסביר איך אני בוחר מה לצייר, זה כמו לחן, משהו בתוכי פשוט יודע שזה מתאים, לפעמים אני ממש מרגיש את זה, לפעמים אני צריך חוות דעת חיצונית. אבל זה תכלס ניסיון ורגישות".

גרפיטי דומה לקעקוע חינה לקיר וזה חלק מהותי מהיצירה, הידיעה שהיא זמנית. אך להבדיל מהרבה ציורי קיר בתל אביב, הציורים של אור שורדים ומתמזגים עם הרחוב באופן שלפעמים נדמה שהעירייה הזמינה אותם. לדוגמא, הפרצוף האדום: "ראיתי את הקוביה והתחלתי לשחק עם הרעיון של פרצוף, ברגע שאתה משקיע, בוחר פלטה, קונה צבעים, אז רוב האנשים מבינים את העניין". והתוצאה מחייכת בעד עצמה. 

אך לא הכל חיוכים, מלבד פחד מפקחים אור נלחם בביקורת עצמית, מנסה לשים את האגו בצד: "הבנתי שהתשובה לבעיות היא לעשות, הכל כל כך זמני בעידן הזה, גם אם אתה מפציץ, למחרת כבר לא זוכרים, גיליתי שיש בזה משהו גם משחרר נורא, אם אתה מצליח להמשיך וליצור". בעידן המודרני צריך ארגז כלים מאסיבי, כפי שאור מסביר: "כשהייתי קטן חשבתי שמה שחשוב זה לצייר יפה, אבל כיום אני מבין שזה לא הדבר, כיום יש משמעות לאיך אתה משווק, ליצירתיות ותפעול רשתות חברתיות, זה להיות one man show".  

View this post on Instagram

A post shared by OR BAR-EL (@or_bar_el)

אור והחיוך (צילום: אינסטגרם, אור בר-אל)

ראש בקיר

התהליך עצמו די פשוט, כפי שאור מתאר: "קניתי מקרן קטן, אני לפעמים הולך, רואה קיר, חוזר הביתה, עושה סקיצה באייפד ואז בלילה יוצא ומצייר את זה על הקיר. זה לוקח כמה שעות עבודה רצופות, צובעים שכבה, מחכים שתתייבש, צובעים עוד שכבה, לפעמים אני חוזר בבוקר שאחרי לתיקונים קלים. האמת שאני ממש ילד טוב, אני מנסה לעשות את זה במקומות שהם סבבה, על בתים הרוסים ולקבל אישור מבעל הנכס".

ההתבוננות הפנימית הולידה פרויקט נוסף, "ראש בקיר", מוקומנטרי על אמנות רחוב, בה אור מתעד את תהליך היצירה וצוחק על עצמו ועל התיעוד הרציני של אמן: "קיבלתי בוסט מטורף מפידבקים, הפרויקט משלב את הוידאו מפעם ואת הגרפיטי מהיום, יחד עם חברים קומיקאים". אור מנצל כל כלי בארגז הכלים שלו ובונה דברים יפים.

בזמן שדיברנו, נעמד לידינו זוג תיירים והצטלם עם הציור של אור, "אתה רואה, זה מדהים, זה מה שכיף, אנשים נהנים". לאור פרוייקטים נוספים רבים ומעוררי השראה, "עברעתיד", בו הוא מדמיין גרסה עתידנית לתמונות איקוניות מהעבר, סקאצ'-מי-איף-יו-קן, בו אור קורא לעוקביו באינסטגרם לשלוח לו תמונות אותן הוא משרבט בזריזות. מומלץ לבקר באתר ולהתרשם משאר העבודות, ואם מתחשק לכם ציור קיר משלכם או פורטרט, דברו עם אור ותוסיפו קצת צבע לחיים.

אור עבר כברת דרך וכעת פוצח בדרך חדשה. יש בו חששות, ביקורת עצמית ודאגות, אך גם דליים של אמונה וצבע. לשוחח איתו הזכיר לי את חשיבות המסע של הנפש לעבר הגשמה עצמית ומימוש. לדעתי, חלק קטן מאיתנו הצליח להפיק משהו משמעותי מהבידוד בסגרים. למזלנו, עוד לא מאוחר מדי לקחת כמה רגעים לעצמנו ולחשוב מה אנחנו באמת רוצים לעשות. אך להבדיל מאור, אולי עדיף משהו חוקי.

''חברות'' - ציור קיר (צילום: אור בר אל)''חברות'' - ציור קיר (צילום: אור בר אל)