"היום, דוקא [דווקא] היום בא הרצון, אחרי זמן רב מאוד, להתחיל לחתום על ניר [נייר] את מאווי, רעיונותי, רגשותי, רשמותי [מאוויי, רעיונותיי, רגשותיי, רשימותיי] - הכל. גם הגשמיות וגם הרוחניות מוכרח לדעת ולסבול, לשמוח [לשמח] חברי זה "היומן". למעלה העליתי בזכרוני - בקירוב - את אשר עבר עלי וקרה אתי [אותי] במשך חדשים [חודשים] אלה, חדשי [חדשי] הפרידה - בקיוב [בקייב] ואחר-כך כאן במוסקבה. הכל רשום".
כן, כן, הכל באמת רשום. כך, בעברית נאה, אבל לא לפי כללי הכתיב המלא של היום, פתח במוסקבה, אי אז ב-26 בדצמבר 1923, צבי בן-חיים, שחקנו הצעיר של תיאטרון הבימה, הצעיר אף הוא, את יומנו. מהיומן, שנכתב בכתב-יד, משתקפים לא רק דמותו של השחקן בן ה-25, המייחל לתפקיד - ושנרחיב עליו בהמשך - ולא רק ההווי בתיאטרונו בן השש, אלא גם ניתן ללמוד ממנו על העברית, שהייתה שגורה באותה תקופה.
"יש כאן שיתוף פעולה מסוג חדש בין לשון לבין תיאטרון", אומרת ד"ר רובינשטיין. "מנקודת מבט לשונית, מתאפשרת באמצעות מסמכים נדירים וייחודיים הצצה אל העברית שהייתה מדוברת במזרח אירופה באותן שנים ואין לנו עדויות מוקלטות ממנה, מהשפה המדוברת, שלא כשפה הספרותית המוכרת. באמצעות שיתוף הפעולה בינינו המסמך יוצא מהקופסה בארכיון והופך להיות נגיש. בסיכומו של דבר, מבחינת לשון נחשפים כעת חומרים שלא נחקרו עד כה".
ד"ר רובינשטיין: "אכן, חזרתי וצללנו בחומרים, שיומנו של בן-חיים הוא אחד מהם. מהעברית שם אפשר להבחין, למשל, בתחייה של צורות מקראיות או כשמשווים את העברית ביומנו המוסקבאי של בן-חיים משנות ה-20 לעברית שהייתה באותן שנים בתיאטרון 'המטאטא' בארץ-ישראל, ומגלים שזו קרובה יותר לשפה של היום".
ד"ר גילולה: "החיפוש אחר חומרים, הנוגעים למחקרה של עינת, שלח אותי לנבור בנבכי התיקים בארכיון שלנו ולהיחשף אגב כך לדברים שלא תמיד מגיעים אליהם. כך יומנו של בן-חיים, שנמצאו בו דברים שאיש לא ידע עליהם, או רק מעטים".
כפי שכתב בן-חיים, הוא וחבריו ציפו בכליון עיניים ("מתהלכים אנו כתרנגלים המחפשים גרעינים בשדה") לשובו ממסעותיו בחו"ל בשליחות התיאטרון של מנהיגם, צמח. "עם שובו", כתב בן-חיים ביומנו, "צריכה להתחיל ב"בימה" זו העבודה אשר אליה נמשכות לבנו. ומה תיאטרון בלי עבודה? - לא כלום...הן אבד אבדנו בלי עבודה. שתי שנים בחבוק ידים! הנשמע כדבר?...לעבוד, לשחק אני רוצה!"
לדברי ד"ר גילולה, ניתן ללמוד מהיומן לא רק מי היו אז אנשי התיאטרון ומה היו המחזות שלהם, אלא גם על חילוקי הדעות ועל הוויכוחים ביניהם, כפי שבן-חיים כתב ב-4.2.1924 על בחירת מחזה להצגה: "הועד מתישב. צועקים, מבררים, משקרים...ויחד עם הועד יושבת גם רובין [רובינא]...ורבים חברי הועד: זה רוצה בהצגה והשני בהצגות, וכך הלאה...והחלטה גמורה איננה! עד מתי? עד אנא?"
ד"ר רובינשטיין מסכמת: "בעוד לשון הספרות של התקופה נחשבת נמלצת ושמרנית, בתיאטרון אנחנו מוצאים ייצוג נרחב הרבה יותר ללשון הדיבור הטבעית וכעין מעבדה לשונית מרתקת לבחינת כוחות ההמשכיות והשינוי שעיצבו את העברית...הקטעים חושפים שפה עברית חיה ויצירתית, שמצד אחד ניכרים בה מקורות הלשון הקלאסיים ומצד שני נדחים ממנה בהדרגתיות מבנים לשוניים מהמקורות ומתחדשים בה דפוסי לשון חדשים".
התרעות פיקוד העורף