"היום, דוקא [דווקא] היום בא הרצון, אחרי זמן רב מאוד, להתחיל לחתום על ניר [נייר] את מאווי, רעיונותי, רגשותי, רשמותי [מאוויי, רעיונותיי, רגשותיי, רשימותיי] - הכל. גם הגשמיות וגם הרוחניות מוכרח לדעת ולסבול, לשמוח [לשמח] חברי זה "היומן". למעלה העליתי בזכרוני - בקירוב - את אשר עבר עלי וקרה אתי [אותי] במשך חדשים [חודשים] אלה, חדשי [חדשי] הפרידה - בקיוב [בקייב] ואחר-כך כאן במוסקבה. הכל רשום".
כן, כן, הכל באמת רשום. כך, בעברית נאה, אבל לא לפי כללי הכתיב המלא של היום, פתח במוסקבה, אי אז ב-26 בדצמבר 1923, צבי בן-חיים, שחקנו הצעיר של תיאטרון הבימה, הצעיר אף הוא, את יומנו. מהיומן, שנכתב בכתב-יד, משתקפים לא רק דמותו של השחקן בן ה-25, המייחל לתפקיד - ושנרחיב עליו בהמשך - ולא רק ההווי בתיאטרונו בן השש, אלא גם ניתן ללמוד ממנו על העברית, שהייתה שגורה באותה תקופה.
על שיתוף הפעולה במחקר המחבר בין שני התחומים מספרות הבלשנית ד"ר עינת רובינשטיין, מהחוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית, המפעילה את מיזם קורפוס (אוסף) עממ"י (עברית מודרנית מתהווה ירושלים) וד"ר לאה גילולה, היסטוריונית תיאטרון ומנהלת ארכיון והמוזיאון על שם ישראל גור.
"יש כאן שיתוף פעולה מסוג חדש בין לשון לבין תיאטרון", אומרת ד"ר רובינשטיין. "מנקודת מבט לשונית, מתאפשרת באמצעות מסמכים נדירים וייחודיים הצצה אל העברית שהייתה מדוברת במזרח אירופה באותן שנים ואין לנו עדויות מוקלטות ממנה, מהשפה המדוברת, שלא כשפה הספרותית המוכרת. באמצעות שיתוף הפעולה בינינו המסמך יוצא מהקופסה בארכיון והופך להיות נגיש. בסיכומו של דבר, מבחינת לשון נחשפים כעת חומרים שלא נחקרו עד כה".
"הזווית שלי היא משולבת", ממשיכה את דבריה ד"ר לאה גילולה, חוקרת תיאטרון ומנהלת ארכיון גור. "למעשה, המפגש בין עינת לביני ביום-עיון במכון ואן ליר היה מקרי. ההרצאה האחרונה שם, על העברית בראשית המאה ה-20, הייתה של עינת. היא אמרה שם שהיא מתעניינת בשפה חיה בתקופה ההיא, אבל אין לה מסמכים. בעקבות זה נוצר בינינו קשר, שבמהלכו, כשראתה מה יש בארכיון התיאטרון שלנו, היא חזרה אלי עם תקציב-מחקר".
ד"ר רובינשטיין: "אכן, חזרתי וצללנו בחומרים, שיומנו של בן-חיים הוא אחד מהם. מהעברית שם אפשר להבחין, למשל, בתחייה של צורות מקראיות או כשמשווים את העברית ביומנו המוסקבאי של בן-חיים משנות ה-20 לעברית שהייתה באותן שנים בתיאטרון 'המטאטא' בארץ-ישראל, ומגלים שזו קרובה יותר לשפה של היום".
ד"ר גילולה: "החיפוש אחר חומרים, הנוגעים למחקרה של עינת, שלח אותי לנבור בנבכי התיקים בארכיון שלנו ולהיחשף אגב כך לדברים שלא תמיד מגיעים אליהם. כך יומנו של בן-חיים, שנמצאו בו דברים שאיש לא ידע עליהם, או רק מעטים".
במילים אחרות, היומן מצוי בארכיון גור זה מכבר ואולי לא נגעו בו בגלל מעמדו הלא מרכזי של בן-חיים בתולדות הבימה.
"אתה אמרת. בכל מקרה, חוקרי הבימה עד היום לא הגיעו ליומן שלו".
כאן, אולי, המקום לתהות על קנקנו של בן-חיים לבית הורוביץ. לפי הכתוב עליו בארכיון הבימה, הוא נולד באוקראינה ב-1898 ובגלגוליו בנעוריו הוא למד בחדר ובישיבה, המשיך לבית-ספר עברי והיה פעיל באגודות נוער ציוניות. נדודיו הביאו אותו לאודסה, שם שמע על הקמת תיאטרון הבימה משושנה אביבית, מחלוציו, שבאה לבקר את משפחתה בעיר. בן-חיים ניצת ויצא עם כמה מחבריו, בהם תמרה רובינס, למוסקבה, היישר לחזרות על "הדיבוק", ההצגה השלישית של הבימה אחרי "נשף בראשית" ו"היהודי הנצחי". עוד באותה שנה, 1920, התקבל בן-חיים לקולקטיב של הבימה.
כמו כן נכתב עליו: "במשך השנים גילם עשרות רבות של תפקידים". האמנם? - עיון ברשימת תפקידיו עד מותו ב-1957 בגיל 59 מגלה שאמנם "עשרות", אבל רק במקצת מההצגות באותה תקופה. בן-חיים היה שחקן משלים שלא התקרב ולו לתפקיד ראשי אחד. כך היה פנוי לכתיבת יומנו וכשלא היה לו תפקיד, התאפשר לו מבט מהצד על הנעשה. ב-1923, השנה שבה הוא חנך את יומנו, המשיכו להציג את הצגת "הדיבוק", שהועלתה בבכורה שנה קודם לכן ולא העלו הצגה חדשה, כמו כן בשנה שלאחר מכן ורק ב-1925 העלו שחקניו של נחום צמח, מייסד הבימה, את הצגתם הבאה - "הגולם".
כפי שכתב בן-חיים, הוא וחבריו ציפו בכליון עיניים ("מתהלכים אנו כתרנגלים המחפשים גרעינים בשדה") לשובו ממסעותיו בחו"ל בשליחות התיאטרון של מנהיגם, צמח. "עם שובו", כתב בן-חיים ביומנו, "צריכה להתחיל ב"בימה" זו העבודה אשר אליה נמשכות לבנו. ומה תיאטרון בלי עבודה? - לא כלום...הן אבד אבדנו בלי עבודה. שתי שנים בחבוק ידים! הנשמע כדבר?...לעבוד, לשחק אני רוצה!"
לדברי ד"ר גילולה, ניתן ללמוד מהיומן לא רק מי היו אז אנשי התיאטרון ומה היו המחזות שלהם, אלא גם על חילוקי הדעות ועל הוויכוחים ביניהם, כפי שבן-חיים כתב ב-4.2.1924 על בחירת מחזה להצגה: "הועד מתישב. צועקים, מבררים, משקרים...ויחד עם הועד יושבת גם רובין [רובינא]...ורבים חברי הועד: זה רוצה בהצגה והשני בהצגות, וכך הלאה...והחלטה גמורה איננה! עד מתי? עד אנא?"
ד"ר רובינשטיין מסכמת: "בעוד לשון הספרות של התקופה נחשבת נמלצת ושמרנית, בתיאטרון אנחנו מוצאים ייצוג נרחב הרבה יותר ללשון הדיבור הטבעית וכעין מעבדה לשונית מרתקת לבחינת כוחות ההמשכיות והשינוי שעיצבו את העברית...הקטעים חושפים שפה עברית חיה ויצירתית, שמצד אחד ניכרים בה מקורות הלשון הקלאסיים ומצד שני נדחים ממנה בהדרגתיות מבנים לשוניים מהמקורות ומתחדשים בה דפוסי לשון חדשים".