בהתחלה זה לא היה מפגש צמוד ביניהן. כשהכוריאוגרפית, הבמאית והשחקנית דניאלה מיכאלי הגיעה ב-74' משירותה הצבאי בצוות ההווי של חיל האוויר לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, חולקה כיתתה בין שתי במאיות-מורות מהוללות, לימים כלות פרס ישראל לתיאטרון - נולה צ'ילטון ורינה ירושלמי. מיכאלי שובצה בכיתתה של ירושלמי, אבל זה לא הפריע לצ'ילטון, בעלת האבחנה החדה, לקרוא לסטודנטית הצעירה מהכיתה המקבילה להצטרף אליה בהעלאת הצגת "קריזה", שעמדה לביים בתיאטרון חיפה.
"כמי שבאה מהמחול המסוגנן, נולה שינתה לי את הכיוון באמנות", אומרת מיכאלי על ה"גורו" הנערצת שלה ושל רבים אחרים, כשמחר בערב תהיה בתיאטרון יפו בין משתתפי הבכורה של הצגת "שפתיים חתומות", על הנשים שנמלטו ממלתעות דעא"ש, שהבמאית הוותיקה ביימה בימים אלה בגיל 99 (!).
"הייתי במסלול מובהק בתחום המחול, כתלמידה של דבורה ברטונוב, מיה ארבטובה ורינה שחם, כשבאתי לחוג לתיאטרון לשם הרחבת האופקים, לא יותר", מיכאלי שבה לשנות השבעים. "נולה קראה לי, צעירונת בת 24, לבוא איתה לתיאטרון חיפה ולעשות את הכוריאוגרפיה להצגת 'קריזה', מאת איציק ויינגרטן, עם פזמונים מאת יהושע סובול. עד אז לא חיברתי בין החיים לתיאטרון ופתאום מצאתי את עצמי בהצגה חברתית שעוררה סערה פוליטית. זה היה מפעים. משהו שטלטל אותי.
"אז נולה סיפרה על קבוצת תיאטרון שהיא התכוונה להקים בקרית-שמונה והציעה לי שאחזור לשנה לאוניברסיטה, הפעם כדי לסגל לעצמי אצלה את השיטה שלה. בקיצור, ויתרתי על מלגה ללימודי פנטומימה אצל ז'אק לקוק בפריז, שהייתה לי ביד, למדתי שנה אצל נולה ועליתי איתה לקרית-שמונה. מאז כל הקריירה שלי, גם במחול, היא בתיאטרון בהשראתה. גם אם היו תקופות שלא עבדנו יחד, בהרגשה זה היה תמיד איתה.
"אם רוצים לדעת מי זאת נולה, יש לי סיפור מקרית-שמונה שיגיד הכל עליה. אנחנו, חברי הקבוצה, בהם חוה אורטמן, דליק ווליניץ, עפרה ואיציק ויינגרטן, אלברט עמאר וארנון צדוק, פעלנו שם בין התושבים מסביב לשעון ונולה הייתה מגיעה אלינו פעמיים-שלוש בשבוע מהקיבוץ שלה כדי ללמד ולהדריך אותנו. בעיצומה של אחת מהתקפות הקטיושות, כשהיינו מכונסים עם אנשי המקום באחד המקלטים, לפתע הופיעה נולה, לא ברור איך הגיעה, כי רכב לא היה לה וצרחה עלינו איך אנחנו לא מסתובבים בין המקלטים ולא מפעילים את התושבים ואת הילדים".
באותן שנים עברה מיכאלי עם צ'ילטון מהצגה להצגה, כולל "אופניים לשנה", "המושבה שלנו", "סוף משחק בקרית-גת" ו"נעים". "נולה הייתה בשבילנו מורה לחיים, אבל לא תמיד היה לנו קל איתה, כי כאשר הייתה מבחינה בעוולה כלשהי, זה הביא אותה עד צעקות עלינו", משחזרת מיכאלי, שהמשיכה לצד מורתה בהצגה על נשים מוכות באוניברסיטת תל-אביב ובהצגת "מסיבת פורים של אדם בן כלב", על-פי יורם קניוק, שפתחה את תיאטרון נוה צדק קצר הימים.
אחר-כך היו לא מעט שנים שבהן הן לא עבדו יחד, כשהכוריאוגרפית מיכאלי גם ביימה בעצמה די הרבה הצגות והפקות אחרות על-פי מה שלמדה מצ'ילטון או שעשתה את הכוריאוגרפיה לצד במאים אחרים בקאמרי, בחאן, בהבימה, ביידישפיל, בתיאטרון חיפה, באופרה ועוד. כשצ'ילטון קראה לה, מיכאלי באה לעשות את הכוריאוגרפיה, כפי שהיה בשנות ה-90 בהצגת "זרים", בהבימה, שבה שיחקו שני בוגרי קבוצת עין-הוד של צ'ילטון, סנדרה שדה ומוני מושונוב. "יכלו לעבור שנים שבהן לא עבדנו יחד, אבל כשחזרנו, הייתה הרגשה שלא עבר זמן", מעירה מיכאלי.
"כשהייתי מבקרת אצלה שלא למטרות עבודה, תמיד הייתה מעלה רעיונות לאיזו הצגה", היא מוסיפה ומספרת. "יום אחד לפני כמה שנים, כשבאתי אליה לשדות-ים, היא נתנה לי לקרוא טקסט על מפגשים שלה עם הרב מנחם פרומן מתקוע, שפעל רבות למען שלום עם פלסטינים. כשגמרתי להקריא את הטקסט, היא אמרה - 'את צריכה לעשות את זה!' הסתכלתי עליה בהשתוממות. 'זה הרי טקסט של גבר', אמרתי. ואילו אני אשה, חילונית ותל-אביבית, מה גם שלא כל כך בא לי לשחק".
נולה ויתרה לך?
"נולה לא בדיוק מהמוותרים. כשהיא רוצה משהו, היא משיגה. גם הפעם התעקשה ונתנה להבין שדווקא הליהוק הבלתי צפוי יסקרן את הקהל. הייתי נבוכה ולא ידעתי מה לעשות, כשגם רציתי לדעת איך משפחתו של הרב פרומן תקבל את זה שדווקא אני אכנס לדמותו. נסענו לתקוע, אל הדסה, אלמנתו. כמי שלא מבקרת בדרך כלל בשטחים, פחדתי בנסיעה לשם פחד-מוות. פגשתי אשה יוצאת דופן, שלא רק שלא גילתה התנגדות, אלא גם הביעה נכונות לסייע ככל האפשר".
לדבריה, העבודה על "להצחיק את אלוהים", הצגת היחיד - אתגר שמיכאלי כבר עמדה בו בכבוד 25 שנה קודם לכן כשזכתה בתיאטרונטו מס' 2 עם הצגת "שלאף שטונדה - שכתב אסף אופק והועלתה בצוותא ב-2017, קירבה עוד יותר ביניהן, "למרות שבאתי אל העניין מתוך התנגדות".
אחרי ה"הצחקה" הבלתי שגרתית, החליטה מיכאלי להמשיך עם צ'ילטון ולפי רעיון שלה העלתה בבימויה את הצגת "האמיני יום יבוא", שהייתה מבוססת על ספר מאת כלת פרס נובל, סבטלנה אלכסייביץ', כשעמה שיחקו בה חוה אורטמן ומיקי מבורך, גם הן תלמידותיה של צ'ילטון.
הערב שלושתן, יחד עם שמעון מימרן, יעלו בפסטיבל אשה בתיאטרון יפו, את הצגת "שפתיים חתומות" עם מוזיקה מאת רועי זו-ארץ. "ההצגה מביאה במונולוגים עדויות של נשים יזידיות אמיצות, שנמלטו ממלתעות דעא"ש, לאחר שנחטפו ועונו", מציינת מיכאלי. "להצגה הגענו בעקבות ספר שנולה קראה ונעזרנו בעידן בריר, מומחה לחברה היזידית".
אני מבין שלצידו של זו-ארץ, שינגן וגם ישיר, ינגן איתמר בורוכוב, שאת מכירה מאיזשהו מקום...
(פורצת בצחוק) "כן, זה הבן הצעיר שלי (מנישואיה הראשונים למוזיקאי ישראל בורוכוב - י. ב-), חצוצרן שפועל שנים בניו-יורק ונתקע בארץ מחמת הקורונה. על הדרך גייסנו אותו, כך שלצד העבודה עם נולה - שממשיכה לביים במלוא חושיה ולרתום את התיאטרון כדי למחות על עוולות - אני מרוויחה כאן עוד משהו".