"אף פעם לא נתתי לגיל להוליך אותי ואני ממשיך לרוץ מהצגה להצגה, אם כי בגלל הקורונה יש לי הרגשה של עצירה מסוימת באמצע השוונג של ריצת מרתון", אומר יעקב בודו, כוכב תיאטרון "יידישפיל", החוגג היום יום הולדת 90 עם הצגת-יחיד חדשה, "עד 120", שתעלה על הבמות בסוף אפריל. "אולי טוב לנוח קצת אחרי 70 שנות במה, אבל כעת עלי למצוא פטנט שיחזיר אותי לכושר".

כן, 90, כמו בנות גילו המופלאות בתיאטרון, מרים זוהר וליא קניג, שהיא אפילו טיפונת מבוגרת מהם. "אני בחברה טובה", הוא מציין. כמותן מצא את עצמו מושבת במשך שנה. "זה היה לי קשה ומוזר לשבת באפס מעשה", הוא מספר. כדי לא להחליד וכדי לשמור על הזיכרון, חזרתי אל התפקידים הישנים שלי ודיברתי אל הקירות, כשהקהל הפעם היו המסכות מהאוסף שממלא אחד מהם". 

"אבל זה לא תחליף", בודו קובע. "שחקן רוצה במה. שחקן משתוקק לזרקורים. עכשיו זה בא. לא רק ההצגה ביידישפיל. גם הולכים לצלם עונה חדשה ל'קופה ראשית' של כאן 11. אכן, מרדכי צ'יבוטרו חוזר. אני אוהב תפקידים עסיסיים כאלה, כפי שראו אותי גם בסרט על אתי אלון בתור הלקוח שצועק גוואלד על שלקחו ממנו את הכסף. כאלה תפקידים, שאליהם אני מוזמן בלי אודישן, אני אוהב".

אוהב ואיננו מחפש הנחות. כשהציעו לו להיעזר בכפיל בסצנה שבה נדרש לקפוץ מסירה אל החוף, בנמל יפו, בסרטו של דני וולמן, "גיא אוני", שהוסרט על-פי ספרה של שולמית לפיד, מי שפיזזה עם בודו לפני המון שנים בלהקת פיקוד הדרום - הוא נעלב. "אל תעשו לי טובות", הוא מחה ועשה את הקטע כמו גדול.

סיפורו של בודו החל היום לפני 90 שנה, בעיירה שטפנשט שברומניה, כשנולד ב"שבת הגדול", לקראת פסח, כפג במשקל קילו וחצי. "בהתחלה רצו לקרוא לי שמשון", הוא מספר. "אני שמשון? - תסתכל עלי ותבין איזו בדיחה זו יכלה להיות. אז קראו לי יענק'לה. כן, יענק'לה בודואגה. בצבא נאלצתי לשנות, לאחר שמדי בוקר המפקד היה מתבלבל בהקראת השם שלי. הציעו לי לחתוך ולקצר לבודו או לאגה. מזל שלא בחרתי באגה ואז היו מעבירים אותי ישר להג"א".

''דז'יגן ושומאכר רצים לבחירות'', מוטי גלעדי, יעקב בודו (צילום: ישראל כהן)''דז'יגן ושומאכר רצים לבחירות'', מוטי גלעדי, יעקב בודו (צילום: ישראל כהן)

השואה הפרה את שלוות ילדותו. מופרדים מאביו נדד עם אמו ועם שתי אחיותיו עד הגיעם לעיירה בוטושאן, שם 'חגג' את בר המצווה בהפצצה אווירית של הגרמנים. בודו הילד הועסק בניקוי מוסדות ובפינוי שלג מהכבישים, גם עבד במטבח של הגרמנים "כדי שאוכל להביא אוכל הביתה". 

כישרון המשחק שלו יצא לאור באירועי עונג שבת שהיה מארגן בקן תנועת הנוער "גורדוניה", שם ציין עם חבריו את אישור תוכנית החלוקה באו"ם בהצגת "היהודי הנודד" עם שק על כתפו. הוא למד בבית-ספר למשחק והופיע בלהקות מקומיות עד עלייתו ארצה ב-50'. צעדיו הראשונים כשחקן בארץ היו בתיאטרון-חובבים יידישאי בחיפה, שם עבד גם כפועל-במה, מה שאפשר לו לקבל שכר כפול.

כשהתגייס, נכנס בודו אחר כבוד למיתולוגיה הצה"לית, כשבבחינות ללהקת הנח"ל כרע ברך ובעודו מכוון למרום הקריא בפאתוס מ"על השחיטה" של ביאליק את "שמים, בקשו רחמים עלי" בעוד ששולחן הבוחנים התגלגל מצחוק. גאולתו באה לו כשקצין החינוך אברהם צביון הטיל עליו להקים את להקת פיקוד הדרום באומרו "אני רוצה את הקטנצ'יק הזה".

לאחר הלהקה הדרומית, שבה שירת עמו בין השאר חברו אלברט כהן, הוטל עליו להקים את להקת פיקוד הצפון, שבין חבריה היו חנה אהרוני, אפי נצר, לוליק, צדוק סביר ובני ברמן. בודו קנה שם את עולמו במערכון "מוישה ונטילטור", שכתב כמחאה נגד תופעות הבזבוז בצה"ל יעקב אברהם, שגם קרא לעצמו יעקב מגבלות. הדמות התמהונית שהציג בה סללה לו את הדרך לכוכבות, כשהמערכון הפך להצגה בתיאטרון "זירה", שניהל אברהם דשא, מי שגם הפיק עם הדמות במרכזה בבימויו של אורי זוהר, קרוב משפחתו.

כשנסגר "זירה", עבר בודו הצעיר לתיאטרון "דו-רה-מי", שם כיכב בהצגה המוזיקלית "שני קוני למל". מי יודע, אולי בודו היה נשאר עם תדמית של קומיקאי בלבד אלמלא קיבל ב-61' צו-קריאה מהבמאי יוסף מילוא להיות בגרעין המייסד של תיאטרון חיפה. "פתחתי את התיאטרון הזה עם דבריו של סליי השיכור בהצגת 'אילוף הסוררת', מציין בודו, ששיחק בתיאטרון החיפאי בין השאר גם בהצגות  "קרנפים" עם מפגש מאחורי הקלעים עם המחזאי יוג'ין יונסקו, "מעגל הגיר הקווקזי", "חלום ליל קיץ", "ימים של זהב" ו"המתאבד", שהופעת הענק של בודו בה חקוקה בזכרוני גם לאחר יובל שנים.

יעקב בודו בתפקיד מויש'ה ונטילטור (צילום: פרטי)יעקב בודו בתפקיד מויש'ה ונטילטור (צילום: פרטי)

אז, כשעדיין לא חלם בודו להיות הכוכב מס' 1 של התיאטרון היידי בארץ, הוא התנייד בין התיאטרון העברי לבין במות הבידור, שם גלגל את הקהל מצחוק במערכון "שתיים שתיים": "דן בן-אמוץ דחף לי ליד בתקופת הכוננות למלחמת ששת הימים איזה קטע על שוטר שנטפל לשיכור. לך תבנה מזה אימפריה. אבל מה רצה אלוהים? - בדיוק אז פרצה הטלוויזיה, שם יהורם גאון ואני פתחנו את תוכניות הבידור עם ההופעות שלנו  ב'אולפן עגול', שביים רלף ענבר. הקטע שלי שודר בלי סוף ובעיני הקהל הפכתי בבת אחת ממוישה ונטילטור לשתיים שתיים".

באמצע שנות ה-70 פרץ בודו כרוח סופה ושלא במתכוון לכיכוב בשפת היידיש. בהיכל התרבות נערך ערב חגיגי לציון מלאת 100  שנה לתיאטרון היידי בעולם. בודו היה בין דוברי השפה שהוזמנו להשתתף. "היום מותר לי לגלות שלא היה לי מושג איך משחקים בשפה הזאת", הוא חושף. "כמובן, לא היה לי חומר מוכן. הזמנתי מכותב פארודיה על הנושא וזכיתי בערב מהבלתי נשכחים בחיי".

"זה היה כמו מפגש בין ...תקע לשקע", הוא מפרט בשפתו הציורית. "איזה וירוס, שכנראה היה חבוי בי הרבה זמן, התעורר בי בהיכל המלא עד אפס מקום. החום הלא נורמלי שהגיע אלי מהקהל באולם משך אותי כמו מגנט".

בודו עבר לככב בתיאטרון המסחרי ביידיש ומעיר אגב כך ש"מעולם לא השלמתי שבמעבר הזה הקהל הצעיר איבד אותי". ומנגד? - "שום דבר לא יכול להשתוות לתודות של דוברי היידיש, שיש מהם שאני מביא להם את רגעי האושר האחרונים בחייהם".

אם כן, מה עיכב אותך עד 92' את הצטרפותך לתיאטרון "יידישפיל"?

"הייתי מהראשונים ששמוליק עצמון פנה אליהם כשהקים את התיאטרון הזה. הסתכלתי עליו אז כעל משוגע. רק משוגע יכול להאמין בסיכויי ההצלחה של תיאטרון ממסדי ביידיש. משום מה דחיתי אותו שוב ושוב עד שנשברתי כשהציע לי את התפקיד הראשי במחזמר 'המכשפה' מאת גולדפדן, תפקיד של פעם בחיים. מאז אני ב'יידישפיל'. כן, גם בגיל 90. ושאחרים יצאו לפנסיה".

"ומדוע שאצא?", תוהה בודו, הנישא על גלי הערצה שמעט שחקנים זוכים להם. "אתה יודע מה זה כשבאים ואומרים לי, שבהופעות שלי על הבמה אני הרופא הכי טוב שלהם. רק בשביל זה כדאי לי לרוץ מהצגה להצגה".

רק דבר אחד מעיב על אושרו של בודו, יקיר העיר תל-אביב ואביהם של זאב, מירי ודני - מותה לפני שבע שנים ממחלה של אסתי, רעייתו האוהבת והמעריצה מס' 1 שלו. "חוץ ממנה, שום דבר לא חסר לי בחיים", הוא מצהיר בעצב. "כל שישי אני הולך לבית הקברות ומספר לה הכל", הוא משתף. "מי כמוה ידעה ששום דבר לא יעצור את הריצה שלי על הבמות. כי להיות שחקן, זו מחלה מבורכת שאין לה מרפא. אהבת הקהל ממלאת לי את הבטריות לעוד 70 שנות במה. בלעדיה שחקן הוא פאסה". 

פחדת מהקורונה?
"אני פוחד מכל דבר, אבל נזהר. לפני שנה נפלתי במדרגות אל הבמה, אבל קמתי כאילו ששום דבר לא קרה והמשכתי לשחק. על הבמה לא מרגישים שום דבר. הפעם הכאבים החזקים באו אחרי יום-יומיים".

מה קורה עם תיאטרון יידישפיל?
"היידישפיל בבעיה. אין דור-המשך של שחקני יידיש והקהל שלנו מתמעט. מכיוון שהוא בדרך כלל מבוגר, אנחנו לא צריכים מגפה כדי לאבד קהל. אמנם זה קורה באופן טבעי, אבל כעת יש אצלנו חשש, שייקח ללא מעטים זמן עד שיעזו לצאת לתיאטרון".